יום שישי, 31 ביולי 2015

ערים של נייר - ג'ון גרין

























"ערים של נייר" הוא לא בדיוק ספר מתח, אבל הוא גם לא בדיוק לא ספר מתח. הוא מצטרף לעוד כמה ספרים שנסקרו כאן בגלל זיקה קלושה לז'אנר.

במקרה של "ערים" המעטפת דווקא די "קובנית" - נער מחפש נערה שנעלמה, אבל היא משמשת כסות לדיון קצת פילוסופי ומעמיק יחסית, על עד כמה אנחנו מכירים באמת את הסובבים אותנו ויודעים מה מתרחש בנפשם, ומה הקשר בין הבנת האחר להבנת עצמנו.

גרין מיצב עצמו כאחד מכותבי הנוער הבכירים בימינו. הוא עשה זאת בלי להשתמש בכוח העל של סוגת הפנטזיה, בה יש אינפלציה מטורפת בשנים האחרונות, אלא באמצעות סיפורי התבגרות נוגים, חמודים, אינטליגנטיים (לפעמים מדי, בכל זאת, נוער, לא יכול להיות שהם כה חדי אבחנה) ולעתים מתייפייפים.

ספריו הקודמים, "אשמת הכוכבים" ו"מחפשים את אלסקה" זכו להצלחה גדולה גם בישראל ו"ערים" הוא הספר החדש שזוכה לתרגום עברי.

בהערת שוליים ראוי להזכיר כי הספרים שלו מעובדים לסרטים שחלקם מצליחים, כמו "אשמת הכוכבים" עם שיילין וודלי, וחלקם פחות - "ערים של נייר" בכיכובה של האיט-גירל הנוכחית, קארה דלווין, יצא לאחרונה וזכה להצלחה פחותה. אז בעצם יצאו שניים, אחד הצליח ואחד פחות.

ב"ערים", בעיני המוצלח מבין השלושה, למרות שהוא קצת מפוזר ולא אחיד, אנחנו פוגשים את קוונטין ג'ייקובסון, להלן קיו. קיו מאוהב במרגו רות'-ספיגלמן, שכנתו. כשהיו ילדים נהגו לשחק יחד, ואפילו קרה להם אירוע מכונן, אלא שמאז, מרגו התפתחה להיות מעין נשמה חופשייה אולטרא מגניבה, וטיפסה בקלילות בסולם החברתי, בעוד שקיו נותר כנון, או חנון, עם חברים חנונים או כנונים.

הספר נפתח כשמרגו חוזרת בסערה לחייו של קיו, ומגייסת אותו ללילה של הרפתקאות. האירועים קורים על רקע ימיהם האחרונים בתיכון. מיד לאחר מכן מרגו נעלמת.
האם היא התאבדה? ברחה? או שמדובר בכלל במתיחה?
קיו, שכל רגשותיו כלפי מרגו צפים מחדש לאחר הלילה האינטנסיבי, יוצא למסע, בליווי חבריו, לאיתור הרמזים למה שאירע לאחר הלילה המטורלל שבילה עם מרגו, על מנת לפתור את תעלומת היעלמה.

גרין כותב היטב. שנון ומשעשע, לעתים מתייפייף מדי. עוד דבר שאני אוהב בספר הוא שכמו ב"מחפשים את אלסקה", הסיפור נפתח באירוע משמעותי מסעיר ורגשי - בנוכחי, ליל התעלולים של קיו ומרגו - ואז הופך למעין ניסיון להבין מחדש את המציאות, כך שהדמויות לומדות משהו על עצמן, ובמקרה הנוכחי, גם מתנסות בחקירת נעדרים לא רעה בכלל.

עקב האכילס של גרין תמיד היה בעיני הדרישה להשהות את אי האמון (לסספנד, כפי שאומרים "משתמשי עין הדג"), ביחס לאינטליגציה הרגשית הגבוהה כל כך של גיבוריו.

כמו שב"מת לחיות 2" היינו צריכים לשכנע את עצמנו שזה הגיוני שברוס וויליס יקיים קרב קרטה על כנף מטוס נוסעים בגובה מי-יודע-כמה אלפי רגל, כאן עלינו לשכנע את עצמנו שקיו באמת כה מפותח רגשית, עד שהוא מתייחס בעצב לזה שכבר אין עסקים קטנים באמריקה, אלא רק רשתות גדולות שגורמות להכל להיראות אותו דבר, או שהוא מצליח לחשוב בצורה כל כך מעמיקה על נפשה של מרגו. להבדיל, זה קצת כמו שבטלויזיה מלהקים לפעמים שחקנים מבוגרים לתפקיד תיכוניסטים (למשל, איאן זירינג, סטיב בבוורלי הילס, שנדמה לי שהיו לו מפרצים עוד בגיל 12).
וזה מחמיר כשאנחנו נתקלים בחבריו של קיו - "רדאר" שהוא מצד אחד גאון אקסצנטרי מוזר, הנמנה על משתמשיו הנאמנים של אתר סטייל "ויקופדיה", שם הוא מלטש מידע על ערכים איזוטריים, אבל מנגד, מתחזק זוגיות מוצלחת ויודע להצביע על דקויות בנפש חבריו כאילו היה פרויד. או בן, מעין דון ז'ואן מרושל שזוכה במלכת הכיתה בקלות.

עוד נקודה בעייתית היא - אם לשאול מונח רפואי - הפרעת קצב. לעתים האירועים נעים בקצב מסחרר, ולעתים קיו שרוי בשרעפים שלא היו מביישים דוקטורנט מהחוג לפילוסופיה. אבל בסך הכל, העסק עובד היטב.

נקודה אחרונה, אסוציאטיבית משהו.

כדי להצליח לאתר את מרגו דרך הרמזים שהותירה מאחוריה והידע על אופיה והחוויות שעברה, קיו צריך להצליח לפענח את הקשר שבין אנשים למקומות. בשלב מסוים, הוא כמעט מצטט משירם של "מודסט מאוס", "people as places as people", כשהוא אומר משהו על כך שהאנשים הם המקום והוא אנשים. בערך.

מודסט שרו "we were the people that we wanted to know, and we're the places that we wanted to go". משפט מעט חידתי, שכנראה מתכוון לומר שמסע חיינו החיצוני, הוא פנימי, שהמאמצים שאנו משקיעים, ההישגים והמקומות אליהם אנחנו שואפים הם הניסיון להכיר את עצמנו. מטלה שכנראה לעולם אינה מגיעה למיצוי.

גרין נטל על עצמו מטלה לא פשוטה כשהחליט לגעת בתחום החמקמק הזה. ובניגוד למודסט מאוס, המחוספסים (עד כדי כך שמארק קוזלק, הקליט על גיטרה אקוסטית אלבום קאברים לשירים שלהם - הוא קרוי "ערים זעירות עשויות אפר" על שם אחד השירים, שזה כמו ערים של נייר, רק שרופות - שהפך את השירים המחוספסים-מלוכלכים ליצירות נוגות), מבחינה מוסיקלית, אם ניתן לומר זאת על ספר, "ערים" מרגיש מלוטש ומהוקצע מדי, יותר כמו הפופ המרגש-אך-מלוטש-מדי של "deathcab for cutie" מאשר החספוס המאוסי. אבל קחו בערבון מוגבל את ההרהור המפוזר הזה על הקשר בין הספר למשפט משיר, שאולי ואולי לא, התכוון אליו המחבר. בסך הכל, "ערים" הוא חביב ומקסים.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 8
תעלומה: 9 חיבור יפה בין חיפוש אחר רמזים סטייל שרלוק הולמס, לחשיבה על האחר, מיומנות שלא תזיק לנו בימים טרופים אלו...

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8.5

"ערים" הוא מעין "אימו-קובן"המיועד לבני הנעורים אבל מתאים גם למבוגרים. שנון ומלוטש, לעתים מדי, אבל בסך הכל חמוד ומקסים.


יום שישי, 24 ביולי 2015

כנפיים שחורות למלאך שלי - אליוט צ'ייז























"כנפיים שחורות למלאך שלי", הוא הסנונית הראשונה בסדרת "זיקית נואר", ואם הוא אמור לבשר על הבאות, הרי שהעתיד שחור מאוד, בקטע טוב, כן?

בנקודת המוצא - ויש לציין כי ההאצה מאפס למאה קורית במהירות הבזק - אנו מתוודעים לטים, אסיר נמלט, שרוצה להצליח בגדול. החלום האמריקאי והוא צפופים, מאז ששב מהמלחמה. טים פוגש בווירג'יניה, נערה עובדת עם ראש על הכתפיים, והשניים יוצאים למסע שימיט הרס וחורבן על כל המעורבים, בניסיון להשיג את כל המאוויים הגשמיים שניתן לדמיין.

אפשר לומר ש"כנפיים" הוא ההשתקפות העכורה-מבחילה של סיפור "בן פוגש בת". כאילו לקחו את המתכון הקלאסי - בן פוגש בת, מתאהב בה, מאבד, נלחם עליה וזוכה בה בחזרה - וטבלו אותו בשלולית מעופשת של מי ביוב עירוני.

התוצאה היא תמונת תשליל של המתכון המוכר. מחול הרסני של שני פסיכופטים, בו אגרופים מחליפים נשיקות, דם מחליף את הרטיבות הענוגה של נשיקות ונוזלים אחרים, והגשמת החלום הזוגי היא קרנבל של פגיעה, שקרים ארסיים ושובל די מכובד של גופות. 

הכתיבה של צ'ייז שוטפת. הוא מתאר במהירות ובבהירות מצבים הומוריסטיים לצד סצנות מזעזעות, כמו בחירת שיטת הרצח האופטימלית בהתחשב בנסיבות.

טים, עבריין צעיר והלום קרב, הוא דמות מורכבת. העיוורון שלו להשלכות מעשיו, לכאב של אחרים, והבלבול שלו בין אלימות לאהבה, כולם מקפיאי דם. ומנגד, כמו ילד, הוא תופס את העולם כתערובת יפה של צבעים ונופים, והוא מתחבר לפעמים לפיסות היסטוריה אישית שבורה, באופן עדין ונוגה, שמבלבל את הקורא באופן מענג. יתר הדמויות משכנעות, כשדמותה של וירג'יניה נותרת אניגמטית עד הסוף המפתיע.

צריך לומר מילה טובה על התרגום של עודד וולקשטיין. מעבר לזה שהוא קולח ותומך היטב בקצב המהיר, מדי פעם יש בו הברקות - כמו כששתיים מן הדמויות מגלות במהלך ויכוח שהן בעלות שם זהה - קנת' - ואז מקנית'ות אחת את השנייה.

וקצת ספוילר -

אפשר להתייחס לעוד אלמנטים בספר. למשל, הקשר בין שרידי הבהלה לזהב - הדרך האמריקאית הראשונה להתעשרות מהירה - לתוכנית הפשע של טים. אולי צ'ייז רצה לומר משהו על הקשר בין השתיים, כששלח את טים לחפש מקום בו יוכל לקבור בקלות את הרכב המשורין. או לכך שגם מבעד לפסיכופתיה של טים ניתן להבחין במקורות הסוציולוגיים של בחירתו בחיי הפשע - אב עני ואלכוהוליסט - למרות שהיה רופא שיניים, מיינד יו - והלם קרב. או במילים אחרות, נדמה שקיימים עוד כמה רבדים בספר הזה, וקצת כמו הרובוטריקים, הוא "מור דן מיטס די איי".

סוף ספוילר

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 9
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה על היותו של המותחן הישן הזה ממזרי, קצבי וריאלי יותר ממותחנים רבים שטרם גידלו זקן באורך שלו.

סופי: 9.1

נטגיב של סיפור אהבה קלאסי, רזה ובועט, במיטב המסורת של "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", ומצטרף בזכות למועדון ה-9 פלוס של "איזה מתח"



יום שישי, 17 ביולי 2015

2666 - רוברטו בולניו
























עברנו למקום חדש. סידרנו. ניקינו. באביב ישראלי של 101 אחוזי לחות - קיץ אכזרי בכל מקום אחר - ירדתי לשווארמייה סמוכה לקנות שתי מנות פלאפל. לפני בתור עמדה בחורה מצודדת, גבוהה ודקיקה, לבושה גופייה זעירה ומכנסונים שכיסו אותה כמו שהסכם הגרעין, לטענת ביבי, מכסה את ביטחון ישראל, היא קיבלה את ההזמנה שלה, ביקשה תוספת טחינה, ואז שאלה "איפה פה נוטלים ידיים?".
הטוויסט גרם לי לחייך. המוכר, משחק עם מלקחי הברזל וכדורי הפלאפל שבדיוק יצאו לוהטים מן השמן הרותח, תקע בי מבט נוזף של מה-לא-בסדר-אתך, כשהנערה הדי מעורטלת הלכה ליטול את ידיה. לא שאלתי למה. הבנתי שאני במקום חדש.

מקום וזמן אחרים. לפני שנים הלכתי עם חברים לראות את "מלהולנד דרייב" בקולנוע. הצגה של שישי בלילה. מעט אחרי הפרסומות המעטות (תור הזהב של הרק-טריילרים), נכנסו חמישה צעירים, משוחחים בקולי קולות. מדבריהם הבנתי שהם מצפים לסרט פעולה. בכל זאת, "מלהולנד דרייב", אולי הוא בן דוד רחוק של איזה מהיר ועצבני. היה ברור לי שמתישהו הציפיות שלהם, והמוח המטורלל של דיוויד לינץ' יתנגשו חזיתית. וכששתי הגיבורות גילו את חיבתן אחת לשנייה, נשמעה מהצד השני של האולם הקטן, זעקה, "יא וואלי, מה זה זה?", ונדמה לי שגם איזה "טפו".

כך  ב-2666, זרות והפרת ציפיות. אי אפשר ממש לתאר את הסיפור.  אומנם הוא מתרחש ברזולוציה גבוהה, בהגדלה של מיקרוסקופ אלקטרוני, בנשימה עצורה, בנקודות תרבותיות שונות בזמן ובמרחב, אבל קל יותר לתאר איך תרגישו כשתקראו אותו.

בשום נקודה בספר לא תרגישו בבית. ובכולן תרגישו שאתם שם. בשנות ה-90 וב-1930, במקסיקו, בלונדון, וברומניה הכבושה של שנות ה-40.

חוקרי ספרות אירופאיים, עיתונאי אמריקאי שחור, חייל וורמאכט, בלש משטרה מקסיקני עדין נפש, וכמה מאות נשים מקסיקניות, קרבנות אונס ורצח.
אספינוזה, נורטון, הברונית פון-צומפה, אמאלפיטנו, גנרל אונטרסקו, הנס רייטר, קלאוס הס, קוליני ועוד.
חיפוש אחר סופר עלום ומרובע אהבים אירופאי, סיקור של קרב אגרוף שהופך למשהו אחר, עיירה מקסיקנית מוכת פשע ורציחות, מלחמת העולם השנייה באזור רומניה.

אתם תרגישו זרים, וכלום לא יקרה כפי שמקובל. הרוצח של הנערות הוא החשוד האירופאי מקפיא הדם שמוחו גדוש תיאוריות ומחשבות מוזרות. אבל אולי לא. ואולי כן. ואולי לא. והחוקר העדין, שיוצא עם הפסיכיאטרית הנוקשה, דמות כל כך אמיתית ומשכנעת. אולי הוא גיבורו של הרומן. ואולי לא. אולי זה הפרחח, לאלו קורה, שנשלח להגן על אשת ראש הקרטל, אבל הופך לחוקר מן המניין במין תהליך חניכה מוזר שבו לא ברור מי נגד מי. והנה רשת הקשרים בין פוליטיקאים, פושעים, ואנשי משטרה נחשפת במלוא הדרה הכעור, אבל בעצם.

וכך מתנהל לו החזון הספרותי הזה, חובק זמן ומרחב, כמו תינוק ענק, האוחז בגלובוס. רגע תוקע אצבע בעינה של מקסיקו, ובמשנהו, במבושיה של אירופה. מהבהב ומבליח ב-1930, מלווה את עליית הנאציזם, ובמהלך שנות ה-90, בהוארז, הקרויה בספר סנטה תרזה, על גבול מקסיקו-ארצות הברית, סופר קרבנות של אוכלוסיית הנשים המוחלשת של המאקילדורות, הנופלות קרבן לרציחות שהן ספק מאורגנות, ספק מקריות, וכנראה שניהם גם יחד.

לפרקים נדמה שזה רומן פנורמי, עם אינסוף דמויות ריאליות. אבל אז מישהו מוריד את המים, והן נשאבות לביוב של הטקסט. ופתאום בולניו יוצא - כמו עובד בסביח, שאמר פעם לעובד שלו "קח אחריות על הקופה, אני יוצא לחמש מנות" - לזרם תודעה פתלתל, הכולל סקירה של אחד מענפי המיתולוגיה היוונית. ופתאום חלק מן הדמויות שבות מן הביוב.

בשלב מסוים, אקדמאי צ'ילאני תולה ספר שבשמו המילה "גיאומטריה" על חבל הכביסה בביתו. אולי ברמיזה של בולניו לרצונו לשבור את הגיאומטריה הליניארית של הרומן עם הפיתולים בזמן ובמרחב. אולי לא.

והכל, כתוב ברזולוציה גבוהה, אמיתי, שוצף וקוצף כמו דם חם, בטמפרטורה המפלרטטת עם דנטורציה.

ואפשר לנקוט גם גישה יותר מקובלת.להשתמש באנקדוטות העוטפות את 2666 או לייצר בכוח מוטיבים ושלד עלילתי.

אפשר לספר על האופן בו בולניו רצה לפרסם אותו, טרם מותו החצי ידוע מראש, משיקולים כלכליים, ועל החלטת מנהלי העיזבון שלו. אפשר להתייחס למה שכנראה עומד בבסיסו של הרומן: חולשתו והרסנותו של המין האנושי - בסיודד הוארז, היא סנטה תרזה, בה נרצחות נשים בסיטונות, באירופה של מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה של ימינו, במערכת היחסים מרובעת, רומנטית-אפלולית, בין ארבעה חוקרי ספרות אירופאיים שמדרדרת לאלימות מכוערת בשלב מסוים ומגיעה לסוף מפתיע ומרענן.
אפשר לספר על החוט המקשר. אפשר לתאר כיצד הרציחות, שהתרחשו באמת במקסיקו, והיו בשיאן בשנות ה-90, כשאוזלת היד של המשטרה, מלחמת המעמדות, שחיתות ושוחד ועוד גורמים שבטח פספסתי, חברו יחדיו כדי לספק להיסטוריה פרק אלים ומבחיל במיוחד. אפשר גם לציין שאריאנה מלמד אהבה במיוחד את החלק של הרציחות ופחות אהבה את החלק של המבקרים, בעוד שאריק גלסנר להפך (אני מסכים עם האחרון, אבל זה עניין של טעם).

אפשר לשפוך על הרומן העצום והמוזר הזה עוד אינספור מילים. אבל עדיף פשוט לקרוא אותו, ולהרגיש משהו שכנראה יהיה שונה וזר ממה שיחושו הקוראים האחרים. כי הרומן הזה הוא מרחב עצום, אבל חסר צורה, מכיל גיבורים ריאליים אבל חסר דמויות, אינו אומר שום דבר ברור, אבל מתחת לפני השטח נדמה שכל הזמן נשמעים מלמולים סדורים.

לפני כמה ימים קראתי ב-"YNET" ש"אל צ'אפו", ראש קרטל וכנראה אחד הפושעים האלימים ביותר במקסיקו ואולי באנושות בכלל, הצליח לברוח מהכלא. היה לו כנראה סיוע מבפנים. החוקרים גילו שהוא יצא דרך מנהרה באורך קילומטר וחצי שנחפרה אל הכלא.

הסיפור הזכיר לי את 2666, שמקסיקו היא בוודאי הפופיק שלו.

מתחת לידיעה הייתה ידיעה על תשובה ומתווה הגז, משהו על ניסיון לשכור חוקר פרטי שימצא לכלוך על מישהו שמתנגד למתווה, ומתחת, משהו שקשור לפרשת שיתוף הפעולה בין רונאל פישר לחוקר מלכה.

אולי בעצם כולנו במקסיקו.


ציונים:

כתיבה: 10
דמויות: 10
קצב: 9
תעלומה: לא רלוונטי

ממוצע: 9.666

בונוס/עונש: אין

סופי: 9.666

יצירת מופת שלועגת לליניאריות ולצורך האנושי לדעת, ומספקת מבנה אפי, אך חסר צורה, של דמויות, תרבויות ורעיונות מרתקים. ואולי בעצם לא. תחליטו בעצמכם.