ברוקלין היתומה - ג'ונתן לתם

אפשר לסכם את "ברוקלין היתומה" בשתי מילים. הנאה צרופה.
או אולי, מקורי בטירוף. או, ממזרי וחכם. או אולי, רגיש נוסטלגי. ואולי, עצוב ובודד.

יש עוד המון אפשרויות. ויש לכך סיבה אחת - ליונל אסרוג.
גיבורו של ג'ונתן לתם, מתבונן במציאות מבעד לתסמונת הטורט שלו, באופן שדורש ממנו לדייק ותובע ממנו להצליח ללכוד בתודעתו את כל ההיבטים של כל רגע ורגע. לפעמים הוא גם נאלץ לשכפל אותם במדויק. כמו כשהוא עוקב אחרי חשוד שמזמין כריכים וחייב לבצע את אותה הזמנה גם במחיר של הסתכנות באובדן החשוד שהמשיך לדרכו. או כשהוא מצליח לכלוא רוצח שדולק אחריו באמצעות זה שנכנס בצד הנהג במכוניתו  הרודף, אבל אז חש כפוי לדפוק גם את הצד השני, במחיר הארכת הסיכון לחייו. וכל זה תוך מודעות כואבת, מבודחת, חומלת ומתוסכלת להפרעה שלו.

נדמה שההישג הגדול ביותר של לתם הוא שבמקום בהפרעת הטורט תשמש מעין קוריוז - דבר שהפך נפוץ בכתיבה, הכנסת עניינים הקשורים לבריאות הנפש לטקסט - היא ניצבת ברקע ומשמשת להעמקת האינטימיות והחיבה לדמותו של הגיבור הבודד-שנון-אמיץ-מריר-ועוד שלנו. גיבור שהוא סך כל חלקיו, יתום-חולה-ילד-גבר-ליצן ועצוב.

בכלל, אני מרגיש די מיותר. הספר הזה פשוט נהדר. השיגו וקראו.

אבל בכל זאת. קצת על החשודים המיידיים שבאמצעותם הבלוג הזה מדרג את ספרי המתח.

ליונל אסרוג הוא אחד מרביעיית יתומים. הוא ושלושת חבריו מכורח הנסיבות, נלקחים יום אחד על ידי אחד, פרנק מינה, לבצע עבודת סבלות. עם הזמן הם הופכים ל"אנשי מינה".  עובדים קבועים של הברנש.
עם הזמן מתברר שמינה הוא טיפוס מפוקפק. המשפחה הלא מתפקדת הזו חוטפת זעזוע כשפרנק מינה נרצח, ממש בתחילת הספר. סיפור החקירה של ליונל, היתום חולה הטורט, נע בין העבר להווה.

הכתיבה מעולה. במיטב המסורת של ספרות ה"hard boiled" של הבלש הפרטי, עם ערוץ המודעות העצמית וההומור העצמי שנקודת המבט הפוסטמודרנית מציעה לכותבים של היום (בקיצור, אין גיבור או אמת אחת, ניתן להביט בדברים מנקודות מבט שונות). העלילה נעה לכיוון הנוארי, דרך ה"שרשה לה פאם", ועם קריצות לסם ספייד, גיבור ה"נץ ממלטה" שמשמש מעין מקור השראה לליונל רב ההשראה.

התעלומה אינה פורצת דרך, אבל היא בנויה היטב והפתרון שלה הגיוני, מתסכל, עגום והיא כל מה שאפשר לבקש מתעלומת "נואר". במובן הזה, לתם (או אולי לת'ם) מצליח לבנות את אותו משחק הישרדות/חידת פסיכומטרי מרגיזים-מרתקים שבהם לא ברור מי דובר אמת ומי משקר, על מי ניתן לסמוך ולמי אין להפנות את הגב (קצת כמו שהיה ב"נץ ממלטה").

מבחינת דמויות, מעבר לליונל, "ברוקלין" מכיל גלרייה הזויה ואפלה של דמויות מוצלחות ומסקרנות. ג'וליה מינה, גילברט, דני וטוני, "אחיו" של ליונל ב"משפחת מינה", הענק הפולני, "הלקוחות" מאסטר הזן רושי, וחברי התאגיד היפני כולם מרתקים ומייצרים זירת פילם נואר מתוחכמת ומתחכמת שכיף לשהות בה.

הקצב אינו אחיד. לעיתים נדמה שליונל מתקשה לעבור הלאה, נתקע בטיק טורטי של מחשבות מילים, טובע בשפה שעליה הוא מסתמך ושבה הוא חי פלח ניכר מן החוויה האנושית שלו. אני מצאתי את הגיגיו שובי לב, אבל ייתכן שבקטגוריה הזו, הספר הוא פחות ממושלם.

הערה אחרונה. חיפוש באינטרנט העלה שלת'ם הוא סופר מגוון ופורה, ועדיין, רק ספר אחד נוסף שלו תורגם לעברית, "נערה בנוף" - מערבון מדע בדיוני(!). אני מקווה מאוד שעוד תרגומים שלו לעברית יופיעו.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5
קצב: 8

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: שתי נקודות ושמינית על הבלש שובה הלב ביותר אי פעם, ועל היכולת לשלב נקודת מבט פוסט-מודרנית, מתחכמת בדרך שמוסיפה לתעלומה המסורתית במקום לגרוע או לעצבן.

סופי: 9.1

ליונל אסרוג, הבלש המופרע, מניע יצירת מתח אפלה,  מצחיקה אינטימית ושובת לב. פשוט אל תחמיצו.

ישנונית - מארק בילינגהם (מאת אורי קידר)

 

 

 

סדרת הארי הולה של יו נסבו, נחשבת לאחת המוערכות והאהודות בספרות המתח העולמי כיום. אולי הוא לא התכוון לכך, אבל כשמארק בילינגהאם פרסם בשנת 2001 את המותחן "ישנונית", הוא יצר מעין גירסה בריטית של הארי הולה.

באנגלית קוראים להולה טום ת'ורן. גם ת'ורן הוא בלש עמוס פגמים, חובב הטיפה המרה, מתאהב במי שהוא לא אמור להתאהב בה, ובדיוק כמו הולה – רודף נואשות אחרי מי שכולם מאמינים שהוא זכאי. צודק או לא, נשאיר לכם לקרוא.

כמו בספריו של נסבו, גם אצל בילינגהאם משמשת העיר, במקרה הזה לונדון, כגיבורה נוספת. מזג האוויר, האפרוריות וכמובן – הכדורגל, משמשים תפאורה ראויה. ת'ורן אוהד שרוף של טוטנהאם, שבאותן שנים השתרכה במרכז הטבלה והייתה מעניינת כמו סרטוני הילדות שלכם. הייתי שמח לבשר לו שטוטנהאם של השנים האחרונות היא קצת יותר מרתקת. השטויות שלכם מגיל שש עדיין לא. בנוסף, יש המון רפרנסים לתרבות בריטית ובעיקר מוסיקה.

אז מה היה לנו שם? שלוש צעירות לונדוניות נרצחות. הקרבן הרביעי המיועד לא נכנע בקלות. אליסון, זה שמה, מצליחה איכשהו לשרוד. היא חיה, נושמת, יכולה לראות ולשמוע אבל לא לתקשר. כלואה בתוך הגוף שלה.

ת'ורן נרתם למצוא את הרוצח הנפשע, ובשלב מוקדם בסיפור (זה גם מופיע על גבי הכריכה), מגלה שאליסון היא דווקא ההצלחה הראשונה של הרוצח, שלא מתכוון בהכרח לרצוח. קצת כמו מיילי סיירוס שרק רצתה למשוך תשומת לב ולהראות שהתבגרה, ומצאה את עצמה ברשימת אנשי השנה של הניו יורק טיימס לצד אסד ואובמה.

הסיפור נפרש לפנינו מכמה נקודות מבט – השוטר, הרוצח, הרופאה המטפלת ובתה הסוררת, והחלק שהכי שובר את הלב – נקודת מבטה של אליסון. בסוף כל פרק יש מעין עצירה כזאת, בה אליסון מספרת מה היא רואה, שומעת ומרגישה. והיא צורחת, מבלי להוציא מילה. הקטעים בהם אליסון מדברת אמנם צנועים באורכם, אבל עבורי הם עשו את כל הסיפור. אליסון הופכת מהר מאוד לצינית ומשעשעת, ויורה חיצים על כל הדמויות בסיפור.

הביקורות שעל כריכת הספר ובדש מהללות ומשבחות את הרומן המקורי. זה קצת מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי ביטלס ולא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה. מוסיקה מדהימה, אבל שמענו כבר דומה לה,לא? כדי להבין את עוצמתה של הלהקה צריך להיכנס לראש של צעיר בן 18 ב-1964, ששמע בעיקר מוסיקה רוסית (אם הוא ישראלי) וביג בנד (אם הוא בריטי). רוב הביקורות מדברות על המקוריות הגדולה של הסיפור. טוב ככל שיהיה הספר, והוא אכן כזה, אבל את המקוריות שבו התקשיתי למצוא. סביר להניח שיחסית לשנת 2001 היה משהו חדשני בהרחבה הזאת של ז'אנר ספרי המתח. היום, הוא פשוט בסדר גמור.

בסופו של יום, מדובר ברומן מתח טוב, יעיל, קצת כבד ובלי יותר מדי טוויסטים (עד שהטוויסט האחרון מגיע). זורם, מעניין וכזה שגורם לך להזדהות עם הגיבורים ולרצות שיקרו להם דברים טובים. אם לא בספרים, אז איפה?

 

ציונים:

כתיבה: 9.

דמויות: 8.5. בעיקר בזכות דמותה הכובשת של אליסון.

תעלומה: 8. טוויסט מעניין בסיום, לא הרבה יותר מזה.

קצב: 7.5.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על הדרך המעניינת שהסיפור מתקדם בה (כמה נקודות מבט) ועל היחס המכובד לתרבות הבריטית ובעיקר המוסיקה והכדורגל.

 סופי: 8.5.

טום ת'ורן מעריץ את ג'וני קאש והספר בו הוא מככב דומה מאוד לאלבומים המאוחרים של קאש. אפל  עם מגע קל של ציניות.

לונדון בולווארד - קן ברואן

"לונדון בולווארד" של קן ברואן חריג בכך שאינו משתייך לאחת משתי הסדרות של ברואן, זו של ג'ק טיילור, וזו של תחנת המשטרה המטורללת.

"לונדון" מספר על אסיר משוחרר שמנסה להסתגל לחיים בחוץ. לולא הייתי יודע שקוראים לו מיטשל הייתי חושב שמדובר בג'ק טיילור, הבלש הקבוע של ברואן - מיטשל מצטט מספרים כמו טיילור. הוא ציני כמו טיילור. הוא מתייחס לאלימות במעין אדישות אנגלית מוזרה כמו טיילור. הוא חושב על חבריו לעומק ומסוגל לנפק מדי פעם אמירה מעמיקה כמו טיילור, והכי חשוב, מתחת להרבה קשיחות, גם אצלו חי איזה דובון אכפת-לי מיקרוסקופי במעמקי הלב, דבר שמעורר הרבה אמפתיה למצבו.

הספר היה יכול בקלות להיות מעין פריקוול שמסביר כיצד הפך ג'ק טיילור קשוח וציני כל כך. אבל הוא לא. ותוך כדי קריאה, אחרי מספר פעמים שבהן הזכרתי לעצמי: "מיטשל, לא טיילור", הסתגלתי, והעסק זרם.

בכלל, נראה שכשברואן כותב, יש לו שני מצבי הפעלה. גוף ראשון יחיד, ציני ומצחיק לעיתים, וגוף שלישי רבים, שמתאמץ נורא להיות מגניב ומשעשע, אבל יוצא בעיני קצת ריקני וילדותי, כפי שקורה ב"בליץ" וב"השועלה" המתארים את חבורת השוטרים המופרעת.

אני מעדיף את הסוג הראשון. ולונדון בולווארד עושה את העבודה.

העלילה די דומה ליתר העלילות של ברואן, אם כי הפעם היא מתרחשת בצד השני של החוק. בעצם אצל ברואן זה לא כל כך משנה. כי גם השוטרים לא נמנעים מאיזו פשיעה פה ושם.
מיטשל מנסה להשתחרר מכבלי עולם הפשע. הוא מתחיל לעבוד אצל שחקנית מזדקנת (עובדה משעשעת - בסרט המבוסס על הספר, את השחקנית בת השישים משחקת קירה נייטלי בת העשרים ומשהו, ואת מיטשל בן הבואכה-חמישים משחק קולין פארל...). במסגרת עבודתו נחשף מטשל לגלריית הדמויות ההזויות המקיפה את השחקנית המזדקנת, ומצליח ליצור לעצמו מעין בית וקשרי חברות חדשים. אבל פסיכופט בכיר מעולם הפשע ממשיך לרדוף אותו באופן מבלבל, והאלימות שכל הזמן מבעבעת תחת הסיר מתפרצת, עד לשיא המאוד מפתיע, אבל לא הכי אמין של הספר.

הכתיבה של ברואן קצבית ומשעשעת כרגיל (כשהוא בגוף ראשון). הוא נוגע באופן מעניין ומוצלח בחלקים הקשורים להסתגלות במעבר בין הכלא לאזרחות. מנגד, התפניות והתעלומה, כפי שקורה אצלו לעיתים קרובות, אינן מפותחות מספיק והצלחת הספר נשענת כמו אצל מיודענו ג'ק, על עולמה הפנימי של הדמות הראשית. וכמו תמיד, זה עובד.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 7.5, בעיקר למיטשל, לדיווה המזדקנת ולבאטלר המוזר.
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.75

אחד מהחביבים של ברואן

המעבר - ג'סטין קרונין

לאחר מלחמת העולם Z שסוקר כאן, מגיע עוד תיאור (מפורט) של סוף העולם. נדמה שאנחנו ניצבים מול גל של ספרים כאלה. לפני מספר שנים היה זה "הדרך", המדכא-רצח, של קורמאק מקרתי שסיפר באופן מזוויע על סוף העולם.
לאחרונה הוצא לאור מחדש "על החוף" של נוויל שוט, המתאר את החיים בכדה"א לאחר שואה גרעינית (נוגה, עדין ומכשף), וגם הצלחתה של "המתים החיים", סדרת הטלויזיה המבוססת על הקומיקס, וסרטי "28 יום/שבועות אחרי" מעידים על עניין הולך וגובר בסוף העולם.

הרומן הכבד הזה, בן למעלה מ-800 עמודים עמוסים, משך אותי בגלל העטיפה הנאה שלו, ובגלל הנושא שהזכיר לי את הספר "העמדה" של סטיבן קינג, שקראתי כנער ואהבתי (למרות שבמאבק בין "זה" ל"עמדה", אני הייתי ועודני מחובבי "זה"). קינג גם ממליץ על הספר בגב הכריכה. אבל מניסיוני, ספריו טובים מהמלצותיו, כך שזה לא אמר לי הרבה.
כאשר קראתי על גב הכריכה כי המבקרים משבחים את "כתיבתו התמציתית" של קרונין, זקפתי גבה. משקלו של הספר לימד שני דברים. הוא לא תמציתי. ויהיה צורך באורטופד אם לא אסיים לקרוא אותו מהר.

אז מה יש לנו כאן. סיפור אפי, שאפתני, על סיום החיים כפי שאנו מכירים אותם, והתחלתם מחדש.
אתאר רק מעט מן העלילה כדי לשמור מפני ספוילרים.
ניסוי צבאי משתבש וגורם לפריצת מגפה שהופכת אנשים ליצורים מסוכנים וטורפניים - נקודת מוצא שנדמה שהפכה למקבילה של ז'אנר סוף העולם ל"נער פוגש נערה" של הרומנים הרומנטיים.
האנושות נמחית כמעט לגמרי. והשורדים צריכים להמציא ציוויליזציה חדשה. כזו שמתחשבת בעובדה שהקיום האנושי מאוים.

הספר כולל שני חלקים. הראשון, הקצר יותר, מתאר את מה שאירע לפני ההמגפה, ובו אנו מתוודאים לסוכן FBI, בראד וולגסט שמו. הוא בעל עבר מעט קלישאתי אבל מהווה דמות עגומה-אמינה. חלקו בסיפור המגפה חשוב, והמסע שהוא עובר מהווה את צירו של החלק הראשון. החלק השני נפרש מאה שנים לאחר ההתפרצות, ומספר על מסען של קבוצות בני אדם אחר תשובות לשאלת המגפה ואחר אפשרויות קיום טובות יותר. קיים גורם משותף בין שני החלקים, שמהווה מפתח להבנה של האירועים.

קצת קשה לבקר ספר שסובל ממידה מסוימת של פיצול אישיות כזה. בחלק הראשון הייתה מצד אחד הרגשה ש"בסיפור הזה כבר היינו", ומצד שני הוא כתוב טוב, אמין ואפילו מרגש לפרקים. החלק השני, חלקו העיקרי של הרומן השאפתני הזה, מאוד עמוס וחסר אחידות.
הדמויות, שבתחילה אינן מובחנות בקלות זו מזו, מקבלות נפח וזהותן מעמיקה לאורך מאות העמודים. רעיונות מבריקים (החלום על האישה השמנה ומשמעותו) מתקיימים לצד רעיונות מוכרים ואפילו נדושים, רגעים מרגשים ואבחנות עדינות ביחס לנפשם של הגיבורים מתרחשים לצד סצנות ואמירות בנאליות או קיטשיות. לכן, הקריאה היא ממלחמת חפירות בעולם הקשה הזה שקרונין יוצר.
גם הקצב אינו אחיד. לעיתים מתרחשים אירועים במהירות שגורמת לקרוא להרגיש שהנה ה"נגיפיים" ממש מולו, ולעיתים אחרות, ההליכה, סטייל "שר הטבעות", מתמשכת ומתמשכת, ותיאורי הנוף גורמים ליאוש.

בסופו של דבר קצת קשה לי לקבוע דעה חד משמעית על הספר, אז אתן למספרים לדבר. וגם הם יתקשו עם השורה התחתונה.

ציונים:

כתיבה: 7 (ליתר דיוק, לפעמים 8 ולפעמים 6)
דמויות: 7.5 מתפתחות היטב
קצב: 7
תעלומה: 8, למרות שהקטגוריה פחות רלוונטית, במהלך הסיפור מתעוררות שאלות מעניינות.

ממוצע: 7.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על ההיקף המרשים והמציאות המשכנעת של העתיד המאייש, ועל כמה רעיונות מקוריים.

סופי: 7.5 (8.5 או 6.5 לסירוגין...)

תיאור אפי, מרשים, אך מאוד לא אחיד ברמתו, של סוף העולם, והמסע הארוך להקמתו של עולם חדש, מלווה במספר רעיונות יפים ומצמררים ובהרבה רעיונות קלישאתיים ולעוסים.

התופת - דן בראון

אחת הדרכים לחלוקה של סדרות הבלש לקטגוריות היא בין גיבורים ש"עוברים תהליך" מול כאלה שפשוט מופיעים עם תעלומה שונה בכל ספר אבל נותרים ללא שינוי של ממש.
קל יותר להתייחס לדוגמאות מהטלויזיה. האם אתם חובבי וולטר ווייט שעובר מטאמורפוזה פסיכולוגית, או שאולי אתם מעדיפים את התעלומה השבועית של סדרת המשטרה האהובה עליכם? ובספרות - האם אתם מעדיפים את אברהם אברהם, של דרור משעני. בחור סגור שמכיר בחורה אירופאית ונפתח אט-אט כמו פרח בהילוך איטי, או את גיבוריו של ליעד שהם, שלמרות שמותיהם השונים, הם אותו אדם הדורך לנצח באותו מקום נפשי?

אישית, אני מעריך ומחבב את שני האופנים, וכמובן שבתווך יש הרבה מרחב לתמרון. מה שכן, אני חושב שברגע שמתרגלים לכך שהסיפור מתנהל גם בנתיב האירועים החיצוניים, וגם בנתיב האירועים הנפשיים-פנימיים שעוברים על הגיבור, נהיה קצת קשה יותר ליהנות מגיבורים שנותרים קפואים על שמריהם הפנימיים, והעלילה החיצונית צריכה להיות מוצלחת ומרתקת.

רוברט לנגדון ללא ספק משתייך לזן השני. הפרופסור שמתמחה בתולדות האומנות ובסימבוליזם, עם שעון מיקי מאוס הנצחי שלו, אינו זז לשום מקום. הוא תמיד הוא. ולמרות זאת, הרפתקאותיו, שנכתבות על ידי דן בראון, מספקות שעות ארוכות של הנאה מטיול מותח במרחב ובזמן.
פעם הוא חוקר קונספירציה בוותיקן ומציל את העולם, ב"מלאכים ושדים" המוצלח, ואחר כך עוקב אחר סיפורו של ישו, חושף אמיתות בעלות משמעות עמוקה למאמיני כל הדתות ו...מציל את העולם, ב"צופן דה-ווינצ'י".
תמיד באתרים אקזוטיים, תמיד כשחבורת מקצוענים רודפת אחריו, ותמיד, אבל תמיד יש נבל שטני מודרני שרק תושייתו של לנגדון מצליחה לסכל את מזימתו. אם תרצו, לנגדון הוא מעין אינדיאנה ג'ונס מעונב וחסר חוש הומור וממזריות. קצת כמו האריסון פורד של ימינו...

מדובר בנוסחה מנצחת. אחת לכמה שנים - כי בכל זאת, הוא מנסה שלא לכתוב שוב ושוב בדיוק את אותו ספר, כמו הרלן קובן, אלא רק כמעט - בראון משחרר מותחן חובק עולם-היסטוריה-קדמה.

אפשר ליצור תרשים זרימה:

היסטוריה פופולרית מעובדת לפאסט פוד>פוגשת סוגיות קדמה בוערות>העולם בסכנה>רוברט לנגדון, הפרופסור השרמנטי צץ ומציל את היום, כמו שאומרים באנגלית. בדרך, הוא פוגש תמיד אישה בעלת יופי מיוחד וסיפור חיים המכיל ייסורים ואבדן. וזה עובד מצוין. אם אתם אוהבים מותחנים קולנועיים קצביים שמספקים אחת לכמה עמודים איזה FUN FACT היסטורי שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם (ועבדכם הנאמן כלול גם כלול בקבוצה הזו, ונהנה לקרוא על מקורה ההיסטורי של המילה "הסגר" באנגלית בספר הנוכחי), אז לנגדון ובראון הם האנשים בשבילכם.

ל"תופת", היו כל הנתונים הבסיסיים שדרושים כדי להפוך אותו לרומן מתח מרתק. ערבוב מעניין בין סיפור חייו של דנטה אליגיירי ואהבתו הנכזבת לאשה שנישאה לאחר הפלגים הקיצוניים של תנועה פילוסופית-מדעית המכונה "טרנס-הומניזם". וכל זה תוך דיון מרתק על נושא התפוצצות האוכלוסין בעולם ומשמעותן של מחלות. וגם WHO, לא הלהקה, אלא ארגון הבריאות העולמי, נותן הופעת אורח.

אבל הפעם, לפחות בשבילי, זה ממש לא עבד.

העלילה, כאמור, מרתקת. העולם ניצב על סף אסון. יש יותר מדי מאתנו ומעט מדי משאבים. מדען מבריק ומטורף, וחובב של דנטה אליגיירי ויצירתו  חושב על פתרון שטני. לננגדון מצדו מתעורר בבית חולים, ירוי בראשו, כשהוא סובל משכחה של ארבעים ושמונה השעות הקודמות. כאשר מנסים לחסל אותו, הוא נעזר ברופאה המבריקה (בעלת סיפור החיים המכיל ייסורים ואבדן, כמובן) סיינה ברוקס, כדי להימלט ולהתחיל לחקור כיצד הגיע אל בית החולים כשהוא פגוע, ומדוע מנסים לחסלו. כמובן ששתי הפרשיות מצטלבות במהירות, ומשם הדרך לסבך הקונספירציות שבראון אוהב ליצור קצרצרה ומעניינת. הסוגיות שבהן עוסק בראון מרתקות ורלוונטיות. והוא יודע לפשט דיונים מדעיים-פוליטיים-היסטוריים לאמירות מעניינות. חלקו האחרון של הספר מספק טוויסט מפתיע שאינו אופייני לבראון, והסיום כולו שונה ונועז יותר מכפי שהיה בהרפתקאות האחרות של לנגדון.

אבל.
קצת כמו בספר הקודם, "הסמל האבוד", שבו ניכר עודף משקל מסוים (באזור ה-500 עמודים במקום ה-400 הרגילים), גם ה"תופת" מעט מנופח - 530 עמודים.
וחמור מזה, הוא סובל מפיצול אישיות. לעתים מותחן, לעתים מדריך תיירות לאיטליה.
למה הכוונה? בערך בכל עמוד שני של המותחן הזה, שכמו קודמיו מתנהל כמרדף מהיר, מתאר לנו בראון באופן דקדקני וטרחני, על פני יותר מפסקה אחת בדרך כלל, את המבנה והנוף שעל פניהם חולף לנגדון במנוסתו. גמלונים, קמרונים, פסלים, סוגי אבנים, שיש, ציפוי זהב, ציפוי כסף, סגסוגות. כל כך הרבה מונחים, שבספרים הקודמים נעשה בהם שימוש מתון, הפכו להיות גיבורי עלילה. התחושה בקריאה היא שבראון איבד את השליטה על המינונים. כמו פעוט שמנסה לצייר בגואש והצנצנת של אחד הצבעים מתהפכת לו על הדף.
אבל זה חמור יותר אפילו. כי העניין גם זולג אל לנגדון, פעמים רבות בספר, בעוד הוא בורח מכנופיות מרצחים מקצועיות - מאנשים שלמדו כל חייהם רק איך להרוג. במקצועיות. - הוא עוצר לרגע ומתפעל מהנוף האיטלקי, נזכר באנקדוטה ההיסטורית שעומדת מאחורי איזה עיטור מיוחד, וגורם לנו לרצות לצרוח, כפי שצרחו על חלקינו בטירונות, "יורים עליך!!! seriously!".

וכך, לאורך הספר הארוך הזה, אנחנו נעים בין רוברט לנגדון הפרופסור ההרפתקן המוכר והחביב שפותר חידות ותעלומות באופן מהנה, לרוברט לנגדון מדריך התיירים - אישיות חבויה זדונית שמגיחה ממנו כמו ה"נוסע השמיני", אחת לכמה פסקאות, וזורה על העלילה מסך של רעש לבן תיאורי. לראשונה בעת קריאת מותחן אוורירי מצאתי את עצמי מדלג על פני פסקאות שלמות של קירות, עמודים וגמלונים, בניסיון להתחמק מפרסונת מדריך התיירים של בראון וגיבורו. וכשאתה מוצא את עצמך חש רדוף - ולא מהסיבות הנכונות - בעת קריאת ספר מתח, זה סימן שמשהו לא עובד.

ציונים:

תעלומה: 9 אי אפשר לקחת מבראון את יכולתו לטוות רשת קורים מרתקת בין עבר להווה
דמויות: 7 כמו תמיד אצל בראון, שטוחות מאוד אבל מעניינות
קצב: 4 עדיף כבר מקלות בגלגלים
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על התובנה מלאת הפתוס אליה מגיע לנגדון תוך כדי מרדף - ההמונים מורכבים מיחידים. עמוק.

סופי: 6

ההרפתקה הפחות מוצלחת בסדרה של דן בראון, יכולה הייתה להיקרא "פרופסור לנגדון ומדריך התיירים הייד".

קריאתו של קת'ולהו - הווארד פיליפס לאבקראפט

אחוז מסוים מן הרוצחים עובר להערכה פסיכיאטרית. חלקם מספקים הסברים מסמרי שיער.
"כל לילה הוא מדבר אלי. אני לא יודע את השם שלו, אבל הוא יודע עלי הכול. הוא הסביר לי שאני חייב להרוג את השכן".
הביטוי הרגשי של מי שמספר איך רצח על פי הוראה מגבוה בדרך כלל מצומצם או מנותק. המאזין עלול לחוש קיפאון או חרדה. אם הדיווח אמין, יוחלט כי האדם אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת מחלה נפשית.

"קריאתו של קת'ולהו", קלאסיקת אימה משנות ה-30 של המאה שעברה, מכיל שלל דמויות שמה שמאפיין אותן הוא לפיתת הטירוף עד כדי נקיטת פעולות מסוכנות: הם חולמים על אל טורפני, אל מת, שחולם ומתקשר עמם בחלומותיהם, הם מקריבים קרבנות אדם על פי ציוויו, הם מפליגים עמוק אל הים ומסכנים את חייהם בשם אמונתם. "קריאתו" מביא את הקורא למגע אינטימי עם מחוזות הטירוף, עד סופו, ששופך אור מסוים על ההתרחשויות.

ה.פ. לאבקראפט הוא אחד ממבשרי ז'אנר האימה. רעיונותיו שימשו בסיס להרבה יצירות אימה מודרניות.
במהלך קריאת "קריאתו", חשבתי לעצמי שרעיון הפלישה לחלומות מזכיר את דמותו של פרדי קרוגר מ"סיוט ברחוב אלם", ורעיון החקירות של כתות ואלים מן החלל החיצון מזכיר את התוכנית "x-files". אם ממש רוצים למתוח את רשת הקרדיטים, אפשר גם לומר שקת'ולהו, האל החולם מן הים, שימש, בנוסף לז'אנרים אחרים, השראה למפלצות הימיות של "pacific rim", שטרם ראיתי, אבל הטריילר שלו הדגיש בבירור ש"תמיד חשבנו שהם יגיעו מהחלל, אבל הם הגיעו מן הים". בקיצור, חלוץ.

את רוב סיפוריו כתב לאבקראפט בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. למרות היותו חלק מן הקנון, הוא תורגם לראשונה לעברית רק לפני מספר שנים, כשאוסף סיפורים שלו, "התוהו המזדחל", פורסם על ידי הוצאת "אודיסאה". ועכשיו הוצאת "פרדס" מוציאה לאור שניים מסיפוריו, "קריאתו של קת'ולהו" ו-"הצל מעל אינסמאות'".

ב"קריאתו של קת'ולהו", המספר, אדם צעיר וסקרן המדווח על האירועים בגוף ראשון, חוקר שובל רמזים שהותיר אחריו דודו, הפרופסור אנג'ל, שנפטר בנסיבות חשודות. אנג'ל חקר אירוע לא מוסבר בו מספר אנשים חוו חלומות מפחידים דומים. המילים "קת'ולהו" ו"ר'ליה" הופיעו בהם. בעקבות הפרופסור פוגש המספר פסל צעיר שהושפע מאוד מן החלומות, והוא ספק שפוי ספק מטורף, שוטר וותיק שנתקל בכת רצחנית, ושובל רמזים וזיכרונות שהותיר אחריו ימאי וותיק שנקלע לאירוע מטורף. בכל המקרים הגורם המפעיל הוא קול חיצוני, נסתר, וסמכותי, שמצליח להצמית ולהשפיע.

הכתיבה של לאבקראפט משובחת, ארכנית ומפורטת, אבל באופן שאינו מכביד. הקצב איטי, כבד ומזדחל כמו הרוע שהוא שעליו הוא מספר. למעשה לא קורה הרבה. אנחנו נחשפים להתחקותו של המספר אחר העדויות שאסף דודו ולהמשך החקירה שהוא עורך. אבל אין קטעי פעולה או מתח ואין טוויסטים בעלילה. מה שכן יש זו תחושה עמומה של סכנה קרבה, וחיזיון של יישות רודפנית שנחשף בקצב איטי המעורר חרדה. התרגום מעולה. ונראה ש"פרדס" פעלה נכון כשבחרה להוציא את הסיפור הקצר כספר בפני עצמו. למרות שמדובר ב-70 עמודים קצרצרים, ארוזים בכרך חביב דוגמת ספרי "צמרמורת", ההישאבות לתוך הרעיון של מציאויות נסתרות ומצמיתות, בה מולכים אלים מתים-חולמים, יכולה להיות די מטלטלת.

הדמויות של לאבקראפט יותר שטוחות משטוחות. בני האדם בסיפור אינם מקיימים מערכות יחסים של ממש זה עם זה, אלא אם כן הם רוצחים או אוסרים איש את רעהו, והם לא בעלי תכונות אופי או עולם פנימי מעניין. הדמויות שם כדי לשקף את החרדה מפני היצורים והעולם שלאבקראפט מתאר, כדי שהקורא יוכל לחוש את האימה, ובכך הן ממלאות את תפקידן נאמנה.

אבל "קת'ולהו" הוא לא סיפור של דמויות, הוא סיפור של מפלצת טורפנית כל-יכולה, שכנראה מייצגת את הפחדים הקדומים שלנו מעידן שבו התחרינו בטורפים מסוכנים מאתנו, וככזה, הוא מהווה אבן דרך מפחידה ומומלצת בספרות האימה.

ציונים:

דמויות: 6.5
קצב: 8 הקצב האיטי מתקזז היטב עם כתיבה משובחת ועם העובדה שמדובר בסיפור קצר
תעלומה: 8.5 במילה אחת, אמאל'ה
כתיבה: 9

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

קלאסיקת אימה שלא נס ליחה, ושכוחה בכתיבה משובחת, זחלנית ומטרידה. נתראה ב"אינסמאות'" :)

התמים - איאן מקיואן

איאן מקיואן הוא אחד הסופרים הבריטיים הפוריים בימינו. כמו פול אוסטר והרוקי מורקמי, הוא צובר קילומטראז' ספרותי מרשים, כזה שאולי פעם יזכה אותו בסיכוי לפרס נובל.
בשונה מאוסטר ומורקמי, שלא אחת כתיבתם נוגעת בסוראליסטי ובעולם החלום, מקיואן הוא איש של מציאות מדויקת. כתיבתו פרטנית באופן אובססיבי, תמונת העולם שהוא יוצר מדויקת, ומכילה תמיד את הדיאלקטיקה הקשה כל כך ללכידה שבין דיכאון להומור ובין אכזריות לאהבה. חוויית הקריאה בספריו משולה בעיני לצפייה בחדר ניתוח בטמפרטורה קרירה, מסקרנת, אבל לא תמיד נעימה, מסתורית אבל גם חשופה. מקיואן מנתח סיטואציות בקור מקפיא דם. בין אם זה קשר בין חברים ("אמסטרדם"), או בין אח לאחות ("גן הבטון"), או בין שני אנשים שהקשר ביניהם נוצר יש מאין ("אהבה עיקשת"). לפעמים הוא מנתח מנתח ("שבת"). הדמויות בספריו פועלות על פי דחפים ומאוויים מיניים ואפלים, ואז מוצאות צידוקים, מגוחכים או יעילים, למעשיהן. פרויד היה רואה בו פסיכולוג טוב. היצירה המקפיאה ביותר שלו, "אמסטרדם", זיכתה אותו בפרס "בוקר".

"התמים", הנקרא גם "היחסים המיוחדים" (שם שמתייחס לקשר במיוחד בין הבריטים לאמריקאים בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וגם, אני סבור, לקשר שבין שני גיבורי הרומן), הוא רומן ריגול המתרחש באמצע שנות החמישים, בברלין המערבית, בה פועלים אמריקאים ובריטים על רקע המציאות המתהווה באירופה לאחר מלחמת העולם.

לנרד מרנהיים, מהנדס בריטי צעיר וחסר ניסיון רומנטי, מגויס כנציג בריטי למיזם ריגול אמריקאי שאפתני. גיוסו נעשה במסגרת היחסים המיוחדים שאמורים לשרור בין ארצות הברית לבריטניה כמנצחות הקפיטליסטיות של מלחמת העולם השנייה. המיזם נועד לריגול אחר מהלכי הרוסים, המנצחים הקומוניסטיים של מלחמת העולם השנייה, בברלין המזרחית. בסביבה רוויית המרגלים להשכיר, "צעירי מאה המארקים", כפי שמכנה אותם בוב גלאס, חברו האמריקאי של לנרד במיזם, פוגש לנרד צעירה גרמנית יפה. סיפור האהבה המתפתח ביניהם מתרחש במקביל להתקדמות מיזם הביון האמריקאי-בריטי, והשניים מסתבכים זה בזה באופן מוצלח.

כמו תמיד אצל מקיואן, אין הנחות. המרגלים הם קודם כל בני אדם. לנרד, חסר הניסיון, מונע על ידי היצר, מבלבל בין מין לתוקפנות ומתואר בדייקנות מקיואנית מעולה. האופן שבו חוסר הניסיון שלו במערכות יחסים רומנטיות משפיע על בחירותיו והתנהלותו במהלך הרומן כל כך משכנע, עד שלעתים היה נדמה לי שהמציאות האמיתית היא זו המתרחשת במוחו של מקיואן, ואילו אני, הקורא, הוא הבדיה. למקיואן יש לפעמים השפעה כזאת.
גם יתר הדמויות משכנעות ואמינות עד מאוד. ראויה ציון גם יכולתו של מקיואן לעמוד על ההבדלים בין אמריקאים לבריטים מבלי ליפול לגזענות או קלישאות.

הכתיבה מצוינת גם אם עמוסה מדי בפרטים. תיאוריו של מקיואן את גרמניה של אחרי המלחמה סוחפים ומרתקים והנוף שבו מתרחש הסיפור ממש קורם עור וגידים אל מול העיניים. ככה זה כשאתה מבקר במוח של סופר כזה.

הצד החלש של הספר הנו הקצב והתעלומה. אומנם, ההסתבכות שאליה מובילים אירועי הספר היא מרתקת, ובסופו נחשף טוויסט חביב שמשיב לרומן את זכותו כרומן ריגול. אבל במשך פרק זמן ארוך מדי, מתוארת לפרטי פרטים מציאות חייו היומיומית של לנרד באופן שעלול להוציא קצת את החשק למי שניגש לרומן בציפייה לספר מתח מסורתי יותר. כמו כן, עד להסתבכות שמגיעה רק בחלקו השני של הספר, מקיואן, אולי מבחירה, בוחר שלא לסבך יותר מדי את העלילה, ורמת העניין, לפחות מבחינת ההתרחשויות, נמוכה.

למרות זאת, הספר בהחלט שווה קריאה, ולמי שצולח את חלקו הראשון, צפוי בהמשך רומן ריגול-פשע מזעזע ומציאותי ביותר. אין זה מפתיע לגלות שמקיואן התבסס בכתיבתו על אירועים אמיתיים, שאליהם הוסיף את ה"מה-אם" של מוחו הקודח (כפי שעשה היטב גם ב"אהבה עיקשת", רומן המתח הפסיכולוגי שכתב על סימפטום הארוטומאניה).

דרך אגב, גם ספרו הבא של מקיואן, "sweet tooth", שכמו רוב ספריו, עתיד להתפרסם בהוצאת עם עובד, עוסק בעולם הריגול. אם תאהבו את "התמים", מומלץ לנסות.

ציונים:

דמויות: 9.5
כתיבה: 9
קצב: 7
תעלומה: 8 מה שנראה פשוט ממבט ראשון מסתבך לפלונטר מרשים בסיום.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.375

עולם הריגול בחדר הניתוח. למיטיבי לכת בעלי קיבה חזקה.

שני חיילים - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

לפני כמה שבועות היה לי יום חופש. יום לאחר מבחן מפרך, הרגשתי צורך לבהות במשהו שלא יגרום למוח שלי לפעול. מצאתי את עצמי צופה בקומדיה החדשה יחסית של מייקל ביי, "pain and gain".
טעיתי. בהייה לא הספיקה. די מהר גיליתי שאני מעורב ומצטמרר. למרות שאני בטוח שמייקל ביי לא התכוון שכך אגיב לקומדיה החדשה שלו. הסרט סיפר על שלושה באדי-בילדרים אמריקאיים, בקצה הנמוך של סקאלת הIQ, שבשם החלום האמריקאי, תכננו לחטוף ולשדוד מיליונר שהתעמל במכון הכושר בו עבדו. השילוב בין הטמטום של הדמויות (דוויין ג'ונסון משחק נהדר את הנרקומן הדתי) ורמות האנטי-סוציאליות שלהם היה מצמרר, לא פחות. אין הרבה דברים מפחידים כמו אדם שמוצא את הרוע והאכזריות שלו משעשעים.
לאחר הצפייה התברר לי שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ויצא לי לראות גם דוקומנטרי שביסס את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי בזמן הצפייה - הקומדיה השחורה של מייקל ביי מבוססת על סיפור מזעזע של חטיפה ורצח שהתרחש באמת (ולא בדיוק באופן שאליו מכופף ביי את העלילה כדי לייצר קומדיה).

הסיבה להקדמה הארוכה היא שההיכרות עם הבאדי בילדרים הטיפשים-אכזריים של "pain and gain" העבירה בי את אותה צמרמורת שחלפה בי כשקראתי את "שני חיילים".
גם כאן מדובר בחבורת צעירים שקובעת לעצמה חוקים משלה. הם לא טיפשים. הם קרי רוח. אכזריים, ובניגוד לחבורת הדושבאגס של ביי, יש להם רמות ארגון גבוהות ושיטות פעולה מזעזעות. למרות שהספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, ניכר כי הכותבים מכירים באופן אינטימי את עולם הכנופיות. הצלילה לעולם הזה דרך הכתיבה של הלסטרום ורוסלנד דומה לנפילה פתאומית אל תוך אגם קפוא. תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי חש קצת פניקה בשל קרבת יתר שהם יצרו עבורי, לעולם אפל ואמיתי, שאני מודע לקיומו, אבל מעדיף להימנע מלחשוב עליו.

הסיפור די פשוט. גבריאל וליאון הם שני חברי כנופיה מילדות. שניהם באים מבתים הרוסים. שניהם לא הכירו את אבותיהם. שניהם מתגוררים בשכונה מוכת פשע, שמתוארת כמעין עולם מקביל.
בנקודת הזמן שבו מתרחש הסיפור לשניים כבר רקורד מרשים של פשיעה. ליאון יושב בכלא בעוד שגבריאל מנהל את עסקי הכנופיה מבחוץ. והשניים מתכננים פעולה מורכבת שמניעה את גלגלי העלילה. מולם ניצב אוורט גרנס, הבלש הקבוע של הלסטרום ורוסלנד, שבספר הנוכחי סובל גם מסימפטומים בולימיים. אליו מצטרפים חוסה פרריה, שוטר וותיק הפועל בשכונת "RABY", שהיא זירת ההתרחשות של הספר, ושני עוזריו הקבועים.

כוחם של שני הסופרים, כמו שהיה ב-"3 שניות", הוא בתיאור המאוד ריאליסטי של הנורמות ושיטות הפעולה של הכנופיות. הם חושפים את הקורא לאופן ביצוע עסקאות הסמים, לשימוש המזעזע בילדים כפושעים, לנורמות ההתנהגות והענישה, ולהיררכיה החברתית החייתית. הם משכילים לתאר את המנגנונים שהופכים ילד לפושע - היעדר דמות אב, אם קשת יום שאינה פנויה או יכולה לשמור על בנה, סביבה קשה וחסרת סיכוי, וצורך עמוק בהזדהות עם משהו חזק, שנותן תחושה של שליטה (ייתכן שזה המשלים של החוסר הראשון).
גם חקירת המשטרה אינה כוללת טריקים מיוחדים שמצריכים השעיה של אי האמון, כפי שקורה ברוב ספרי המתח. למעשה, חלק ניכר מן החקירה מתנהל כשאוורט גרנס מצוי במן התקף זעם/פניקה שרק גורם לו להפריע לעמיתיו, והתחושה מציאותית מאוד ועגומה מאוד.

ההיכרות העמוקה של המחברים עם העולם העצוב-מפחיד הזה הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה. השניים מספקים מעין מבט-על מייאש על הדרך שבה עולם הכנופיות שורד בנקל גם אם דמויות בולטות מסולקות מהדרך. קצת כמו שאמרו ב"סמויה",  "...that's the game".

מבט העל הזה מוסיף לספר מימד סוציולוגי. להבדיל מבחינת ז'אנרים, אפשר לומר, שקצת כמו היוצרים של "סאות'פארק", אבל ללא ההומור (למרות שכן איתרתי בדיחה מוצלחת אחת בספר, במפגש שבין הבלש לאמו של אחד הפושעים), רוסלנד והלסטרום משתמשים באומנות הסיפור כדי לספק אמירות סוציולוגיות נוקבות על אוזלת היד של החברה בטיפול ברעות החולות שלה.

נקודת התורפה של השניים, הכתיבה, נותרה בעינה - היא נוטה בעיני למידה רבה מדי של פתוס, חזרתיות ושימוש בקלישאות (הפעם במידה פחות תכופה ביחס ל-"3 שניות", או שאני פשוט התרגלתי).
אבל הדמויות אמינות ומחוספסות, והקצב מהיר. ובכלל, כוחו של הספר מהבחינות השונות - רמת הריאליזם, המתח, הדיון הסוציולוגי והעניין - עולה בנקל על מגרעותיו.

ציונים:

דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 9 אין כאן ממש תעלומה, אבל עולם הכנופייה "חיילי הגטו" הוא מרתק.
כתיבה: 7

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: 3.75 נקודות על יכולתם של הלסטרום את רוסלנד לייצר רומן מתח עם ערך מוסף ריאליסטי וסוציולוגי.

סופי: 8.5

רומן מתח סופר ריאליסטי, שלמרות כתיבה לא מספיק מלוטשת, מספק צלילה מרתקת, מפחידה ומייאשת אל המים העמוקים של עולם כנופיות הנוער.

נורבגי ללילה - דרק ב' מילר (מאת אורי קידר)

ב'נורבגי ללילה', ספרו של דרק ב' מילר שתורגם לאחרונה יש רצח, יש גופה, יש מרדף, יש טובים ויש רעים. יש את כל המרכיבים הקלאסיים שספר מתח טוב צריך ובעבורם מתאפשר לו למצוא את מקומו בבלוג אותו אתם קוראים.

אבל למרות שגם בכריכתו האחורית הוא מוגדר כ'רומן פעולה, סיפור מתח וקומדיית פשע', ספק גדול אם לכך התכוון המשורר (או במקרה שלנו, הסופר).

כי 'נורבגי ללילה' הוא קודם כל חשבון נפש נוקב שעורך קשיש יהודי בן 82, שכל חייו נקרע בין השואה ומלחמת העולם השנייה, בהן צפה מהצד כילד אמריקאי, מלחמת קוריאה, אליה הלך בחזה נפוח מגאווה בכדי לפצות על 'ההחמצה' של המלחמה הגדולה וחזר הלום קרב, ומלחמת וויטנאם בה נהרג בנו, אותו הוא משוכנע כי שלח במו ידיו להיהרג.

'נורבגי ללילה' הוא גם כתב אישום כנגד מדינה מבולבלת במקרה מדובר בנורבגיה, אך לא מדובר פה בעוד מותחן סקנדינבי קודר ומושלג. הסיפור יכול היה להיות מועתק בקלות לכל מדינה שהמלחמות הנוראיות שהביאה איתה המאה ה-20 לכל אורכה הפכו אותה למבולבלת ומוצפת בגלי מהגרים שלא בטוחים איפה נגמר הבית הישן ואיפה מתחיל הבית החדש ומביאים איתם את הסכסוכים מהמולדת הישנה.

בקצרה אספר כי שלדון הורוביץ', אותו קשיש בן 82, מגיע לאוסלו בכדי לגור בה עם נכדתו היחידה ובעלה הנורבגי. השיטיון מכה בו, אולם לא הוא זה שגורם לו לראות צפון קוריאנים מעבר לכל פינה. אלה, לטענתו, מחפשים אותו כבר שישים שנה. כששכנו, מהגר מהבלקן, רוצח אישה, הוא לוקח את הילד שלה ובורח מפני הרוצחים. במהלך המסע רודפים אותו גם הכנופייה הבלקנית, גם המשטרה הנורבגית, אבל בעיקר הזכרונות ורגשי האשמה. המציאות והדמיון חוברים יחד וסיפור חייו הטראגי נחשף לפנינו במקטעים.

הורביץ עצמו נקרע בין היותו יהודי והיותו אמריקאי ולא מצליח להכריע מה קודם למה, גם כשהוא משחרר נאומים פטריוטיים שבסופם הוא נזכר בפעם ההיא שיצא עם בנו לטיול, אך הם לא הורשו להיכנס למועדון גולף מעצם היותם יהודים.

לסיכום אומר כי 'נורבגי ללילה' הוא אחד הספרים המשובחים שקראתי בשנה האחרונה ומצליח לעמוד בכבוד במשימה כמעט בלתי אפשרית – להיות קצבי ומרתק, אך גם עמוק ובעיקר – שובה לב.

ציונים:

תעלומה: 6. הסיפור עצמו די ברור, אין כמעט טוויסטים והפתעות, אבל זה לא פוגם כהוא זה.

דמויות: 9.5. הצד החזק של הספר – מילר מצליח לברוא דמויות מורכבות ועמוקות. גם ברעים אפשר למצוא קצת טוב. שלדון הורביץ הוא דמות פשוט מושלמת. האיש הרע באמת, אם תרצו, היא המלחמה ואת מוראותיה והשפעותיה מצליח מילר להעביר במדויק.

כתיבה: 9. טובה מאוד. חדה ושנונה במידה, ועמוקה כשצריך.

קצב: 8.5 למרות שהסיפור נוטה להיכנס לעומק הדברים, וישנם לא מעט רגעים מהורהרים, הסיפור לא נתקע כמעט לרגע.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חמש נקודות – גם כדי להעלות את הממוצע שנפגע מהקריטריונים הקשיחים, וגם על החמימות שעולה מהספר, החיוך והדמע שמתחלפים תדיר, ובעיקר בזכות שלדון שלדון המקסים.

סופי: 8.75

מומלץ בחום, מקסים ומכמיר לב. ספר מתח מיוחד בעל ערך מוסף גדול.

אישה בכלוב - יוסי אדלר אולסן

ל"אישה בכלוב", שנח אצלי על המדף חודשים ארוכים, הגעתי אחרי שבשיטוטיי ברחבי הרשת נתקלתי בספר מתח סקנדינבי חדש ששמו "הילד במזוודה". האחרון עורר מיד זיכרון של הראשון הממתין על המדף. בירור העלה שהספרים נכתבו על ידי סופרים שונים. אבל שניהם תורגמו ופורסמו בהוצאת "כנרת", מה שמעורר את התהייה - האם הסיכוי לפגוש לקטור של ההוצאה במועדון ה"דאנג'ן" גבוה משחשבתי בעבר?

מאז הצלחת "נערה עם קעקוע דרקון" וספרי הארי הולה של יו נסבו, מנסות ההוצאות לאתר את סדרת המתח הבאה שתשבה את לבנו ותהפוך את האצבע שעל הדק הארנק לקלה. התוצאה נעה בין זוועות דוגמת "המהפנט" לחידוש סדרות מוצלחות דוגמת זו של קונרד סייר.

גם "אישה" מייצג פן של מתקפת המתח הסקנדינבי עתירת התרגומים במחוזותינו. אבל, אם למתוח את האנלוגיה הצבאית, הרי ש"אישה" אינו סקנדינבי אמיתי, אלא יותר בחזקת מסתערב. זאת מפני שהכתיבה והנושאים זרועים סימני זיהוי הוליוודיים שיפורטו בהמשך.

הסיפור עוסק בקרל מרק, בלש משטרה מתבגר, גרוש, ציני, רודף שמלות, שגר עם בנו החורג ועם סטודנט נצחי בעל זהות מינית אניגמטית וחיבה לצעצועים שמורים. הסידור המוזר הזה, שכולל גם קהילה של שכנים חמימים וחובבי גריל המתאספים בביתו נוצר לאחר שאשתו עזבה את הבית לטובת שורת מאהבים שהאחרון שבהם הוא מין אדוארד מ"דמדומים". כמו כן, הוא מתאושש מתקרית ירי שבה מת אחד משותפיו והאחר הפך נכה.

לחץ פוליטי להקמת מדור שיחקור פשעי עבר, משמש למפקדו של קרל תירוץ הולם לבודד אותו מעמיתיו החוקרים. הוא מפקיד בידיו את המדור, המכונה מדור Q. בתחילה קרל אחראי על המדור לבדו. בהמשך, ומספיק מהר, מצטרף אליו אסד הסורי. חאפז אל אסד בשמו המלא. המהגר הסורי חובב התה, הנשים היפות והתפילה מתגלה במהרה כבעל איכות של רובוטריק, הוא בפירוש "more than meets the eye". חקירתם הראשונה עוסקת בהיעלמותה של הפוליטיקאית היפה והשנויה במחלוקת, מרטה לינגו, חמש שנים טרם הקמת המדור. אותה לינגו נעלמה ממעבורת והונח כי מתה למרות שגופתה לא נמצאה. קרל הוא אולי עצלן וגס רוח, אבל אחרי עבודה מסוימת הוא מאתר נקודות כניסה מוצלחות אל החקירה ובעזרתו של אסד, המתגלה כבעל יכולות מועילות, נכנס בעובי הקורה.

לפני הכול צריך לציין שלמרות מגרעותיו הרבות, הספר בסך הכול עושה את העבודה. הוא קצבי מהנה ומצחיק לפרקים. עיקר כוחו בא לו מערבוב שני ז'אנרים הוליוודיים: ז'אנר ה"torture porn" שבא לידי ביטוי בסיפורה של מרטה לינגו, האישה שבכלוב, וז'אנר ה"buddy cop comedy" (עיין ערך "48 שעות" ו"נשק קטלני") שבא לידי ביטוי באופן מוצלח ולפעמים וולגרי בניגוד בין דמויותיהם של קרל מרק ואסד החוברים יחד כדי להוביל את מדור Q לתהילה. הטון השורה על הספר הוא הומוריסטי ובכך סוטה מהקו הסקנדינבי המחויב לאפלוליות דיכאונית (או להומור ציני בסגנון הארי הולה, אבל בטח לא להומור וולגרי), וגם בתחום האלימות הטורצ'ר-פורנית הוא לא הולך עד הסוף, אלא נותר משהו בחזקת "מומלץ לגיל 13 ומעלה" האהוב על כך על האמריקאים. לכן, כל קשר בין המותחן לגל הסקנדינבי מצוי אך ורק בשמות חסרי המובחנות של הדמויות והרחובות. אולי יותר נכון לומר שהספר מייצג ניסיון של כותב סקנדינבי לכתוב מותחן אמריקאי-הוליוודי (הדבר היה ככל הנראה בלא מודע של אנשי ההוצאה ששיווקו את הספר גם באמצעות טריילר הוליוודי שניתן בעבר לצפייה ביוטיוב).

הדמויות אינן עמוקות במיוחד, אבל הן כן מעניינות וחביבות. הקצב לא רע בכלל. והתעלומה, שכאמור נשענת על ערבוב ז'אנרים מקורי, מוצלחת ביותר. נקודת התורפה של הספר היא ללא ספק הכתיבה הלא אחידה. לצד שנינויות, תובנות לא רעות וקטעי חקירה מרתקים יש הומור בוטה ולא תמיד מצחיק, תיאורים לא משכנעים - למשל, התיאור המצועצע של השכונה החמימה והעוטפת שמסייעת לקרל מרק לשרוד את גירושיו - וחוטים פרומים דוגמת החקירה שעורך קרל לאסד לאחר שהוא מבין שהלה אינו העוזר רפה השכל שחשב שהוא. ולמרות זאת, הגורמים החיוביים מטים את הכף לחיוב, והספר הוא בסך הכל קריא ומהנה, גם אם הוא כלל אינו מה שמשווק לקורא.

ציונים:

תעלומה: 8.5
דמויות: 8
קצב: 8.5
כתיבה: 6.5

ממוצע: 7.875

בונוס/עונש: מינוס של שלוש נקודה שבעים וחמש נקודות על הדבקת השמות הסקנדינביים למותחן אמריקאי באופיו, ועל הכתיבה המרושלת.

סופי: 7.5

שעטנז טראשי, שלא הולך עד הסוף ולא כתוב מספיק טוב, אבל עדיין מהנה מאוד.

גלוי ונעלם - איאן רנקין

מרץ וניסיון מתקדמים בכיוונים הפוכים לאורך החיים. 
אנחנו מתחילים עם המון מרץ ומעט ניסיון. בהדרגה, זה הולך וקטן בעוד שחברו גדל. מדי פעם אנחנו אומרים לעצמנו, לו רק יכולתי לחזור על הדברים, כשאני יודע את מה שאני יודע עכשיו. או, לו רק היה לי עכשיו הכוח שהיה לי פעם.

בכל הקשור ליצירה, לעתים רחוקות אנו נתקלים במשהו שמתקיים בו איזון מוצלח בין מרץ ודחף לניסיון. משהו שמצליח להיות בו זמנית גם מחוספס וגם מתוחכם.  "worst case scenario", של דאוס היה שילוב מעולה של מרץ וחדשנות ("suds n soda") לצד ניסיון ובגרות ("right as rain"), "אדון החצר" של טריסטן אגולף, עליו השלום, היה רומן נקמה בועט ושורט של כישרון צעיר ומתהווה, שנכתב בממדים אפיים, אליהם חותרים סופרים מנוסים רבים.
"גלוי ונעלם" (hide and seek) של איאן רנקין, מייצג, בעיני, בז'אנר המתח, את נקודת האיזון האידאלית הזו שבין מרץ לניסיון מתגבש. זהו רומן מהיר, מיוזע וקצרצר שמצליח לאגד בתוכו סוגיות שונות באופן מורכב ומעורר התפעלות שאינו פוגע בקצב.

או, בפשטות, רק אחרי שקראתי את "גלוי ונעלם", שנכתב בין "חבלים וצלבים" ל"כחול ושחור", הבנתי מדוע רנקין נחשב לכוכב על של ספרות המתח, ולגאווה סקוטית.

העלילה עוסקת בחקירת מותו של צעיר המתגורר ב"סקוואט" (בניין שבו גרים פולשים שלא כחוק) בעקבות נטילת מנת יתר. ג'ון ריבוס, הבלש הקבוע של רנקין, נקלע לזירת פשע שאינה באחריותו, ומסתבך מרצונו בתעלומה המורכבת.
על פני 265 עמודים רזים ושריריים של דיאלוגים שנונים, ובדיחה אחת קורעת על כוכבת עבר, טווה רנקין תעלומה שמערבת כתות לעבודת השטן, הומופוביה, סאדיזם, קשרים בינאישיים מורכבים של חברות ובגידה, ושחיתות בחלונות הגבוהים. שזירת הנושאים קצבית ומרתקת. הטון אינו דרמטי מדי, והקריאה דומה להתבוננות בהתרחשות מעניינת מבעד למסך עשן.

הדמויות - משכנעות, פגועות ופוגעות, מאיימות, אכזריות ומופרעות - נקלעות כולן לקלחת הרוחשת של אורח החיים של הצד האפל של העיר.

אין בספר חידוש גדול. כבר נכתבו בבלוג הזה ביקורות רבות על ספרי מתח שעשו בעיר שימוש כזירה אפלולית. אבל רנקין עושה את זה כל כך טוב, מהיר, ומשכנע. אני סיימתי את הספר ביום וחצי.

פתרון התעלומה אף הוא מקורי ומקדים בכמעט עשור את הרעיון שעמד מאחורי אחד הסרטים המפורסמים של סוף שנות ה-90. ובכלל, הקריאה בעלילה שמתרחשת לפני שני עשורים מהנה מאוד. אין סלולריים ודיסקים. יש קלטות טייפ ותקליטים. אין סטטוסים וציוצים. יש שיחות עצבניות ומעקבים. נחמד להיזכר קצת בתקופה שבה לא יכולנו לדעת הכול על כולם בהקשה קצרצרה על מקלדת.

הערה קטנה לסיום. בשבוע הספר האחרון, לא היה תרגום חדש של רנקין בדוכן של הוצאת "רימונים", כפי שהיה בשנתיים הקודמות. על רקע הידיעות המתפרסמות בתקשורת אני מניח שההוצאה, כמו כל ההוצאות הקטנות, סובלת מקשיים. אני מקווה שהם עוד לא אמרו את המילה האחרונה בתרגומי רנקין.

ציונים:

תעלומה: 9 מורכבת ומעניינת
קצב: 9.5
דמויות: 8.5
כתיבה: 9

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי:9

איאן רנקין סופרסטאר.

ושנה טובה:)

יצור פראי - ג'וש באזל (מאת אורי קידר)

הבעיה הכי גדולה של הספר "יצור פראי", היא גם היתרון שלו. לבעיה של 'יצור פראי' קוראים ג'וש באזל. או אולי פיטר בראון. או פייטרו בראונה. או בעצם, ד"ר ליונל אזימוט. ג'וש באזל הוא רב האומן שכתב את הספר וכל שאר שמות הם אותו אדם בדיוק, אדם אותו יצר באזל.

"על מה אתה מקשקש?", אתם ודאי שואלים.

הבעיה הכי גדולה של רומן המתח הלא שגרתי הזה נעוצה בספרו הקודם של באזל, "לנצח את מלאך המוות" – אחד המותחנים הכי טובים ומשעשעים שקראתי בשנה האחרונה. כשמגיעים לספר המשך, עם אותו גיבור (בשם בדוי), הציפיות הן כאלה שקשה מאוד לענות עליהן. קצת כמו להיות הבן של שימי תבורי.

נדמה לי שג'וש באזל הבין את הבעיה וניסה לפתור אותה על ידי כתיבת רומן שונה לחלוטין.

כזכור, ב'לנצח', פיטר בראון הוא רופא עם עבר מסתורי במאפיה שמנסה לפתוח בחיים חדשים, לברוח ולנקום. בספר החדש הוא כבר רופא על סיפונה של ספינת שעשועים, ששונא כל רגע מעבודתו ומקבל הצעה לצאת למסע מוזר לאגם נידח במינסוטה, כשומרה של פליאונתולוגית (סקסית בטירוף, כמובן), במהלכו אמורה המשלחת לאתר את המפלצת שמסתתרת, על פי האגדה, באגם. מין "נסי" אמריקאית.

כצפוי, החבורה עוברת שלל תלאות הזויות, העיירה בה נמצא האגם מעניקה לחבורה קבלת פנים שיקבל ציוני הפוסע ברחובות טהראן. וזה עוד לפני ששרה פיילין נכנסה לתמונה. כן, שרה פיילין. ההיא מאלסקה.

קשה לי מאוד לכתוב ביקורת על הספר הזה. גם כי כל פרט נוסף שאספר עלול להוות ספוילר וגם כי, כפי שאולי שמתם לב, אין לי יותר מדי דברים לכתוב על הספר.

זהו מותחן כיפי, קורע מצחוק ופיטר בראון הוא דמות שובת לב. גם בספר הזה הערות השוליים הן תענוג קומי, ובסיום הספר, באזל מספר את הסיפור האמיתי מאחורי שלל עובדות ששתל בספר.

הבדל משמעותי נוסף בין הספרים – האג'נדה. לפיטר בראון יש דעות מוצקות לגבי שלל נושאים כמו איכות הסביבה, קפיטליזם ובאופן כללי, הוא מאמין שרפובליקני ו'אידיוט' הן מילים נרדפות. ושוב, זה עוד לפני ששרה פיילין נכנסת לתמונה. אה, והוא גם תומך נלהב של ישראל.

ייאמר לזכותו של באזל שהוא השקיע מחקר מעמיק לפני כתיבת הספר, שהנושאים עליהם הוא כותב חשובים לו וכי הוא יודע לכתוב עליהם בצורה מעוררת הערכה. גרסא משופרת של קארל היאסן, עם שילוב של קינקי פרידמן (למיטיבי לכת בלבד).

בשורה התחתונה – אחלה של ספר מתח. חייבים להתחיל מ'לנצח את מלאך המוות', אחרת לא מבינים למה בראון מתעב כל כך כרישים, אבל תנסו להתנתק מהספר ולא להיות שיפוטיים כשקוראים את 'יצור פראי'.

ואתם חייבים להיות שם כששרה פיילין נכנסת לתמונה.

ציונים:

תעלומה: 9 רוב הזמן אין לנו שמץ של מושג מה קורה פה לעזאזל, מי הטובים ומי הרעים. הפיתרון לא מסעיר ברמות גבוהות, אבל הדרך לשם מענגת.

דמויות: 9 פיטר בראון. וכמובן – שרה פיילין...

כתיבה: 9.5 כפי שציינתי – באזל יודע לשלב את הרעיונות והנושאים החשובים לו ולעשות זאת תוך כדי קריצה והרבה מאוד הומור. הערות השוליים מוסיפות המון לחוויה.

קצב: 8 רצים ורצים, אבל מפעם לפעם עוצרים לרגע ואז מגיע פלאשבק של אחת הדמויות. לעיתים זה קצת מעיק.

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: שתי נקודות. אחת על הערות השוליים, השנייה על האג'נדה (תודו שחשבתם שאכתוב 'שרה פיילין'), שנדיר למצוא בספרי מתח.

סופי: 9.075

יוצאים לשוט באגם וויט. חגורות הצלה לא יעזרו. חוש הומור – כן.

לנצח את מלאך המוות - ג'וש באזל (מאת אורי קידר)

אחת הביקורות הראשונות שכתבתי בבלוג זה, עסקה בספר "הילד האחרון". ספר מתח עמוק, מלנכולי ואפל. האווירה הקודרת והדמויות שהמזל הטוב פסח עליהן, הפכו את הספר הדי שגרתי, למשהו שנחרט בזיכרון בזכות קדרותו.

במקרה של "לנצח את מלאך המוות" של ג'וש באזל הספר נחרט בזיכרון מסיבות אחרות לגמרי. אני לא יודע אם אנחנו פה בשביל הבדיחות או בשביל הסיפור המפותל והמיוחד. כנראה ששניהם משחקים תפקיד משמעותי. בפתיחת הספר, כמות הבדיחות כה גבוהה, שנראה שאנחנו פה רק בשביל הבדיחות, וקצת כמו בסרט פורנו, העלילה מיותרת. בהמשך, העלילה מתחילה לתפוס תאוצה ומקום ואז יש גם ספר מתח ולא רק מטח יריות הומוריסטי.

 אבל יש בספר הזה משהו מעבר לעוד ספר מתח קליל שהופך אותו לכזה שלופת את הבטן ומקשה על  הנחתו בצד וחזרה לחיי היומיום. ייתכן וזו הנבזיות המקסימה שמבצבצת מכל שורה, וכמובן – מהערות השוליים המאלפות, אליהן עוד נחזור. אך לדעתי מדובר בעיקר בדמות הראשית המוצלחת עד מאוד.

ד"ר פיטר בראון הוא מתמחה בבית חולים גרוע במנהטן. חלקים לא מבוטלים מהספר עוסקים בנחשלותו של בית החולים. פרקים שלמים נראים כמו מחווה משעשעת לקלאסיקה "בית האלוהים". דמותו של בראון רבת סתירות. הוא הופך מורכב יותר ויותר עם כל דף שהופכים ברומן הקצבי הזה. וכאשר, בשלב מסוים, אנחנו מגלים פרטים מפתיעים על עברו, דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. על אף שמדובר בספר משעשע למדי, דמותו של בראון, שהיא למעשה הדמות היחידה אשר מקבלת עומק ומשמעות, כובשת ומרגשת.

מבלי להסגיר יותר מטפח, בשלב מוקדם מאוד בעלילה אנו מגלים שלד"ר בראון עבר מפוקפק, ששב ומתנפל עליו. הוא נאלץ להילחם על חייו, כשהמצפון שלו לא מאפשר לו לנטוש את חוליו.

הסיפור מתקדם בדרך מרתקת, בו בכל פרק מתקדמת העלילה, אך בזה שאחריו היא חוזרת לאחור וחושפת חלק נוסף בסיפורו של הרופא, כשהחזרה לאחור נעשית מנקודת מבט עכשווית ומפוכחת.

הסיפור הבסיסי כבר היה קיים בעבר (ע"ע "מותו וחייו של בובי ז", שמחברו, דון וינסלו, ממליץ על "מלאך המוות" בכריכתו האחורית), אבל הפיתולים בהחלט מפתיעים, כך שעל אף הפתרון הלא מרעיש, רמת המתח והעניין נשארת גבוהה כל העת. מבחינת כתיבה, הספר פשוט קורע מצחוק. הדיאלוגים חדים ולא נמרחים וגולת הכותרת – הערות השוליים שמלאות בתופינים – החל מהערות רפואיות ועד שטויות מופרכות למדי. בסוף הספר כותב באזל כי כל הערות השוליים מצוצות מהאצבע, ונותר רק להעריך אותו על יכולת ההמצאה. מצד שני, באזל הוא רופא בעצמו ובעל תואר בכתיבה יוצרת, כך שיש לתהות האם גם ההערה בסיום היא לא שטות נוספת שלו. הקצב, מהיר ועצבני, עם רגעים של עומק ורגש.

בסך הכול מדובר ברומן קליל, מצחיק מאוד ובו דמות אחת שמשמשת בסיס איתן ומסקרן לקריאה.

ציונים:

תעלומה: 8.5

דמויות: 9. אולי צריך לתקן ל"דמות".דמותו של פיטר בראון כובשת לב, עמוסת ניגודים, ורומנטית. גלריית הדמויות המקיפה אותו היא תפאורה, לא יותר.

כתיבה: 9

קצב: 9.

ממוצע: 8.8

בונוס/עונש: שתי נקודות על הערות השוליים, שהופכות את הספר מעוד מותחן משעשע, לחוויה של ממש.

סופי: 9.

ספר נפלא!

פ' זה פחד - קן ברואן

ג'ק טיילור רוכב ברביעית. וכרגיל, המרק הוא רק תירוץ. ברואן ממשיך לפרוש לפנינו, תחת הכותרת של סיפור מתח, את עולמו הפנימי של הבלש האירי הכי מריר-חמים שיש.

הפעם ג'ק חוקר את הירצחה של אחות של סוחר הסמים שלו. סטודנטית צעירה שמותה בנפילה ממרומי גרם מדרגות מעורר באחיה הכלוא חשד. מתחת לגופתה נמצא ספר פרי עטו של מחזאי אירי שנוי במחלוקת שכבר אינו בין החיים. כאשר מקרה דומה מתרחש ,ג'ק מבין שהוא מתמודד עם רוצח סדרתי ויוצא לתור אותו. בדרכו הגמלונית. בנוסף, מפגש עם אהבה ישנה שם אותו תחת כוונות המשטרה, והוא מתמודד עם קבוצת גיבורים מטעם עצמם שלוקחים את החוק לידיים באופן מזעזע.

אבל כל אלו, כמו ברוב ספריו של ברואן, מרגישים קצת כמו תפאורה שעל הרקע שלה מתרחש המחזה האמיתי - חייו של גרוש, מזדקן, ששיאו מאחוריו. בכרך הנוכחי מתווספת לסיפור התוגה שמתלווה לניסיונו של ג'ק להיגמל מכל החומרים האסורים שצרך - סמים, אלכוהול וקיצוץ משמעותי בכמות הסיגריות - החומרים שתדלקו את המוח התזזיתי שלו.
נדמה שניסיון הגמילה הזה מכבה את הלהבה שמאפיינת את ג'ק. הוא דיכאוני. איטי. פחות שנון. פחות חושב. עם פחות תשוקה לחיים. אם לא הייתי קשור אליו רגשית בעקבות הכרכים הקודמים ייתכן שהייתי מאבד עניין בספר הנוכחי. אבל מאחר שהקשר בינינו כבר מבוסס היטב, אני קצת דואג.

 הכתיבה של ברואן, כמו תמיד, מאוד קצבית. את הספר הנוכחי סיימתי בשעה וחצי. התעלומה היא עקב אכילס. כמו תמיד. גם ההומור והשנינויות ברמה מתונה מאוד הפעם. מנגד, משהו בכרך הזה נותן הרגשה מאוד אותנטית, והוא מהווה ציון דרך חשוב בחייו של ג'ק. לכן, כספר העומד בפני עצמו הכרך הנוכחי - בניגוד לקודמים - הוא מעט בעייתי, אבל כפרק המשך בעלילותיו של... הוא מביא את הגיבור לנקודה חדשה ודיכאונית ומהווה חלק חשוב בעלילותיו. עכשיו נותר להמתין ל-"ס' זה סוד", שמובטח לקוראים בעמוד האחרון של הספר.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5
קצב: 9
תעלומה: 6

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

אם אתם מוותיקי הסדרה, הצטרפו אל ג'ק טיילור בשעתו הקשה, אם טרם קראתם, התחילו מההתחלה.

מלחמת העולם Z - מקס ברוקס

 


קשה להתעלם משיבתם של ז'אנרים אל חיינו. הם מפלסים את דרכם אל כל אמצעי תרבותי.
הערפדים שבו אלינו אחרי שלפני כשני עשורים כיכבו ב"ראיון עם ערפד" ו"דרקולה" של קופולה. בגלגול הזה, הם נטמעו בתרבות הנוער, והיוו השראה לסדרת ספרי "דמדומים" והפכו לסדרות סרטים וטלוויזיה ("יומני הערפד").

כעת הגיע תורם של אחיהם הפחות מטופחים ומאותגרי ה-IQ. הזומבים.
באופן לא מפתיע הזומבים נוכחים פחות בספרים ויותר בסרטים וסדרות טלוויזיה ("the walking dead", "warm bodies", הסרט של בראד פיט על פי "מלחמת העולם Z", ואפילו שמעתי שעומד לצאת סרט זומבים ישראלי שבו צה"ל לוחם בזומבים שהטאגליין שלו הוא "יש סכסוך חדש במזרח התיכון". חמוד).

זה לא צריך להפתיע שאין הרבה ספרים על זומבים. קצת קשה לתאר באופן מעניין יצור שעולמו הפנימי מורכב מקולות לעיסה. אין רגשות. אין מחשבות. אין יוזמה. בניגוד לערפדים שיכולים לשמש דמויות מעניינות עם קונפליקטים והתפתחות, ספרי זומבים צריכים להישען על הגיבורים האנושיים.
במקרה של "מלחמת", הספר נשען על כל האנושות - סינים, יפנים, אירנים וישראלים, רוסים ואמריקאים, ומתאר את המלחמה הגדולה של המין האנושי בזומבים.

הוצאת "ידיעות אחרונות" הוציאה את הספר תחת שני שמות שונים, במועדים שונים. ככל הנראה ההוצאה המחודשת, לפני כשנה, הייתה בניסיון לרכב על גל ההצלחה של "the walking dead" ועל שיבתם של הזומבים לחיינו, אשר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות.

הכותב, מקס ברוקס, הוא בנם של במאי הקומדיות הנודע, מל ברוקס ("אוכפים לוהטים", חידוש ל"להיות או לא להיות" המקסים, ו"רובין הוד גברים בטייטס" הם רק שלושה מהמון סרטים טובים שלו) ושל השחקנית אן בנקרופט.
הרקע הקומי-קולנועי שבו גדל ניכר היטב בספר. ברוקס מפתח שלל רעיונות שמחברים בין ידע גלובלי למציאות מדע-בדיונית אלטרנטיבית עם מגע מוצלח של הומור.

העלילה פשוטה מאוד. לפני עשר שנים החלה מתקפת זומבים בכל רחבי העולם. כל המדינות עברו את השלבים המוכרים של הכחשה, תדהמה והתארגנות מחדש. גיבור הספר יוצא לתעד עדויות של ניצולים בכל רחבי העולם וכך מעביר לנו, סיפורים-סיפורים, את תיאור המלחמה.

הספר כתוב היטב. תיאורי האלימות הגרפית נסבלים. המיקוד הוא בהשפעה המשוערת שיש להתפרצות זומבים על כל תרבות. כוחה של הכתיבה של ברוקס בשילוב בין רעיונות יפים לידע גלובלי מעמיק. הסיפור של ה"היבאקושה" (ניצול ההפצצה האטומית של ארצות הברית על יפן) וההאקר היפניים, סיפורה של צוללת הגרעין הסינית וסיפור האסטרונאוט בתחנת החלל כולם מרתקים ומרגשים. היכולת של ברוקס לחשיבת "what if" יוצאת דופן והופכת את הספר לכיפי ומעניין.

החולשה של הספר היא בדמויות. למרות שמדובר בדיווחים תיעודיים, עדיין אין פטור מייצור דמויות מובחנות, ובזה הספר כושל. לא קיימת מובחנות בין הדמויות. קשה להזדהות איתן. והדבר פוגע בקריאה. נקודה נוספת היא נקודת המוצא - עשר שנים לאחר תום המלחמה - ששוללת מן הספר את יכולתו למתוח. עוד נקודה שהפריעה, היא פירוט יתר של אמצעים טכניים. אני חושב שכעשרה אחוזים מן הספר מוקדשים לתיאור של טכנולוגיה ואמצעי לחימה. זה קורה בהרבה ספרים, וחבל.

אבל בסך הכול, מדובר בספר אינטליגנטי, משעשע, בעל מעוף מחשבתי מרשים מאוד, שבהחלט שווה את הקריאה.

ציונים:
כתיבה: 8.5
דמויות: 6 נקודת החולשה של הספר
קצב: 8
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על מקוריות ועל כך שנדמה שברוקס הצליח לסחוט מן הלימון הזומבי כל מחשבה אפשרית.

סופי: 8

ניסוי מחשבתי גלובלי שתוצאותיו רבות דמיון, משעשעות ומעניינות. כדאי לקרוא.

                                                   

מתחת לכיפה השקופה - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

 

אתם תיאלצו לסלוח לי על שאני מתייחס לסוגיה שנראית שולית בבואי לבקר עניין מהותי כמו ספר. אבל בעצם גם אם לא תסלחו לי, מה איכפת לי?

אני קובע את החוקים. אם תרצו (ומיד תבינו) אני "ביג" ג'ים רני.

הסוגיה איתה ארצה לפתוח את הביקורת שלי על "מתחת לכיפה השקופה", הרומן הנפלא של סטיבן קינג היא מספר העמודים. ראשית, כשאורכו של הספר הוא 1022 עמודים, אי אפשר להתעלם מכך. חשוב מכך – אצל קינג, במקרים רבים, לעוביו של הספר יש חשיבות רבה. או שלא. רוצה לומר – קינג יכול במה שנראה כמו הינף יד לקחת סיפור קטנטן ולמתוח אותו עד כדי 1022 עמודים מבלי שנרגיש בכך ולהיפך – הוא יכול היה לתמצת את כל התנ"ך בפרשה אחת או שתיים. ולראיה, הסרט רחב היריעה וארוך הדקות, "חומות של תקווה" יכול היה בקלות להיות ספר שמן, אבל היה בסה"כ סיפור קצר. (והנה, גם אני מצליח למתוח משפט אחד לכדי פיסקה שמנמנה. אולי גם אני סטיבן קינג?)

התוצאה היא שאת הספר הזה לקח לי יותר זמן לקרוא מכל ספר אחר שקראתי בחיי. ולא כי הכתיבה לא זורמת. כי הרי גם אם קינג יאגד לכרך אחד את כל רשימות הקניות שלו בסופר, זה יהיה מרתק. ההיפך הוא הנכון.

דוגמא מנצחת לכתיבה החסכנית מחד והמעמיקה מאידך אנחנו מקבלים כבר באקספוזיציה של הסיפור, בה אנו פוגשים רבים מתושבי העיר (ובאותה נשימה גם נפרדים מרבים מהם). קינג בונה במשפט אחד דמות בשר ודם בעלת מערכות יחסים ארוכות שנים. ועד סוף המשפט אני כבר מוצא עצמי אוהב או שונא את הדמות. אף פעם לא אדיש אליה.

בסופו של דבר, פה טמון כוחו של קינג, המאפשר לו להיות נגיש גם לחובבי הספרות הקצת יותר איכותית וגם לחסידי הקריאה הקלילה. הוא בורא עולמות פנטסטיים, אבל שולח את האנשים הכי פשוטים להתמודד עם כוחות שהמוח האנושי לא מסוגל לעכל. בסופו של דבר, ספריו של קינג עוסקים בבני אדם ברמות עומק משתנות. כמו "החטא ועונשו'' מחד ו'הנעלמים' של הרלן קובן מאידך.

אז מה יש לנו כאן? עיירה שקטה ורגועה כמו בכל ספריו של קינג, עם שליט דיקטאטור דוגמת סוחר המכוניות המשומשות 'ביג' ג'ים רני, שמסתתר מאחורי תפקיד צנוע (חבר מועצה או משהו כזה) ומפעיל באמצעות ה"יס-מנים" שלו תעשיה מקבילה שאת אופייה תגלו במהלך הקריאה. לעיירה מגיע חייל הלום קרב מהמלחמה בעיראק, דייל ברברה שמו, אבל כולם קוראים לו 'ברבי'.

והכי חשוב, כיפה שקופה שטיבה לא ידוע נופלת על העיר יום בהיר אחד, ומוחצת כל מה שבסביבה. התוצאות – שלא נדע מצרות.

המצב יוצר מעין גרסא חיה (של עולם הספרים, כן?) של 'האח הגדול', רק אנושית (במשמעות כפולה – גם מערבת בני אדם ולא קלישאות מהלכות, וגם במובן ההומאני של המילה), בלי מניפולציות של ההפקה (נכון, ודאי תאמרו לי שקינג ברא את העולם. אבל בתוך העולם הזה הדמויות נעות כבעלות חיים ורצון משל עצמן) ועם המון אינטליגנציה. בסיפור.  אה, וכמובן – בלי תקציב למותרות ומבלי שאיש מדיירי העיירה רצה להשתתף בריאליטי. אגב, אני בטוח שאיפשהו בעולם היה איזה מפיק הולנדי או יפני שקרא את הספר וחשב שזה אחלה רעיון לסדרה.

כמו בכל ספריו של קינג, לטובים יש צדדים אפלים, אבל הרוע הוא כמעט תמיד מוחלט.

במשך 950 עמודים בערך הלכתי כסומא באפלה אחרי הסיפור, כשקינג משמש לי מעין כלב נחיה, אבל כזה שמתעקש לגרום לי להיתקע בקיר (או בכיפה שקופה) ולעמוד מהצד ולחייך. מדי פעם הוא זורק איזה רמז לעתיד לבוא, אבל איכשהו מצאתי עצמי לא מוכן.

או אז מגיעים 70 העמודים האחרונים ובהם, כך קיוויתי, אבין מה לעזאזל קרה פה. אני מאוד מקווה שלא הבנתי. שיש פיתרון אחר, סמוי, אחרת זה יהיה מבאס, כמעט ברמה של כיפה שקופה שתיפול פתאום על פ"ת...

לא אחשוף כמובן את הפיתרון, אבל ציפיתי ליותר. מצד שני, מטעמי שמירה על בטחוני, אני האחרון שיבוא בטענות לסטיבן קינג. אני עוד עלול למצוא עצמי מרוח על כיפה שקופה...

 

ציונים:

כתיבה: 9.5. את הציון לכתיבה נתתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא. זה סטיבן קינג.

דמויות: 9.5. כנ"ל.

תעלומה: 5. הקונספט מעולה, אבל למשהו ארוך ובלי פואנטה אני בדרך כלל קורא "החיים שלי".

קצב: 8. הספר ארוך נורא, אבל רוב הזמן הוא פשוט טס. יש קטעים מסוימים שעורך עם מספריים חדות יותר היה מצליח להדק קצת. מצד שני, לא הייתי מסתובב עם חפצים חדים ליד קינג...

 

ממוצע: 8

 

בונוס/עונש: חצי נקודה יורדת על הסיום המאכזב. חצי נקודה מתווספת על כך שהצליח לפנות לי מקום לשלושה ספרים על המדף. אז אנחנו מאוזנים.

סופי: 8.

בואו לביקור בצ'סטרז מיל. יהיה מצחיק, יהיה עצוב, יהיה כואב. מאוד. אבל רק אם אין לכם תוכניות לטווח הקצר, כי מי יודע מתי ובכמה חתיכות תצאו ממנה...