בלש זמני - שאול בצר (מאת אורי קידר)

שבועיים לאחר שחוק הספרים עבר מתחילה להסתמן מגמה: כמעט שלא יצאו ספרים חדשים בשבועיים האחרונים.
באתר "סטימצקי" הוסיפו לשונית "ספרים מוגנים" והיא כוללת כארבעה ספרים חדשים בהוצאות שונות. הוצאת "עם עובד" שדרגה את האתר שלה ומציעה את שני ספריה החדשים במחירים שנעים בין 68 ל-82 ש"ח (על הספרים שאינם מוגנים יש מבצעים של 20-50% הנחה). פרסום רשימת ספרי 2014 נדחה על פי האתר, בשל החוק. גם באתר "אופוס" מופיעים שני ספרים חדשים במחירים של כשבעים ש"ח (כולל פליפה גרגורי החדש). מי שכן העזה קצת, היא הוצאת "ידיעות" שפרסמה שני ספרים במחיר השפוי של כחמישים שקלים. ביניהם יו נסבו החדש, אותו תוכלו למצוא באתר ההוצאה ב-52 שקלים וקצת כולל משלוח (אני הזמנתי). בכך "ידיעות" היא ההוצאה הראשונה שמעיזה לממש את מה שהחוק נועד עבורו - להוריד את מחירו של ספר בודד באופן משמעותי (בהקשר הזה יש לציין את החלוצה, הוצאת "זיקית" שקבעה מחיר של חמישים שקלים לספר בודד, פרסמה את "פרנסוס על גלגלים" הסופר-מקסים ועוד ספרים מוצלחים, ואם תפרסם ספר מתח הוא יסוקר כאן...). 
יתר ההוצאות, כך נראה, עדיין על הגדר. המגמה בינתיים - הורדה מסוימת במחיר ספרים בודדים וקיפאון בהוצאה לאור... אנחנו כמובן לא קופאים על השמרים, ולפניכם ביקורת של אורי קידר ל"בלש זמני" ספרו הלא מוגן של שאול בצר בהוצאת "ידיעות":   

לאורך כל קריאת הרומן החדש של שאול בצר, "בלש זמני", קיננה בי התחושה כי הוא נראה ונשמע בדיוק כמו סרט אינדי אמריקאי קטן וחביב. ההבדל הוא ביומרות. בעוד היוצר האינדי מתחפש לכזה ובעצם מה שהוא רוצה הוא לכבוש את פסטיבל 'סאנדאנס' ואח"כ את העולם, נדמה לי שבצר בעיקר רצה לתת לקוראיו כמה שעות טובות ונעימות בחברת הגיבור שיצר, מיכאל קריגר, ולהעביר אותן עם חיוך על השפתיים וחרדה קלה בלבד.

הספר מתחמק (ונדמה לי שבמודע) מכל נימה של פאתוס. הגיבור הוא אמנם בלש, אבל לא זכורה לי ולו מנת אלכוהול אחת שהוא צורך לאורך הספר. אין גם תיאורי מין והשכמה לצד בחורות שבבוקר כבר אין זוכרים את שמן. סה"כ בלש קטן, המחזיק משרד בבניין ישן ליד כיכר דיזינגוף, עם חברה יפהפייה שהוא מאוהב בה וחלום להיות סופר. כמעט כמו כולנו, לא?

בצר כמעט מתעקש שלא ליצור גיבור שהוא לא אחד משלנו ובדרך כלל זה פשוט מקסים.

בצוק העיתים של המצב הכלכלי, נאלץ קריגר לקחת עליו משימת בילוש נוספת, זמן מה אחרי שנטש את המקצוע וניסה להקדיש עצמו למלאכת הקריאה וכתיבת הביוגרפיה של אביו. הוא נשלח לאתר אמן קומיקס מקשיש, שנעלם לפני שלושים שנה ואיש אינו יודע את מקום הימצאו, כולל בתו היחידה. זו אולי קלישאה, אבל בלי שיאיימו על הבלש, ינסו לפגוע בו ובסובבים אותו ובלי שהעלילה תתפתל – לא היה לנו בעצם סיפור. כל אלו אכן קורים לקריגר, אבל שוב, הכל מינורי, קטן, חמוד. כיפי. לא מעט סופרים ניסו לעשות את אשר עושה בצר ולזרוק אדם מן היישוב לתוך קלחת צרות שמוטחת בו. חצי מהספרים של הרלן קובן הם כאלה. אבל בעוד קובן יוצר גיבורים שהם סופרמנים בתחפושת של סוכן מכירות קשה יום או כלכלן אפור, בצר – וזה ההישג הגדול שלו – מצליח ליצור אדם שהוא באמת מן היישוב ומעמת אותו עם צרות בצרורות.

התוצאה לא חפה מפגמים, ויש בספר יותר מדי עליות ומורדות - למשל כניסת ידידתו ההריונית והכל יכולה של קריגר לסיפור, עוברת כמעט תלושה והיא מבצעת את תפקידה בקלות רבה מדי (כמו אחת מדמויות השוליים של קובן, אך עם הרבה הומור) - אבל ניכר בסופר שבסך הכול הקפיד שלא להתאהב בטקסט של עצמו, ולכן הצליח לכתוב סיפור מהודק, שיודע לדון בנושאים כמו תולדות האמנות בכובד ראש ובקלילות, מבלי שהדבר פוגע בזרימה והקצב של הסיפור.

מוגן או לא מוגן, כדאי לקטוף ולאמץ לזמן מה על השידה שליד המיטה, בין אם מהחנות או מהספרייה.

ציונים:

כתיבה: 7.5 זורמת וכיפית, לא מנסה להצחיק בכוח, אבל מדי פעם בורח חיוך.

דמויות: 8 כמוני כמוך וכמו האיש הרע מהכנסת.

תעלומה: 7 לא יותר מסבירה

קצב: 8.5

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על איפוק וחפות מיומרות בעידן שבו נדמה כי ספר לא יכול לחיות בלעדיהן.

ציון סופי: 8

רומן בלשי קטן, חמוד ובעל מידה לא מבוטלת של קסם

מותה האיטי של לוסיאנה ב' - גיירמו מרטינס

"מותה האיטי של לוסיאנה ב'" הוא הספר האחרון שקניתי במבצע טרם החלת חוק הספרים של ח"כ ניצן הורוביץ והשרה לימור לבנת. על פי פרסומים, החוק במתכונתו הנוכחית עדיין לא עושה את העבודה עבור החנויות או הסופרים. אולי עוד מוקדם לתת לאנשי מרץ והליכוד לעשות בריינסטורמינג בכוחות עצמם. ימים יגידו. בכל מקרה, "מותה האיטי של לוסיאנה ב'" (להלן "מותה"), הוא לא רק הספר האחרון וכו', אלא גם מותחן פסיכולוגי מעולה בטירוף.

גיירמו מרטינס הוא סופר ארגנטינאי ודוקטור למתמטיקה (!). ספרו הקודם "רציחות אוקספורד", שגם עובד לסרט בכיכובו של אלייז'ה ווד, היה מותחן שמתרחש על רקע חיי האקדמיה והמתמטיקה. קראתי וראיתי ולא התלהבתי. ייתכן שחוסר היכרות עם עולם המתמטיקה הגבוהה מנע ממני להבין רעיונות עמוקים, וייתכן שהספר סתם לא היה משהו. לא אדע עד שלא אעשה תואר מתקדם במתמטיקה. משמע, לא אדע.
"מותה" שתורגם והוצא לאור אף הוא בהוצאת "עם עובד" הוא כבר משהו שונה לגמרי. למרות שאפשר לומר שהמבנה שלו כמעט מתמטי. הספר מהודק, ללא מילה מיותרת, והעלילה נבנית נדבך על נדבך באופן מדויק, כמו חידה מטרידה.

גיבור הספר הוא סופר בעל הצלחה צנועה. מין אנטי גיבור. צנוע בשל התפכחותו מתקוותיו ביחס לחייו. לפני עשר שנים שכר צעירה, לוסיאנה שמה, שתקליד עבורו את הרומן שעליו עבד. לוסיאנה עבדה באותה עת עם סופר נוסף, קלוסטר שמו, אדם אניגמטי שהתרחק מאור המצלמות, קצת כמו ג'יי די סלינג'ר. התאפשר לה לעבוד עם הגיבור למשך חודש שבו שהה קלוסטר בחופשה. הדינמיקה הקצרצרה הזו של החודש המשותף גורמת לכך שעשר שנים לאחר מכן, יקבל גיבורנו שיחה מבהילה מלוסיאנה שתטען כי בשנים שחלפו מאז עבודתה המשותפת עם הגיבור, יחסיה עם קלוסטר השתנו והפכו לכאלה של רודף ונרדף. קלוסטר, לטענתה, מחסל את הקרובים לה. ויש לה הוכחות. גיבורנו שומע את גרסתה של לוסיאנה, ואחר נפנה לברר האם הדברים נכונים.

קצת כמו ברומן הקודם שנסקר כאן, "החווה", גם "מותה" הוא מותחן פסיכולוגי שבו יש קרב על האמת בין שני אנשים. אז היו אלו בעל ואישה והבעל נבלע אל תוך העלילה. כאן מתמודדים הצעירה התוססת לשעבר והסופר קר הדם:  האם לוסיאנה משוגעת? או שמא קלוסטר, שבינתיים שינה עורו והפך למין סלב, הוא רוצח שטני, אינטליגנטי וקר רוח יותר מגיבורי רבי המכר עמוסי המיתות שהוא כותב? אבל בעוד ש"החווה" צלח את המשימה בהצלחה חלקית, "מותה" הוא מותחן חסכני ומדויק. ולמרות הרזון האנורקטי שלו מצליח לדון בקשר החמקמק בין בדיון למציאות ובין הצלחה לדורסנות, ואולי אף מרמז למעין הקבלה מטרידה בין היכולת ליצור ליכולת להרוג.

הכתיבה מעולה. כל הדיונים שהוזכרו לעיל אינם מורידים מהיותו של הספר מותחן מהיר ויעיל. רגשות ומחשבות מתוארים בצורה כובשת שבאמת מקשה להניח את הספר מהיד. העולם הפנימי של הדמויות נפרש בצורה משכנעת ומרתקת, ותהליך החקירה מתקדם בקצב רצחני בין האירועים העקובים מדם, עד לפתרון שמהווה התנגשות חזיתית בין שתי גרסאות שונות של המציאות.

ציונים:

קצב: 9
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5
כתיבה: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי:9

מרטינס, הסופר-מתמטיקאי הארגנטינאי, יצר מותחן מוקפד שמתקדם אל סופו באותה יעילות של הרוצח הפועל בין שורותיו מבלי לוותר על עומק פילוסופי מהנה. מומלץ בחום. 

החווה - טום רוב סמית

ריב בין הורים. כמעט כל ילד מכיר את המצב הזה ברמות עוצמה משתנות. במצבים הפשוטים זה מסתכם בכמה אמירות ושינוי של הטון, ולאחר מכן השקט והשלווה המוכרים. במקרים קיצוניים המחלוקת רועמת יותר, קשה  לעיכול, ולעיתים אף יכול הילד למצוא את עצמו במרכזה של התמודדות, כשהוא נמשך על ידי כל אחד מן ההורים להאמין כי השני הוא המרושע וזרע כל הרע.

זו, למעשה, נקודת המוצא של "החווה".

דניאל, הילד, בן 30 (כמעט), הוא הומוסקסואל המסתיר זהותו המינית מהוריו. אבל גילו המתקדם אינו מונע ממנו לחוות יום אחד את הגרסא הקשה של הריב ההורי.

בתחילת הספר, אביו מתקשר לדווח לו כי אמו, טילדה, איבדה את שפיותה וכי היא שוגה בהזיות פארנואידיות בהן שולב גם אביו. דקות ספורות לאחר מכן, אמו מתקשרת לספר לו כי אביו הוא חלק מקנוניה מזעזעת ופרוורטית. דניאל, המתגורר עם בן זוגו בלונדון, יצטרך להכריע כיצד לנהוג.

נקודת מוצא זו מרמזת לכך שטום רוב סמית עשה שינוי בחומרים שאיתם הוא נוהג להתעסק. בטרילוגיה הקודמת שלו -שנפתחה ב"ילד 44" המצוין - עסק ביחסים שבין האדם למדינה. אז מיקם את לב דמידוב, הסוכן החשאי מול הממסד והמדינה. כעת עבר לדון במיקרו - בכוחות האפלים וההרסניים פועלים בתוך התא המשפחתי.

בהמשך נדמה שרוב סמית משנה שוב את המיקוד. בעזרת טריק בידוד שמזכיר קצת את הזירות הסגורות של אגתה כריסטי - מיקום הוריו של דניאל במרחק ממנו, במקום מבודד בעיירה חקלאית שכוחת אל בשבדיה - הוא מעביר את העלילה מנקודת המוצא המעניינת של ריב בין הורים, למאבק בין המינים הניטש בין אמו לדמויות המרכזיות בעיירה המפגרת מבחינה תרבותית ודמותו של האב נעלמת ברקע כמשתתף זוטר. אפשר לומר שרוב סמית עובר לכתוב באופן סקנדינבי כשהוא מעתיק את העלילה במהירות לשבדיה ומתמקד במאבק הג'נדריאלי וניצול נשים - נושא אהוב על מיודענו סטיג לארסון המנוח.

אבל בעוד שלארסון עסק בנושאים האלה בגדול, מבחינת קנה המידה ומבחינת גיבוריו, רוב סמית מייצר דרמת מתח קטנה בהתרחשויות ובמידות, שמכירה יותר את סרטיו של היצ'קוק. בהמשך הספר הוא מנווט בהצלחה לא מבוטלת במבוך הפסיכולוגי שיצר ונדמה שחוזר במובן מסוים לנקודת הפתיחה העוסקת ביחסי הורים וילדים.

אז איך הספר?

ראשית, מגיעה לרוב סמית הערכה על יכולתו להמציא את עצמו מחדש. "החווה" אינו דומה בכלל ל"ילד 44", הדמויות עדינות, רגישות ופגועות, העלילה מתרחשת פחות או יותר בזירה אחת, וחושב מכל, מינון האקשן עובר מהחוץ לפנים. החשדות המתעוררים בלב אמו של דניאל והזוועה שקורמת עור וגידים מול עיניה מחליפים את הפיצוצים והמרדפים של הטרילוגייה הקודמת, ואילו הגבר הקשוח מוחלף באישה סופר-רגישה עם אינטואיציה שלעיתים מתדלקת נטיות פרנואידיות שלא מבטלות את האפשרות של רדיפה ממשית. בקיצור, רוב סמית עשה 180 מעלות בהצלחה לא מבוטלת.

אבל למרות המאמץ, הספר אינו מושלם.

הקצב בולט לטובה: בניגוד לעלילות "ילד 44" , העלילה המינימליסטית של רוב סמית נקראת במהירות. הכתיבה התקשורתית של גרסת אמו של דניאל לאירועים קולחת וסוחפת. מנגד, יש משהו שטחי ודל בדיונים הפסיכולוגיים של דניאל ואמו ואילו דמותו של האב, שדניאל מתעקש לקרוא לו בשמו הפרטי לפעמים, נעלמת ואינה מפותחת. גם הדמויות עצמן שטוחות יתר על המידה. אם לב הסוכן החשאי היה קשוח ולא עמוק, אז טילדה, אמו של דניאל, היא אישה רגשית אבל לא מספיק מעניינת או מורכבת, למעט חדות המבט שלה והיכולת ליצור תמונה קוהרנטית משברירי רמזים, שהבסיס לה מתגלה בחלקו האחרון של הספר. או בקיצור, קשה היה להתקשר לדמויות או להתעניין בהן.

התעלומה מקורית ומעניינת. רוב סמית מייצר שרשרת אירועים שממנה ניתן להבין את המציאות בדרכים שונות ואף מצליח בסופו של דבר לסגור רבים מן הקצוות. עם זאת, יש גם משהו מלוטש מדי באופן שבו הכל מתחבר, וכמו הדמויות, גם ההתרחשות לא מצליחה לשכנע לגמרי. ועדיין, למרות כל הטרוניות, בשורה התחתונה, עלי להודות שסיימתי את הספר בשלוש שעות ונהניתי לקוראו.

ציונים:

קצב: 9.5

תעלומה: 8.5

דמויות: 6.5

כתיבה: 7

ממוצע: 7.875

בונוס/עונש: מינוס 3.75 נקודות על הפערים המתסכלים ועל התחושה שהתפספס פה ספר מתח שיכול היה להיות מצוין.

סופי: 7.5

רעיון מקורי שמתודלק היטב בעזרת הקצב הרצחני והמתח שבין מציאות לבדיון, אבל פערי איכות משמעותיים בין הקריטריונים השונים מונעים ממנו להפוך להצלחה של ממש, וחבל.