יום שישי, 31 בדצמבר 2021

בן החמאס - מסעב חסן יוסף

 





"בן החמאס" הוא סיפורו של מסעב יוסף, בנו של אחד מן המנהיגים הדתיים של חמאס (חסן יוסף). מסעב, יליד 1978, היה כבן עשר כאשר חמאס הוקם, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80. העיתוי והסביבה בה גדל סיפקו לו מבט קרוב וייחודי על התנועה, על האידאולוגיה שלה ועל התפתחותה לתפלץ שאנו מכירים היום. 
מסעב הגיע בשלב מהיר יחסית בחייו להבנה שיש מבוי סתום באידאולוגיה דתית קיצונית - כזו שחותרת למטרה אפשרית אחת, ומקדשת את האמצעים - במקרה של חמאס, מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית. לאחר שהגיע להבנות אלו, וב"סיוע" של שב"כ, הפך בגיל צעיר יחסית למודיע ויצר מערכת יחסים עם "קפטן לואי", שלימים יהפוך לדמות דומיננטית בהפגנות בבלפור.

בשל העובדה שאני פחות או יותר בן גילו של מסעב, הקריאה בספר הייתה מן מסע מוזר ביקום מקביל אבל אמיתי. ידעתי על קיומו, אבל הירידה לפרטים הייתה מזעזעת ומרתקת. אומנם יש קרבנות בשני הצדדים, והפסקת האלימות היא תנאי הכרחי לשיפור, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שכשאני הלכתי לגן, הוא ספר מתים בבית הקברות. כשאני חיפשתי רובוטריק שווה הוא זרק אבנים על חיילי צה"ל. הדמיון היחיד שמצאתי הוא ששנינו התגייסנו להגנת המדינה בערך באותו גיל. אפשר לדבר על פריוילגיה ועל אשמה, ועל מי התחיל ומי אשם, ולמי ניתנה הארץ. אבל אם נתחיל, נזדקן או נמות בטרם עת. 
אני חושב שהמיקוד של מסעב בחוסר התוחלת של האידאולוגיות הדתיות בשני הצדדים, ולצדו, בצורך בפתרון שבו אף אחד מן הצדדים לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, פשוט מפני שהמשך חתירה לכיוון כזה משמעה המשך מעגל הדמים, הוא נקודת מיקוד אפקטיבית. תיאוריות שעוסקות בהתמודדות עם מצוקה חריפה מדברות על הצורך לא לסבך ולהרוס יותר מעבר למה שכבר השתבש ואבד - כמה נפלא היה אם היה ניתן לומר סטופ, אין אלימות, אין מעשים חד צדדים, רק שיח יקבע עובדות בשטח ולחדול ממעגל ההרס. 

אבל יש גם ספר - מסעב עבר מלחיות חיים מסוכנים כפלסטיני, ללחיות חיים מסוכנים מאוד כמודיע פלסטיני שמצוי בלב ענייני החמאס. האחרון כידוע אינו מתייחס בחיבה למודיעים. הספר המהיר הזה - "טרו קריים מיליטריסטי" אם תרצו - מספק גם תמונת תקריב חלקית של התפתחות החמאס, ואיך הפך למכונה רצחנית המותירה אחריה שובל של דם, וגם סיפור אישי של בחור צעיר, בעל אומץ ומודעות מפותחת המחפש את דרכו בחיים ומתמודד עם ההתנגשות בין בחירותיו לצווי המסורת והמשפחה. 

הקצב מהיר מאוד, מזכיר את סיפורי חסמב"ה או ההרפתקאות של דבורה עומר. התיאורים בגוף ראשון ומסת ההתרחשויות הדחוסה הופכים את הספר למאוד קריא ואת הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" לאמיתית עד מאוד. פיגוע רודף פיגוע, תהליכים מדיניים קורסים זה אחר זה. you know the drill. הכתיבה סוחפת ותמציתית, גם אם לעתים מעט משומנת מדי. הסכסוך, החיצוני והפנימי, מתואר באופן נהיר והתהליכים שעוברים על מסעב ועל האזור מדכדכים ומרתקים. תאונה שלא ניתן שלא להביט בה.

שתי נקודות משמעותיות בספר הן תנצרותו של מסעב' והדרך שבה הנחתה את דרכו בדילמות הבלתי אפשריות שחווה כמודיע. 
מסעב מתאר בשלב מוקדם כי הוקסם על ידי הנצרות. הוא החל ללמוד במסווה, מסתיר ממשפחתו את התהליך. יש לי קושי באופן כללי עם אלו שאומרים שמצאו את האמת או את השיטה הנכונה לחיות. פשוט מפני שנכון הוא תמיד יחסי, גם אם נרצה, לא נוכל לקבע ערכים וחוקים לנצח, המציאות תאלץ אותנו בשלב מסוים להשתנות. זה גרוע שבעתיים כשמדובר בדתות, היות שאלו נוטות להשען על טקסטים עמוסים ומסועפים בהם כל פרשן יכול לעשות שימוש כרצונו, על מנת להצדיק מעשים שהולמים את דעותיו (במעשים אני מתכוון לאלימות, כן?). לזכותו של יוסף עומדת העובדה שהוא מאמץ בעיקר את עקרון החמלה הנוצרי. היצמדותו לחמלה גורמת לו - לפחות בעיני, כפי שמשתקף מן הספר - להשתמש בה כקו מנחה עבור איזון מניעים וצרכים סותרים - להמשיך להיות חבר לאלו מחבריו שבחרו באלימות, להגן על משפחתו, למנוע אלימות כנגד ישראלים ופלסטינים, ולהמשיך לצמוח כאדם בסביבה שכל מה שעושה הוא להוציא את החיה  שבאדם. האסטרטגיה שלו היא להתייחס לכולם כאהובים וחשובים ולמצוא את הפתרון שיזיק במידה הפחותה ביותר.   

עוד נקודה מעניינת בספר היא הארגון/חוסר ארגון של חמאס. מהספר משתקפת תמונה של מידור ואופי דמוי רוח רפאים של חמאס בימיו המוקדמים. מרתק לקרוא מבפנים על המבנה שהוא גם מאורגן וגם רנדומלי ועל זה שהארגון איפשר כנראה ל"יזמים פרטיים" לפעול בתוכו תוך שמירה על בטחון שדה. בשל כך יוסף יודע על חלק מהפעולות המתוכננות ומופתע לגמרי על ידי אחרות. תחושת חוסר האונים המתעוררת משתקפת בבירור.

במהלך הקריאה נזכרתי בבדיחה מהסרט "מלחמתו של צ'ארלי וילסון", כשטום הנקס מגיע לזירת לוחמה של ארה"ב היכנשהו במזרח התיכון ופיליפ סימור הופמן תנצב"ה מודיע לו בטון דרמטי ש-"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" או משהו כזה החליטה כך וכך. הנקס שואל, "מי זו הוועדה?", והופמן עונה, "אהה, זה אני ועוד איזה שני חבר'ה". באחד הקטעים המצמררים בספר, שאולי קצת מזכיר את הסצנה הזו, מתדפקים על דלתו של יוסף כמה גברים שהגיעו מירדן. מסעב שואל מה הם צריכים והם מסבירים שהחנו רכב פרטי עם כמה עשרות קילו חומר נפץ, והם צריכים מקום ללילה לפני שיבצעו את הפיגוע. הם מדברים באופן אגבי, יומיומי. מזל שנחתו דווקא אצלו. 

כמובן שספר שנכתב על ידי גיבורו מציג את גרסתו לאמת, וניתן לפקפק, אבל ממה שכתוב, נראה שקשה לכמת את הסיוע או המחירים שהכותב שילם ומשלם. כיום הוא בגלות בארה"ב. אחרי קריאת הספר מצאתי תמונה שלו מבקר בארץ ופוגש את המפעיל שלו בבר. זה היה משמח לראות.

ציונים:
קצב: 9.5 מסחרר
דמויות: קטגוריה לא רלוונטית
כתיבה: 8 חסמבאית יעילה
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: תוספת של רבע נקודה על העומק התוך אישי שנחשף כשאפשר היה להסתפק בהתרחשויות המצמררות

סופי: 9 

ספר מותח, מנקודת מבט ייחודית, שמראה שגם אם הקונפליקט החיצוני אינו ניתן ליישוב, לפחות ניתן לעשות עבודה מצוינת עם הפנימי. זה גם משהו. מומלץ בחום.

שתהיה 2022 טובה ורגועה

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

הרג קומנדטורה - הרוקי מורקמי

 




באחד הניסויים ההתפתחותיים המפורסמים ילדים בגילים שונים צופים בערימת גולות על שולחן. הם מתבקשים להעריך את הכמות כאשר הגולות קרובות זו לזו וכאשר הן מפוזרות. צעירים גורסים כי לאחר הפיזור יש בערימה המפוזרת יותר מבקודמת, על אף שדבר לא הוסף או הוחסר מול עיניהם. 
שינוי מיקום הוביל לכך שחלק מן הספרים שאני קורא מוצגים על מרקע הסלולרי, ו"הרג קומנדטורה", שבחיים האמיתיים הוא בן 500 ומשהו עמודים התפזר ל-900 פלוס עמודים סלולריים. למרות שידעתי שאין הבדל, התחושה הייתה של צלילה לתוך איזה יוליסס בלתי נגמר. ידיעה ותחושה התנגשו, כשידה של האחרונה על העליונה. כך שכל פעם שניגשתי לספר זה היה במן לאות מיואשת מגודלו הכוזב. ועדיין, הספר היה מוצלח מאוד.

מורקמי הוא טעם נרכש. אני מכיר אנשים שאוהבים מאוד ועטים על כל ספר שלו כאילו הקודם לא היה פחות או יותר זהה, ואחרים שניסו אחד והשתעממו או חוו דכדוך ונטשו. כששמו עולה או שנתקלים בנימוקים הגיוניים לחוסר הערך שלו - עוד פעם פסטה וחתולים וגברבר חסר כיוון? - או בחיוך חולמני או מתרגש שמשקף זכרון של חוויה נעימה. אני לא מכיר מישהו שאהב ושינה את דעתו, או שנא וראה את האור. אני מחבב את מורקמי למרות שמסכים שקשה היה להבחין בין יצירותיו במסדר זיהוי ("אתה יכול לומר מי זה עם החתול והאירועים המוזרים?" - "כולם..."). יחד עם זאת, ככל שנוקפות השנים ומשמעותו של הזמן כמשאב מתבהרת, הבחירה בספריו מרגישה לי פחות אינטואיטיבית. 

"הרג" בעיני הוא שוב סידור מחדש של הרכיבים המורקמיים המוכרים, ועדיין, הוא מחדש. אולי זה העיסוק המעמיק יחסית באבהות, אולי הגיאוגרפיה ההררית קלסטרופובית משהו, אולי הסוריאליזם שהופך טיפה מפחיד, ואולי זו המעטפת האטומה של אחת הדמויות הראשיות, מר מנשיקי. ואולי זו האווירה שהייתה קצת יותר "טווין פיקסית" - בין גלריית הגיבורים שלו ניתן למצוא גם ציור בעל ספק כוחות מיסטיים, ינשוף וגמד. אין יותר לינץ' מזה.
  
עוד קצת על הסגנון. מורקמי הוא סופר שנע על הקו שבין סוראליזם יצירתי ומסקרן שאומר משהו על החוויה האנושית בעולם האמיתי, לפנטסיה שבה אנחנו מפקידים את ההגיון עם המעיל בכניסה ונהנים מהפסקה מלאה מחוקי החיים. גיבוריו חווים הזיות וקרבה למצבים שנחשבים מטורפים, ומנגד חוויותיהם גם משתלבות במציאות מבלי שזו תופרע יתר על המידה. היכולת שלו ללכת ליד הסף הזה, שכל כך קל לקרוס ממנו אל אחד הקטבים - מציאות או דמיון - היא בעיני אחד ממקורות הקסם שלו. בנוסף קיימת הכתיבה הפתלתלה-חמאתית שנוגעת בבדידות, דכאון, מין ומוות בכפפות משי, ושלל רעיונות מקוריים. אם אני לא טועה, דווקא "יער נורווגי" שהיה הספר שהפך אותו לשם דבר בארצנו הקטנטונת לפני יותר מעשרים שנה, לא כלל את כל האלמנטים הסוריאליסטיים המוכרים.

אז מה ב"קומנדטורה". הגיבור, בן 36, מורה לציור וצייר דיוקנאות לעת מצוא עבור מנכ"לים שמעוניינים לראות את עצמם בכניסה למשרד, מתגרש מאשתו לאחר שש שנות שנות נישואין. ללא ילדים או התחייבויות אחרות, כשטרגדיה משפחתית מן העבר פוסעת לצדו, הוא מחליט להתגורר בבית אביו של חברו ללימודים הגבוהים. האב, הוא צייר מפורסם בסגנון יפני שבעברו תקופה עלומה בווינה של תקופת מלחמת העולם השנייה שאחריה מהפך סגנוני. גיבורנו צייר הדיוקנאות מחפש גם הוא את עצמו מבחינה אומנותית. הוא עובר לבית המבודד של הצייר ופוגש באחד משכניו הבודדים, מיליונר מסתורי שעשה הונו ברשת. השכן מבקש מהגיבור לצייר דיוקן שלו ואט-אט, בקצב המורקמי, מתגלה כי יש לו אג'נדה נסתרת. במקביל, אירועים מסתוריים כמו צלצול לא ברור מבטן האדמה, משמעותו של ציור מיוחד הנמצא בבית הצייר הקשיש, ועוד כל מיני מכבידים על שגרת השינה-קריאה-האזנה לאופרה של גיבורנו. 

הקצב אינו אחיד. הרבה דיאלוגים ואירועים גורמים לגלישה מהירה לאורך העמודים הרבים של הרומן (900!?) וחלק מן הקטעים מעט מתישים. בסופו של דבר זה עובד. התעלומות הנאספות - מה אירע לצייר המכובד באמצע חייו שגרר שינוי כה קיצוני בעבודתו? מה משמעותו של הציור "הרג קומנדטורה"? מה מסתיר מר מנשיקי? מה משמעות הצלצול הלילי? - הופכות את העלילה שמשתרעת על גיאורפיה מצומצמת ומספר נמוך של דמויות למחזה סוריאליסטי מסקרן שמאיץ את הקריאה. 

אני הרגשתי שהיה משהו מעט בוגר יותר בכתיבה (ייתכן שכמו גיבוריו של מורקמי רק דמיינתי וזה לגמרי עוד מאותו דבר) - העיסוק בטראומות והשפעתן על מסלול החיים (אצל הגיבור, אצל הצייר המסתורי), בציור וביצירה (מורקמי מתאר באופן משכנע, כסופר, את המסע של הגיבור לגבש לעצמו זהות כצייר, מזכיר טיפה את מקיואן בריאליזם העולה מן הדיון בטכניקה ואינטואיציה), ובאבהות - בהתייחסות של אבות למיניות של ילדיהם, במרחק הרב שיכול להיווצר על נקלה בן אב לילד ובהתנגשות בין חיפוש מטרה ומשמעות אישית לאבהות - מעניק לספר נופך בוגר יותר ממה שזוכר מן הספרים הקודמים. חשוב לציין כי חלק מהדרך שבה מורקמי דן באבות והתבגרות ילדיהם יכולה לגרום להרמת גבה ולהחוות כמעט קריפית, אבל זה ניתן לפרשנות בעיני (דרך אגב, בראיון בו טען לאחרונה כי נשים חשובות בחייו כי הן ממלאות איזשהו חסר בו - היו ששמעו וכעסו על הסתכלות מחפיצה על נשים. לצד זה שיכול להבין את הטרוניה - ובהיותי גבר אין מקומי לחרוץ משפט - באופן כללי, מועיל יותר בעיני לשפוט על פי עובדות רבות ולא אמירה בודדה שניתנת לפרשנות). 

באופן כללי, ניתן לומר שהגיבור הגברי הקבוע של מורקמי, תמיד אבוד וחסר דרך, אולי מסיים הפעם את המסע כשהוא קצת יותר בוגר וקצת פחות אבוד, ושהאווירה הדחוסה והסוריאליסטית, ואולי ההרריות של זירת ההתרחשות מעניקים לספר גם נופך טווין פיקסי משהו שזה נחמד למי שמחבב.

 
ציונים: 
דמויות: 8.5
קצב: 8 משתנה
תעלומה: 8.5 מגוון תעלומות חביבות
כתיבה: 8.5

ממוצע: 8.375
בונוס/עונש: נקודה ורבע בונוס על זה שמדובר בספר בוגר יותר או על היכולת לשכנע אותי שכך הוא

סופי: 8.5
האוהבים יאהבו ללא תנאי, המפהקים ידחו על אף השכנוע, האם יש טעם בסקירה? האם ניתן להמליץ או להשמיץ ספר שמשתייך לזן השנוי במחלוקת? אני אהבתי.