יום שישי, 23 בדצמבר 2011

המסע המופלא של פומפוניו פלאטו - אדוארדו מנדוזה


המסע המופלא של פומפוניו פלאטו הוא ספר מתח שמתרחש בימי האימפריה הרומית. פומפוניו הוא דמות תלושה של נווד בעל מזג טוב ודרישות מועטות. הוא מבלה את ימיו בחיפוש אחר מעיינות המכילים מים מופלאים המציעים תבונה וסגולות נוספות.
העניין הוא שהוא כבר חכם מאוד. ובעל אינטואיציה טובה. פומפוניו נקלע לפרשיית רצח של יהודי עשיר. בנו של החשוד יוצר עמו קשר ומבקש עזרה בפענוח. פומפוניו נדרש להתמודד עם המז"פ של ימי קדם (אין טביעות אצבע, עדויות נסיבתיות הן בעלות כוח) ועם סבך של דמויות חלקן חביבות חלקן מאיימות ורובן אנוכיות, כדי לפתור את התעלומה.

על הדרך, מנדוזה/פומפוניו צולב את היהדות והנצרות יחד במתקפה של הומור ותובנות מרירות.

דמותו של פומפוניו מזכירה מאוד את הגיבור של "תעלומת הקבר המכושף" ו"מבוך הזיתים" של מנדוזה שפורסמו במסגרת הספרייה החדשה - נווד הנחשב מטורף, אבל רואה את המציאות טוב יותר מכולם.
במובן הזה, שלושת הספרים מזכירים לי מעט את בגדי המלך החדשים. פופוניו, כמו הילד הקטן, הוא זה שרואה באופן ברור את המציאות. הוא מכיר באינטרסים של הדמויות השונות. עושה את החיבורים הנדרשים. אולי מפני שהוא נווד, תלוש, ובעל מטרה שקשה מאוד להגשים (מים קסומים), הוא יכול לראות דברים בבירור. ונקודת המבט המפוכחת והמשועשעת שלו היא שהופכת את הספר הזה למקסים.

הסגנון של מנדוזה תמציתי. מאוד הומוריסטי. ויש בספריו הרבה אהבת אדם. הספר הוא בן 170 עמודים בלבד. ומנדוזה דוחס לתוכו תעלומה מורכבת וחביבה עם כמה פאנצ'ים הומוריסטיים מוצלחים.

כאשר קראתי את הקטע שבו בנו של הנרצח מספר לפומפוניו על ההיסטוריה הרומנטית שלו, פרצתי בצחוק בקול רם באוטובוס בדרך מהעבודה הביתה.

נגמר מהר. אולי מדי. מומלץ בחום.

ציונים:

כתיבה: 8
תעלומה: 7.5
דמויות: 8
קצב: 7.5

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: חמש נקודות על ההומור שמדי פעם ממש קורע מצחוק

סופי: 8.25

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

טיפות שלג - א.ד. מילר



טיפות שלג. אולי היו צריכים לקרוא לו "אותיות מים". הוא נעלם מהזיכרון די מהר.

העלילה מספרת על עו"ד בריטי שעשה רילוקיישן למוסקבה למטרות עבודה. הוא כמעט בן 40. טרם נישא. ומאוד מודע לכך שאחרי גיל 30, החיים הופכים להיות פחות ופחות מרגשים. בדרך, הוא מתאהב בבחורה רוסייה, מסתבך עם מושא אהבתו. ועושה הכול במלנכוליה בריטית טיפוסית.

הספר אמור להיות רומן פסיכולוגי. מעודן. מסתורי. אני חושב שאולי הסופר כיוון לשמש מעין עלה תאנה לאלו שמתביישים לספר שהם קוראים ספר מתח. לספק מעין תירוץ של "זה כתוב טוב וזה מלנכולי אז זה בסדר" למי שצריך את זה.

הכתיבה באמת די טובה. קולחת ושנונה.
אבל בפועל, מה שקורה זה שבמשך מאתיים עמודים אנחנו עוקבים אחרי עורך דין שעוקב אחרי ה$ין שלו, ומבצע סדרה של טעויות צפויות. כי זה מה שקורה כשמשתמשים באיבר הזה כדי לחשוב, גם אם זה נעשה מתוך מודעות עצמית גבוהה ויכולת לפזר פה ושם שנינויות. התעלומה היא לא ממש תעלומה, אלא יותר כלי לדיון על מהות רוסיה שאחר הקומוניזם. דיון שיכול להיות מעניין אבל הופך פשטני בספר.

הדמויות, במיוחד אלו של הרוסים, לא מספיק מובחנות. נראה לי שהמחבר חושב שאחרי נפילת הקומוניזם הרוסים מתחלקים לשני סוגים: הפוסט טראומטיים הפגיעים (שסבלו הרבה בימי סטאלין) והפסיכופתים. האחרונים פוגעים בראשונים. אין אף אוכלוסייה שבאמת מתחלקת לשני טיפוסים. רוב הדברים, כולל בני אדם, מתפלגים נורמלית. יש לי חשד שהסופר מודע לכך. אבל בוחר הלתעלם.
אפשר אפילו לתהות אם אין בספר איזו תפיסה קצת גזענית.

עוד בעיה. נראה שבערך חמישים אחוז מהספר הוא תיאור של מוסקבה ועוד איזורים ברוסייה. התיאורים מאוד מוצלחים ומעבירים את רוסיה היטב, אבל עדיין, משהו ביחס עלילה:תיאורי-נוף צורם. הרגשתי כאילו אני קורא רומן ומעיין במדריך שיחור בוזמנית. זה לא צריך להיות ככה.

כאמור, הכתיבה טובה. אבל בעיני זה פשוט לא מספיק.

ציונים:
דמויות: 5
תעלומה: 5
קצב: 6
איכות כתיבה: 8

ממוצע: 6

בונוס/עונש: מינוס 10 נקודות על כך שסיימתי את הספר בערך באותה תחושה כמו הגיבור. המשכתי לעקוב אחרי העלילה בדיוק כמו שהוא המשיך לעקוב אחרי ה... נו הבנתם.

סופי: 5

יום שבת, 10 בדצמבר 2011

תיק 51 - ז'יל פרו








תיק 51 הוא ספר מתח אחר. קצת כמו ש"עולמו של טרומן" הוא סרט אחר של ג'ים קרי.

מבחינת חוויה, תיק 51 נתן לי הרגשה של תוכנית מציאות. למרות שהוא שונה מתוכניות מציאות.

בתוכניות מציאות המשתתפים נדחפים - בהתאם לחוקי האתיקה - להתנהגויות קיצוניות. זה נעשה בשביל הרייטינג.
בתיק 51, הדמויות נדחפות - ללא כל חוקי אתיקה - לשם הדחיפה, לשם המטרה הספציפית.
בתוכניות מציאות הדמויות יודעות שהן משתתפות.
בתיק 51 הן לא יודעות אלא אם כן זה כדאי עבור ה"במאים".
לתוכניות מציאות יש קהל גדול.
בתיק 51 הקהל של מצומצם. לפעמים מסוכסך.
ובכל זאת, חוויית הקריאה בתיק 51 גורמת לתחושה של צפייה במעין תוכנית מציאות. אולי הספר הזה עומד היטב על הקשר בין ריגול למציצנות שבה מתאפיינות תוכניות מציאות. אני לא יודע.

אבל מספיק עם הגיגים חווייתיים.

תיק 51 הוא בהחלט ספר מתח ייחודי. העלילה מתארת תיק מעקב אחר דיפלומט צרפתי. דומיניק אופאל שמו. הוא משרת במשרה דיפלומטית בארץ זרה. שירות ביון זר הוא הפותח במעקבים אחריו. המטרה - גיוסו של אופאל כמקור מידע/פעילות לטובת האינטרסים של המדינה הזרה.

עד כאן זה נשמע כמו ספר מתח פשוט. אבל מבנה הספר הופך אותו למיוחד.
הספר כולל הצטברות של מידע שמושג בדרכים שונות. מעקבים. התחזויות. מניפולציות. אין שום מקום לייסורי מצפון. הכול כשר. השיקולים הקרים של עולם הביון מוצגים בעירום מלא. פיתוי מורכב. סחיטה. הכול למען המטרה, והאמצעים כשרים בעיני אלו שעומדים מאחורי הקלעים. מדי פעם הם גם מתנגחים בינם לבין עצמם. אולי כדי להזכיר לנו שגם הם בני אדם.
המידע מצטבר, ואט-אט, דמותו של הפוליטיקאי הזה. נשוי פלוס שניים, קורמת עור וגידים. נבנית והופכת מורכבת וברורה יותר ויותר. עד שאפשר ממש לדמיין אותה.

חלקו הראשון של הספר מעט מפוזר בעיני. הרבה מידע. מעט מגמה או פעילות. באמצע הספר, נוצר מעין כיוון חקירה, שממוצה באופן מעורר התפעלות בחציו השני. לא אוסיף הרבה כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה. רק אומר שוב שמדובר בספר בעל מבנה וקצב ייחודיים משלו.

עוד נקודה חשובה לגבי הספר קשורה לפסיכולוגיה ולמשקל הניתוח הפסיכולוגי בעולם הביון. פרויד והפסיכואנליזה שלו דומיננטיים מאוד בצרפת. הדבר ניכר בספר שמכיל בתוכו כמה הערכות פסיכולוגיות מעניינות. גם אם לפעמים קצת מייגעות. מרשים או משעשע - תלוי איך תרגישו ביחס לפן הפסיכולוגי של הספר - לראות כיצד עולמן הפנימי של הדמויות עובר הערכה מעמיקה שעל פיה נקבעות תוכניות פעילות בזירות המעקב השונות, וכיצד פן זה משתלב עם הבנת סופו של הספר.

קראתי את הספר במשך כשבוע. עברתי על כמה "מסמכים" בכל ערב. וניסיתי לחשוב, יחד עם הדמויות הנעלמות שעמדו מאחורי הדיווחים, על דרכי פעולה אפשריות.

בסך הכול מדובר היה בחוויה חדשה, מרעננת, ומחדשת, גם אם לעיתים קצת מייגעת. באופן כללי, ממליץ על התנסות עם רומן הביון המיוחד והמאוד צרפתי הזה.

ציונים:

איכות הכתיבה: 8, על הוורסטיליות והיכולת לכתוב דמויות שונות, ולאו דווקא על איכות אחידה.
דמויות: 8, דמותו של אופאל נבנית היטב לאורך הסיפור. כך גם דמויות נוספות, וגם מעין "דמות מרגל" ארכיטיפית שנחשפת עם התקדמות המהלכים של שירות הביון.
קצב: 7
תעלומה: 7

ממוצע: 7.5

בונוס: 3 נקודות על מקוריות המבנה.

סופי: 7.8

יום שני, 5 בדצמבר 2011

נמסיס - יו נסבו

 
















אין לי הרבה מה להגיד על נמסיס. הספר עושה עבודה טובה מאוד בעצמו. 

עבורי, לגלות שתורגם ספר חדש של יו נסבו זה קצת כמו לשמוע שלהקה שאני מאוד אוהב מגיעה לארץ. (קיור או פמפקינז מישהו?). ואולי לתחושה הזו יש בסיס הגיוני - איפושהו בביוגרפיות המקוצרות של נסבו מצוין שהוא גם סולן של להקת רוק.  ובאמת, נמסיס הוא קצת כמו קונצרט של ספרות מתח.

את הקודם שתורגם, "אדום החזה", אהבתי מאוד. שם בלטו בעיני הריאליזם, המרירות, האווירה המלנכולית-מהורהרת ורוחב היריעה ההיסטורי. בכלל, נראה שהייחוד של נסבו, מעבר ליכולות הכתיבה המצוינות שלו היא לתת "עוד משהו" ברומני המתח שלו. הקודם עסק רבות בנאציזם בנורווגיה במהלך מלחמת העולם השנייה והיום. הנוכחי מספר על אורחות חיי הצוענים בדרך מרתקת. במובן הזה, של ערך נוסף, ספריו של נסבו מזכירים את ספריו של סטיג לרסון. אבל נסבו, למרות הארבע מאות ומשהו עמודים שלו, רזה ומהודק יותר. (בכלל, עכשיו כשאני חושב על זה, שני הסופרים נראים פיזית קצת כמו איך שהספרים שלהם מרגישים...).

ובכל זאת, כמה מילים על הספר עצמו. בעיני הוא כולל כמה חידושים מוצלחים.

ראשית, נראה שבנמסיס נסבו לוקח את הגיבור שלו צעד קדימה מבחינת מעורבותו בפרשיות בהן הוא מעורב. בעלילה הנוכחית הארי הולה חוקר שרשרת של מקרי שוד אלימים שבמסגרתם נרצחת עובדת בנק. במקביל, פגישה עם בת זוג מהעבר מסתבכת, ולאחר שהיא נמצאת מתה, הולה נדרש לחקור את מותה. ברקע, הוא נותר נחוש להמשיך ולחקור את הירצחה של שותפתו, אלן ילטין.
נראה שהפעם נסבו מאפשר לגיבור שלו להסתבך יותר. להסתכן יותר. להמר יותר. ובכך יוצר שינוי מעניין בדמותו של הארי, במיוחד אם מסתכלים על שני הספרים כרצף. והמתח, בהתאם, קצת יותר חד.

בנוסף, נסבו מייצר בנמסיס דמויות חדשות מרתקות. רסקול השודד הצועני בנוי בצורה מעוררת התפעלות. הוא נחשף לקורא דרך דיאלוגים קולחים. הוא הזכיר לי מעט את חניבעל לקטר משתיקת הכבשים. גם באופן המפגשים עמו וגם בצורה שבה התייחס להארי, החוקר. הדמות שלו כל כך הרשימה אותי עד שחשבתי שיכול היה להיות נחמד אם היו עושים "ספין אוף" גם לדמויות מספרים. ביאטה לן, השוטרת שנראה כי האבנורמליות המוחית שלה גורמת גם למידה מסוימת של קשיי תקשורת, היא עדינה ומעוררת אמפתיה וסקרנות. וגם איברסן, המפקח המרגיז שאחראי על חקירת השוד, הוא דמות שאשמח לפגוש שוב בהמשך. פוליטיקאי שעובד כשוטר בדרג גבוה. מסוג הדמויות שכיף להתעצבן עליהן תוך כדי קריאה.
ולמי שקרא את אדום החזה - כדאי מאוד - גם דמותו של הנסיך ממשיכה להתפתח.

ומה לא עבד?
אולי הפתרונות הסבוכים מדי של התעלומות. או העובדה שאחרי שהמורכבויות נחשפו, התברר כי האמיתות שמאחוריהן הסתתרו מניעי הדמויות היו בכל זאת פשוטות מאוד (נוסחו היטב על ידי הצרפתים). אבל אל תתנו לעובדה הזו להרתיע אתכם. מדובר פה בספר מצוין.

סיימתי את הספר בארבעה ימים. קראתי באוטובוס, בעבודה, לפני השינה ובהמתנה לרופא בקופ"ח (שם הספקתי המון, אבל זה נזקף לזכות הספר המוצלח והשירות האיטי של קופת החולים במידה שווה).

לא אמשיך לבלבל את המוח ואפנה ישר לציונים:

איכות כתיבה: 9
תעלומה: 8
דמויות: 9
קצב: 8

ממוצע: 8.5

בונוס.עונש: 5 על שני דברים: למרות שהספר די כבד ועמוס בפרטים הקריאה היא חוויה מהנה ולא מכבידה, וזו לא חוויה שכיחה. כמו כן, התפתחותו של הארי הולה ביחס לספר הקודם הופכת את הרצף למהנה יותר.

סופי: 9 מומלץ בחום, עשו לעצמכם טובה וקיראו אותו.

מקווה שהוצאת "בבל" תקצר את זמן ההמתנה לרומן הבא. יש לי מספיק מזה בקופת החולים



יום שישי, 25 בנובמבר 2011

השועלה - קן ברואן







הספר הזה הותיר אותי בתחושה של תמיהה. וביליתי הרבה זמן בניסיון להסביר אותה לעצמי. אולי יותר מאשר בקריאה.

בגדול, מדובר בעסק די פשוט. מעין טייק אוף לסרטי גיא ריצ'י. אפשר היה לקרוא לו "לוק סטוק ושני שוטרים מושחתים". העלילה עוסקת בחקירת משטרה של חבורת עבריינים קטנה המפוצצת מטעני חבלה באזורים עירוניים וסוחטת את המשטרה - לא פחות ולא יותר - לתשלום כופר. התפניות מעניינות. הדמויות משעשעות. יש כמות גדושה - וזה יוצא דופן - של וואן-ליינרים שנונים.

אבל כשקראתי אותו משהו הרגיש לא נכון. כאילו זה לא באמת ספר.
סיימתי אותו בפחות משלוש שעות. פרק זמן שהוא לא מאוד אופייני עבורי. אני חושב שביליתי יותר זמן בלהבין מה לא הסתדר לי במהלך הקריאה. זאת הייתה תעלומה.

הדבר הראשון שבלט הוא התחושה שהדמויות, למרות שהיו מובחנות ומתוארות היטב, גם אם ברזון על גבול האנורקטי, לא שידרו אמינות. נדמה היה לי שהמספר, שמנסה להיות "מספר-יודע-כל-וגם-מגניב-אש" ניצב מאחורי כל משפט שאומרת כל דמות. ואז כל העניין מרגיש קצת יותר כמו הצגת יחיד, או מופע סטנד-אפ, או איזה טריק של פיתום, ולא כמו רומן עם דמויות שחיות ופועלות בתוכו באופן אמין.

במקביל לזה מה שעוד היה מורגש ביותר, היה חוסר מוחלט של דרישות שהספר מציב לקורא.
קל מאוד להפנים את הדמויות שמסמנות עצמן בקלות: ההומו האמיץ, המורד, המבולבלת, הפסיכופטית, הבוס החמור, וכו'. אולי מדובר ביכולת מבריקה של ברואן להשתמש במעין "ארכיטיפים מודרניים" (סליחה על הפלצנות), אבל בסופו של דבר, החוויה שיצאתי איתה מקריאת הספר היא שלא באמת נזדקקתי להשקעת מאמץ או שימוש יתר במוח, מעבר לשימוש הנדרש בחושים, כדי לצלוח אותו, ובמהירות.
הרגשתי שאני בוהה, לא קורא באופן אקטיבי.

אז בעצם - ונראה לי שזה יסכם את זה - השועלה, הוא ספר שדומה מאוד לתוכנית טלויזיה שנקלעים אליה באמצע הלילה, מספק לפרק הזמן שבו הצפייה מתרחשת, אבל מותיר תחושה קלה של ייסורי מצפון ופסיביות שלא מתאימה, במיוחד אם מכרסמים צ'יפס תוך כדי.

אז בהחלט אפשר, אבל ממש לא חייבים.

ציונים:
איכות הכתיבה:6
דמויות:6
קצב:6
תעלומה:6

ממוצע: 6

בונוס/עונש: 10- הפחתת נקודות על המצב הקיומי המבלבל שבו הספר שם אותך, חושב שאתה קורא ספר, אבל מרגיש כמו קאוץ'-פוטטו. לא מתאים.

סופי: 5


יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

חבלים וצלבים - איאן רנקין

אבא יודע הכי טוב.
צרות באות בצרורות.
קלישאות.
נדמה שבחבלים וצלבים איאן רנקין, שרק מקים לחיים את גיבורו, ג'ון ריבוס - סמל בילוש, בשנות הארבעים לחייו - עושה זאת לאחר שדגם היטב נתונים מאינסוף ספרי בילוש אחרים.  
בלש גרוש - יש. 
חובב אלכוהול וסיגריות - יש.
מערכות יחסים מורכבות עם נשים - יש.
ילדות מורכבת - יש. 
בת מתבגרת בעייתית - יש.
מרירות ומחשבות קיומיות - יש.
שאלות של אמונה לנוכח אכזריותו של העולם - דה...
וכמובן, רחובות גשומים וקודרים - יש יש יש!

העלילה פשוטה. ברחובותיה הגשומים של אדינבורו, שמתנהגת קצת כמו גיבורה בספר, מסתובב רוצח ילדות מאיים. במקביל, סמל הבילוש ריבוס, שמשתתף בחקירה, מקבל מכתבים קצרצרים ועמומים, המכילים גם פיסות חבלים וצלבי גפרורים.
האם יש קשר בין הדברים? האם ייתכן שיעבור המון המון זמן עד שהגיבור יגיע למסקנה הזו?

בלי ספוילרים.

ואיכשהו, לאורך מאתיים ארבעים עמודים, משהו בכל זאת עובד. למרות שהעלילה מתבססת באופן עמוק מדי על קושי התפיסה של הבלש עצמו, לפחות אם שופטים אותו בחומרה. למרות שהקצב אינו אחיד, ולמרות שהדמויות אינן עמוקות במיוחד.
אולי כי רנקין למד היטב את הקלישאות שלו. אולי כי משהו בקלישאות הוא תמיד נכון, ואפשר להזדהות אתו. אולי כי רנקין סך הכול כותב היטב את הקלישאה. אולי כי פה ושם יש הגיגי-בלש-מריר מקוריים מספיק. בכל מקרה, אני נהנתי ומתכוון לקרוא גם את הספר הבא של רנקין שתורגם על ידי הוצאת רימונים שהוא, באופן מפתיע, ארוך פי שתיים וקצת מ"חבלים וצלבים". מה שגורם לי לחשוב שזה יהיה כישלון מפואר או התקדמות אל מעבר למחוזות הקלישאתיים-מוצלחים משהו שבהם מתרחש "חבלים וצלבים".


ציונים:
דמויות: 7
קצב: 7
איכות כתיבה: 7
תעלומה: 5 בגדול, אם שופטים את הגיבור לחומרה, ניתן היה לשנות את שם הספר ל"הבלש קשה התפיסה".

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: 4 כי קלישאה טובה זה בכל זאת משהו שצריך להצליח לנסח.

סופי:6.9

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

מתחת לאדמה - בלינדה באואר


ב"מתחת לאדמה" בלינדה באואר מספרת סיפור פשוט ומאוד יעיל. הסיפור נותן נרגשה של מחזה. בלי שאבין למה, נזכרתי תוך כדי הקריאה ב"על עכברים ואנשים" שוב ושוב. אולי זה היה בגלל האמונה התמימה של הגיבור שהאמין כי יוכל לתקן את מה שדפוק במשפחתו אם רק ימצא את גופת דודו האבודה.
חוויית הקריאה בספר הייתה מאוד מהנה. התחלתי לקרוא אותו בשבת, בירושלים, במקביל להאזנה לפרויקט חדש ומוצלח מאוד של מאינרד ג'יימס קינן, "פוסיפר" (שם איום!). המוסיקה האפלה, הגשם הירושלמי והעלילה הבריטית-דיכאונית של הספר צבעו את סוף השבוע באווירה מלנכולית. סיימתי את הספר בדרך לעבודה, באוטובוס, ביום שני בבוקר.
העלילה מספרת על סטיבן, ילד שגדל עם אמו, סבתו ואחיו הקטן בכפר קטן באנגליה. דודו של סטיבן נעלם לפני שנים וכנראה נרצח על ידי רוצח סדרתי של ילדים שיושב בכלא. היחסים בין סטיבן לאמו וסבתו מושפעים עמוקות מהאובדן של דודו שנרצח כשהיה בגילו של סטיבן, ומן העוני המתואר היטב על ידי הסופרת.
התעלומה שמוצגת בספר היא כפולה, ובכך הוא גם מייחד את עצמו מספרי מתח אחרים. סטיבן מחפש את גופת דודו, אותו מעולם לא פגש. כדי למצוא את הגופה הוא מתחיל להתכתב עם הרוצח הסדרתי הכלוא, האם ימצא אותה? הוא מאמין שאם ימצא אותה, יזכו אמו וסבתו לשקט, וכאן התפניות במערכות היחסים בתוך המשפחה מציגות תמונה מורכבת. רק בסוף מתאפשר לסטיבן לבחון את ההנחה שלו, והפתרון מעניין, מרגש ואמין.
למרות שהספר קצר, אני חושב שניתן היה לקצר אותו יותר. כפי שאמרתי, יש בו משהו שמאוד מזכיר מחזה. מעט דמויות, אווירה דחוסה, תפניות רגשיות מרתקות, ולכן חלק מהאקשן היה דווקא מיותר בעיני.
בסה"כ, ספר מתח קטן, קאמרי שמתאים לחורף, ומומלץ בליווי מוסיקה אפלולית.

ציונים:
איכות הכתיבה: 7
דמויות: 8
תעלומה: 8 בגלל שלמרות שאין הרבה עניין בתעלומה הבסיסית, ההשלכות הרגשיות מתוארות באופן מרתק
קצב:7

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: 5 על המערכה האחרונה שכתובה באופן שאינו מאפשר להניח את הספר מהיד

סופי: 8

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

תיק נעדר - דרור משעני





הספר הזה הסב לי הנאה רבה. לאו דווקא מהסיבות הנכונות. למשעני יש כתיבה עדינה. קצרה. מהודקת. הוא יודע לבנות דמויות אהובות, ולמרות שאין דמיון בין אבי אברהם למגרה, ספרו של משעני הזכיר לי יותר מכל את ספריו של ג'ורג' סמנון, אולי בגלל היכולת המופלאה לעסוק בחיים של אנשים פשוטים בצורה שאינה דרמטית ואינה משעממת. או, אם לא לבלבל את המוח, הספר של משעני מרגיש גם כמו ספרות יפה.
הסיפור אמור להיות הראשון בסדרת ספרים. אני מקווה שכך יהיה. כיף שיש לנו סופר שיודע לבנות מקום ואווירה.
ולעלילה. החוקר, פקד אבי אברהם, מחפש אחר נער נעדר. תוך כדי הוא מתמודד גם עם תעלומת נדירותה של ספרות הבלשים בישראל. פתרון התעלומה בדבר היעדר הנער, שמתחבר גם לאמירה של הספר על החוסר בפשעים מסתוריים או אלימים בישראל (אל דאגה, זה לא ספויילר), גרם לי להרגיש שהספר מסתיים בקול ענות חלושה.
תמרוני החקירה של אברהם מוכרים ברובם מספרות קודמת שקראתי, והעלילה נעה במהירות יותר מכוח העניין שמגלים בדמויות והכתיבה הטובה של משעני, ופחות מכוחה של התעלומה, כך לפחות אני חושב.
אבל בסך הכול, קריאה מאוד מהנה, סיימתי את הספר בתוך יום וחצי עם חיוך רחב על פני.
מומלץ בחום לחובבי המתח הישראלי ואם הייתי כותב גם באנגלית הייתי ממליץ על הספר הזה כשגריר מכובד שיכול לייצג את ישראל כספר מתח ראוי לקריאה.

ולציונים:

דמויות: 8 משעני בנה דמויות אמיתיות ויפות שיכולות בהחלט להמשיך להתפתח ולהפוך למורכבות יותר
תעלומה: 6 התעלומה, מה לעשות, אמינה וישראלית ככל שתהיה, קצת פשוטה וחיוורת.
קצב: 8 אבל חשוב שוב להדגיש שהקצב המהיר נבנה יותר מכוח הכתיבה של משעני ולא מכוח האירועים או מורכבותם
איכות כתיבה: 8 פשוט תענוג לקרוא ספר מתח שכתוב כך

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש:5 נקודות על חולון שמתעוררת לחיים באופן יפה כל כך ועל סיפורו של המורה החפץ לכתוב שלמרות אריכותו משתלב היטב בספר, ואף מוסיף לו עומק.

סופי:8

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

פגסוס נוחת - ג'יימס לי ברק













צריך להודות להוצאת אריה ניר שבחרה להמשיך לתרגם ספר מהסדרה של הבלש דייב רובישו. אחרי שעם עובד הוציאו ספר שלו לפני שנים אשר לא זכה למספיק הצלחה. אני מקווה שיתרגמו עוד.
הכתיבה של ברק מאוד עשירה ונעימה, ואזורי האוורגליידס שהוא מתאר, בהם מעולם לא ביקרתי, כמעט הופכים מוחשיים, עד כדי כך שכאשר שמעתי רעש פתאומי במהלך הקריאה, חיפשתי דביבון ולא פורץ. רובישו מזכיר לי מעט את פנדורין בכך שיש בו משהו מאוד מובחן וייחודי, ובכך שגם הוא כמו פנדורין, למוד טראומות אישיות, אבל כאן נגמר הדמיון.
בספר הנוכחי רובישו מתמודד עם תעלומת מותו של חבר לנשק ממלחמת ויאטנם במהלך שוד בנק שאירע עשרים שנים לפני התרחשות העלילה שבספר. העלילה יוצאת לדרך עם הופעת בתו של החבר. אל סיפור המסגרת הזה מצטרף עיסוק מעמיק בגזענות ובפסיכופתיה. וזה הופך את חוויית הקריאה למשמעותית ומהנה יותר, אבל גם לקצת מעמיסה יותר ביחס למתח הפשוט של קובן או באלדצ'י.
הדמויות של ברק מאוד מובחנות, עמוקות וומעניינות. הרעים אפלים ועוכרי שלווה.
הנקודות החלשות של הספר בעיני הן העובדה שהקצב אינו מהיר, לעיתים יש גלישה לתיאורי נוף שמזכירים לי את טולקין (וזה אף פעם לא סימן טוב עבורי), והתעלומה אינה מיוחדת או מורכבת במיוחד.
אבל בסך הכול, מומלץ בחום.

סיכום:
דמויות: 9
איכות הכתיבה:9
תעלומה:7
קצב:7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: 5 על התובנות הפסיכולוגיות שהבלש מנסח לגבי הדמויות השונות במהלך הספר, מאוד מדויקות בהתחלה (גם אם, קצת מפרכות בהמשך).

סופי:8.5