ילד אבוד ילדה אבודה - פיטר שטראוב (מאת אורי קידר)

לא פעם, ספרים, ובמידה פחותה, גם סרטים, שנושקים לעל טבעי או לעולם הפנטזיה, מנסים לומר משהו עלינו – בני האדם האמיתיים.

הספר "ילד אבוד, ילדה אבודה" הוא דוגמא מצוינת לכך. שטראוב מנסה לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי. על פניו, מדובר במותחן אימה על טבעי קלאסי, כפי שרומזת הכריכה האחורית (אשר מתארת בפירוט רחב מדי את קורות הספר ולא, זו אינה שגיאת העריכה האחרונה בספר): עיר אמריקאית קטנה טיפוסית, שכולם מכירים בה את כולם ובכל זאת לכל אחד יש את הסוד שלו. אישה, ששמה ננסי אנדרהיל, מתאבדת. מארק, בנה המתבגר מגלה את גופתה ובחלוף מספר ימים נעלם. טים, דודו של הנער, (אחיו של אביו, שמתגלה כשמוק לא קטן), סופר מותחנים בעצמו, יוצא לגלות מה עלה בגורל אחיינו ומה גרם להתאבדותה של גיסתו.

הסיפור בנוי טלאים-טלאים, בקפיצות אחורה וקדימה בזמן, בגוף ראשון ושלישי, ובסיפור של אירועים דומים ממספר נקודות מבט, מה שמייצר מעין רשומון מורכב ומרשים.

מחבר הרומן המקסים הזה, פיטר שטראוב, התגלה לקורא הישראלי כשחבר לסטיבן קינג והשניים כתבו יחד את ספרי הפנטזיה "הקמע" ו"בית שחור". עם זאת, שטראוב הוא סופר בעל מעמד משל עצמו. הוא פעיל מאז שנות ה-70 בארצות הברית. ספריו זכו בפרסים שונים והוא אף ערך כרך אנציקלופדי העוסק בהווארד פיליפס לאבקראפט שהופיע בבלוג.

"ילד אבוד", אחד מספריו המאוחרים, יצא לאור בשנת 2003, שנה לאחר צאת "בית שחור" אותו כתב שטראוב בשיתוף עם סטיבן קינג. במהלך הקריאה נדמה שנוכחותו של קינג ניכרת כמעט בכל עמוד של "ילד אבוד" - אותו צורך לענג באכזריות ולהציע חמלה. אותם גיבורים גדולים מהחיים. אותו רוע שמסתתר בכל מקום, ואותו טוב שנמצא כמעט בכל אדם, גם המרושע ביותר.

התוצאה היא סיפור מקסים על משפחה קצת אבודה, על עיירה נשכחת ועל רוצח סדרתי מהעבר ומההווה. אין בספר איזשהו טוויסט מסעיר, אבל הסיום, גם אם מעט מטופש, מציע נחמה ומלא בחמלה.

ובכל זאת, אנו, שחיים בעידן הציניות והביקורת, לא יכולים בלי ללכלך קצת. אז כמו שאמרתי, הסוף נראה קצת כאילו שטראוב ביקש מילדיו לכתוב, וכאילו הם ראו קצת יותר מדי פרקים של קספר הרוח הטובה ואז, כשאבא לא השגיח, העבירו ערוץ וראו החוש השישי (ויש אפילו התייחסות ישירה לסרט האימה של ההודי חובב הטוויסטים ושונא התסריטים מ. נייט שיימלאן).

שטראוב גם בוחר לכתוב חלק מהפרקים כחלקים מיומנו של הדוד החוקר, אך למען האמת, פרט לעובדה שבראש הפרק מצוין התאריך בו נכתבו הדברים, אין ממש הבדל משמעותי בינו לבין שאר פרקי הספר. או שפשוט טים אמור היה להיות דמות שאחת מתכונותיה היא יכולת גרועה לכתיבת יומנים. התרשמתי שמעמדו של היומן של אנה פרנק אינו בסכנה.

ועוד עניין, שלשטראוב אין ממש מה לעשות בגינו – העריכה והתרגום. דוגמא אחת שנותרה לי בראש: בתחילת אחד הפרקים נכתב כי טים כתב "עבור כתב עט". נדמה לי כי הגיעה העת שמישהו ב"אודיסיאה" ירים את העט ויעבור שוב על הטקסט.

אולם בסופו של דבר, כאמור, מדובר במותחן אימה מקסים, יעיל ומרגש (או יותר נכון – מותחן על טבעי, שכן אין הרבה רגעי אימה בספר) שמצליח לומר משהו על מורכבותו של הטבע האנושי, אותו נושא חמקמק שנדמה שהדיון עליו לעולם אינו מסתיים.

צריך גם לומר מילה טובה להוצאת "אודיסאה" שעשתה בחירות אמיצות לתרגומים של ספרי מתח ופנטסיה ואיפשרה לקורא הישראלי להיחשף ליצירות שאם איני טועה, נחשבות לקאנוניות בז'אנר המושמץ בדרך כלל. ולידע כללי, בהוצאת "אודיסיאה" תורגם רומן נוסף של שטראוב, "מר X". אני מתכוון לקרוא אותו.

ציונים:

כתיבה: 9. מהודקת, שנונה במידה, עשירה ברפרנסים מקסימים. הדיאלוגים מצוינים וזורמים, כששטראוב מנווט בין דמויות המבוגרים והצעירים בצורה מעוררת הערכה.

דמויות: 9. כמעט ולא נופל לקלישאות.

תעלומה: 7.5.

קצב:8.5.

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין. יורדות נקודות על הבעייתיות בעריכה, עולות נקודות על עצם הבאתו של שטראוב לקורא הישראלי ובסופו של דבר – נשארים מאוזנים.

סופי: 8.5

מותחן על טבעי מורכב ורגיש שלא כדאי לפספס.

לפני השינה - ס. ג'. ווטסון

 

 

כתגובה ראשונית למשפט הביקורת המתחכם והשגוי אשר מופיע בחזית הכריכה של "לפני השינה" - "המבנה שלו מדהים כל כך עד שהוא מסיח את הדעת מאיכות הכתיבה הגבוהה" - אני רוצה לומר בבירור - מדובר בעיני בספר גרוע, אחד מהנדירים שמצליח לדפוק את זה בכל החזיתות.

כריסטין, אישה בת 47, היא פגועת ראש. היכולת שלה לאחזר זיכרונות עבר ולשמר זיכרונות חדשים, יומיומיים, נפגעה באופן קשה. בדיוק כמו שקרה לדמותו של גאי פירס, ב"ממנטו", סרטו הראשון של כריסטופר נולן. כמו גאי פירס, גם כריסטין זקוקה לשיטה שבאמצעותה תזכור את הדברים המשמעותיים שקורים לה. גאי פירס קיעקע על עצמו אזהרות והערות. כריסטין כותבת יומן. זה באמת יותר פשוט.
שני גברים קיימים בחייה של כריסטין האבודה: בן, בעלה, וד"ר נאש, נוירולוג שמטפל בה ומבקש ממנה שתשמור על הטיפול שלהם בסוד מפני בעלה. או שבעצם לא. עמדתו בנוגע לסודיות הטיפול איננה עקבית.
אז איפה היינו? אה, כן. כריסטין, המנסה לפענח את סיפור חייה ונסיבות הגעתה למצבה - בכל בוקר היא מתעוררת במחשבה שהיא בת 27, ומגלה להפתעתה שגופה הזדקן בעשרים שנה שאותן אינה זוכרת - צריכה לנווט בין שברי זיכרונות שצפים ועולים לשקרים שהדמויות בחייה מספרות לה, כדי ליצור תמונה אינטגרטיבית. משימה קשה כשאחד הגורמים המפריעים בתהליך זה, אצל אנשים הלוקים באמנזיה הוא הנטייה ל"קונפבולציה" - השלמת פערים בזיכרון בנתונים מומצאים. לכן כריסטין אפילו לא יכולה לדעת אם מה שנדמה לה שהיא מצליחה להיזכר בו הוא אמיתי או פרי דמיונה.

כאמור, נקודת המוצא של הספר אינה מקורית. הרעיון הזה כבר בוצע בעבר, בקולנוע,  באופן די מוצלח. אבל היא עדיין מספיק מעניינת כקונספט. הבעיה היא שהספר נופל בכל הקטגוריות האפשריות.

הדמויות שטוחות, לא מעניינות ולפעמים אפילו מעצבנות. כריסטין מפריחה לאוויר אמירות שבלוניות נוסח "מה אנו אם לא סכום הזיכרונות שלנו?", ו"הבנתי שהוא הגבר של חיי". תהליכי החשיבה שלה רוויים שאלות מעצבנות ורעיונות פשטניים. פשוט לא מעניין לקרוא אותה. דמויותיהם של בן, הבעל וד"ר נאש, המטפל חלקיות, לא עקביות ולא מעניינות בעליל. הן יותר כמו סקיצות לא מגובשות לדמויות. גם האינטראקציות בספר דלוחות, צפויות ולא מעניינות. הרגשות שכריסטין מפתחת כלפי ד"ר נאש, הקשר עם בן. חסרי עניין לציבור. נקראים כמו רשומות מס ישנות.

הכתיבה טרחנית, שבלולית ופלקטית. למרות דלותן של הדמויות הספר כתוב באריכות מתסכלת. האירועים מזדחלים באיטיות כשכל אחד מהם רווי בתהיות הבנאליות של כריסטין. ווטסון -שהיה יכול להיעזר בבן דמותו הספרותי בכל הנוגע לסיכום הרפתקאות מותחות - עושה צעדים ראשונים וגמלוניים מאוד ככותב, וחבל שלא היה מבוגר אחראי לצדו. בכלל, העובדה שהספר הזה הפך לרב מכר יכולה להיות הוכחה לתיאוריית היקומים המקבילים. אני די בטוח שב-999 מתוך כל 1000 עולמות מקבילים דבר כזה לא היה קורה.

אבל גרועה מכל היא התעלומה. מעבר לנקודת המוצא המעניינת, התעלומה פשוטה. הפתרון די ברור כבר בשלבים הראשונים של הספר. אבל וווטסון מוסיף חטא על פשע, היות שאם חושבים על הפתרון לאחר הקריאה, הרי שאפשר לראות ב"לפני השינה" מעין סיפור מוסר ילדותי  למבוגרים העוסק בשכר ועונש.

ואחרון חביב, מכוח הכתיבה העמוסה והלא מעניינת והמבנה המסורבל, הקצב כמובן איטי מדי.

לזכותו של הספר עומדת עובדה אחת. העקביות. הוא מצליח להיות גרוע בכל הפרמטרים, ובכך מצטרף לכוכבים נופלים קודמים של הבלוג דוגמת "המהפנט" ו-"יום שני כחול". חבל שספרי המתח הללו, המנסים לשלב בין עולם המתח לעולם הנפש - ב"מהפנט" היה עיסוק בפוסט טראומה והיפנוזה, ו"יום שני כחול" עסק בטיפול דינאמי - מסתיימים כיצורי כלאיים עם פגיעה התפתחותית.

בעולם המחקר על הזיכרון קיימת אבחנה בין "זיכרון אפיזודי" - זיכרון אירועים יומיומיים, הזיכרון שאבד לכריסטין, ל"זיכרון סמנטי" - זיכרון של מושגים ועובדות במנותק מן ההקשר שבו נלמדו, בתוכו קיימות גם המילים ומשמעויותיהן.
לא נעים לומר, אבל כשקראתי את הספר חשבתי כמה נחמד היה לו דמותה של כריסטין הייתה מאבדת גם את האחרון וסותמת קצת את הפה.

ציונים:

כתיבה: 4
דמויות: 5
קצב: 5
תעלומה: 4

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: אין.

סופי 4.5

הרעיון הלא מקורי והמבנה המסורבל אינם מצליחים להסיח את הדעת מן הכתיבה האיומה, הדמויות המשעממות או התעלומה הפשטנית. כישלון שאתקשה לשכוח.

דברי מתיקה - איאן מקיואן

כמה נחמד לפתוח כך את שנת 2014. ספרו החדש של איאן מקיואן, "דברי מתיקה", מהווה תצוגת תכלית מרשימה של כישוריו המוכרים של הסופר, ומכיל גורם נוסף שהופך אותו למקסים במיוחד: מבוך מראות ייחודי של שתי תודעות פנימיות, אשר מהדהד את שני הנושאים העיקריים של הספר - אומנות הסיפור ואומנות הריגול - ויוצר מעין הרמוניה חד פעמית.
או בקיצור, מאוד אהבתי את ספרו החדש של מקיואן.

הסיפור מתרחש בבריטניה, בשנות השבעים. סרינה פרום, צעירה יפה, קרת מזג וסקרנית, העושה את צעדיה הראשונים כבוגרת בעולם ביחסים הרומנטיים, מתגלגלת בדרך לא דרך אל ה-MI5, שירות הביון הבריטי. הימים הם ימי המלחמה הקרה ותחילת החיכוכים המדממים של הבריטים עם המחתרת האירית.
סרינה מתחילה בתחתית, כעובדת מזכירותית, ובהמשך מקבלת תפקיד של מפעילת סוכנים, במבצע  שבמסגרתו הסוכן שלה אינו אמור לדעת כי הוא עובד בשירות השירות. סרינה מתאהבת בו, מגלה כי היא נתונה למעקב ובהמשך העלילה מסתבכת באופן יצירתי עד לסופה המתוחכם.

קצת על הכתיבה של מקיואן ב"דברי" ובכלל. סיימון ברון-כהן (בן דוד של סשה/בוראט), חוקר הפרעות התקשורת הבריטי, יצר המשגה של הקושי התקשורתי אוטיזם  כשטען שאנשים הלוקים בהפרעות מתחום זה סובלים מ"עיוורון תודעתי": חוסר יכולת להתייחס ולחשוב על מוחו ועל מחשבותיו של האחר. ב"דברי מתיקה" נדמה שמקיואן מצליח להשיג את ההיפך. הוא מצליח לתאר בחדות מוגזמת ובדיוק רב את תודעתם של סרינה, חבריה לעבודה והסוכן המופעל על ידה בלא ידיעתו. הוא מצליח גם לתאר את בריטניה של אותם ימים בצורה משכנעת מאוד, וכפי שכבר קרה לי בעבר כשקראתי את מקיואן, גם הפעם הרגשתי לעיתים בשעת הקריאה, שאני הוא הבדיה הלא אמינה בעוד סיפורו של מקיואן מתרחש בעולם אמיתי ובו אנשים אמיתיים. היכולת שלו לערב בדיון וריאליזם באופן כה מופלא הופך את כתיבתו למיוחדת מאוד בעיני.

הדמויות, כאמור, אמינות מאוד. סרינה קרת הרוח, שירלי שילינג הצעקנית, טום היילי הנרקסיסט המבריק וקבוצת הסוכנים המנוסים מהקומה החמישית של בניין ה-MI5, כולם הופכים בידיו האמונות של מקיואן לדמויות ממשיות, עגולות המשתכנות בתוך מוחו של הקורא במהירות.

הקצב, כמו תמיד אצל מקיואן, שהוא יותר סופר מסופר מתח (אני מניח שהוא לא היה מת על התואר הזה), אינו מהיר במיוחד. לעיתים הוא מתאר חודשים אחדים בהינף משפטים ספורים, ולעיתים הוא עסוק בתיאור החלטה או מחשבה והנסיבות שהובילו אליה באריכות רבה - עיינו ערך הסוף המקורי של הסיפור. לכן, מי שזקוק למנת האדרנלין המסורתית של ספרי המתח  בדמו המילולי של הספר עשוי להתייאש במהלך הקריאה.

קצת קשה לדון בתעלומה מבלי להסגיר פרטים חשובים. אומנם קיימות שאלות בסגנון ספרי הריגול א-לה ג'ון לה-קארה, כמו מי עוקב אחרי סרינה? מה תפקידו של טוני קאנינג בסיפור? ועוד,  אבל כמו תמיד אצל מקיואן, ההתרחשויות האמיתיות נוצרות בנפשם של הגיבורים והן אלו שמניעות את העולם, ובמקרה של "דברי" גם את התעלומה. את תיאור האינטראקציה שבין העולם הפנימי - עולם המחשבות והרגשות - והעולם החיצוני, מקיואן עושה כמו תמיד באופן מעולה.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 10
תעלומה: 9
קצב: 8

ממוצע: 9.125

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על יצירה ששוזרת ריגול וספרות בדרך נעימה ומתוחכמת.

סופי: 9.2

אחד מספרי הריגול המקוריים שקראתי, ואחד הטובים של מקיואן. מומלץ בחום ליהנות מן הקור הבריטי שאופף את הסיפור הנהדר הזה.