מחשבה פלילית - ג'וזף פיינדר

 

לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים. אינני זוכר מי אמר. הנהר שונה - המים שזרמו, הסחף - ואת.ה כבר אינכם אותו אדם שהייתם. המחשה לרעיון שהכל משתנה כל הזמן. פשוט אבל גם חמקמק, נטוע היכנשהו במסורת הבודהיסטית. 

הפתיח הקצר הזה הוא הבסיס לכך שלא הצלחתי להנות מהספר האחרון של פיינדר בסדרת ניק הלר שתורגם לעברית. התנאים הנכונים דווקא היו שם. אדם תחת עומס של משימות לפני שינוי חיים גדול זקוק להסחה, וג'וזף, שסדרת הלר שלו אהובה עלי, בחר נושא מעניין - אתר חדשות שמשמש להפצת פייק ניוז וחתרנות פוליטית. נושא עדכני. דברים דומים קורים או לא קורים בהתייחס לחלק מעיתוני ארצנו הקטנטונת. נושא הפייק ניוז ומניפולציה על דעת קהל או "הנדסת תודעה" כפי שהוכנס ללקסיקון, הוא חם לגמרי. וג'וזף, מאתר טרנדים שכמותו, כתב עליו כבר ב-2016, בואכה עידן טראמפ. 

אבל הקסם הזה - איש מאבד עצמו בנעימים בתוך ספר - לא אירע. 

בפאראפרזה על קלישאת הפרידות - זה לא אתה, זה לא אני, זה אתה ואני.

סדרת ניק הלר, כנראה ג'ק רייצ'ר עם יותר ויסות רגשי ופחות חספוס (טרם קראתי את האחרון), היא די מוצלחת. שני הראשונים היו קצביים, חביבים ועשו בדיוק את מה שהיו אמורים לעשות, לספק הפסקה נחוצה מהעולם הקדחתני שבחוץ. אבל הלר הנוכחי קצת חורק. אחרי התחלה מעניינת - שופט ביהמ"ש עליון מואשם בפשע שהנו פייק ניוז או לא, הלר צריך לגלות - וכתיבה קצבית כדרכו של יוסל'ה, מתגלים דיאלוגים חורקים. אזכור של קורט קוביין שנחווה כקצת מאולץ, מפגש רומנטי מיני שכתוב באופן מגושם, וגרוע מזה, מזכיר סצנות מסרטי אקשן מסוף האייטיז, ואנחנו כבר לא שם. בתקופה שחותרת להעמקת השוויון וההכרה ההדדית בין כל הברואים על זהויותיהם המורכבות, בתקופה שגם אם היה גרוע - כבר היה רימייק על טהרת המין הנשי למכסחי השדים, ואפילו ג'יימס בונד ממין נקבה הוא בגדר אפשרות, בעידן שבו ג'סיקה בנג'מין - כבר ב-1988 - הסבירה כל כך יפה מדוע שוויון בין המינים חשוב ונכון ובעיקר מדוע אנו נכשלים בו, בתקופה ש...טוב אם שרדתם את החלק הזה כבר הבנתם. אפשר היה לכתוב את זה אחרת. זיהוי טרנדים כנושא לספר אינו מספיק, כדאי, בעיני, לזהות גם את רוח התקופה. עוד נקודה בעייתית היא התעלומה. רמז מטעה שקוף. הכנסת פרט חשוב באופן מגושם. פתרון שקל לנחש גם כי אין יותר מדי אפשרויות... 

כן חשוב לציין שהקצב המהיר נותר. אם פיינדר הוא להקה אז הוא פאנק רוק פופי כזה בסגנון בלינק 182, מתחיל מהר, חביב ולא מעמיק, ומסתיים מהר. את זה לא ניתן לקחת ממנו. סצנות הפעולה שוטפות, רעיונות חביבים שקשורים למעקבים וניהול קונפליקט ואפילו דמות רעה לא רעה בכלל.

וכאמור, זה לא רק הוא, זה גם אני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחמוק. כמו זה שמביט לאחור בפחד ונתפס מתוך חבורת הפרחחים שנסים לאחר גניבה מחנות, לא הצלחתי לברוח אל זרועותיו של ג'וזף, המציאות המכבידה בימים אלו והחריקות שתיארתי ניפצו את קסם האסקפיזם. לא הצלחתי להמלט.

ציונים:

קצב - 9 מה ששלו שלו

דמויות - 7 מה שלא שלו לא שלו

תעלומה - 6

כתיבה - 7 

ממוצע: 7.33333333

בונוס/עונש: מינוס שליש נקודה - היכן היית כשהייתי זקוק לך דה מוסט ג'וזף!

סופי: 7

השקיעו זמנכםם בפרק מג'סיקה בנג'מין

חיים ועוד חיים - קייט אטקינסון

 

לפני כמה ימים היה דיבור על גרסת זאק סניידר לסרט "ליגת הצדק". מצאתי את עצמי מחפש מידע על זאק סניידר ב-IMDB. במעין עירוב דיסוננסים, ניסיתי לשכנע את עצמי לצפות בסרט של במאי שאת עבודתו אינני אוהב, ביודעי שאין לי באמת את ארבע השעות הנחוצות למשימה. אבל לפעמים ניתן להעמיד פנים. אניהו. גיליתי שזאק ביים אי שם בתחילת הניינטיז את הקליפ של soul sylum ל-somebody to shove, הסינגל הפחות מפורסם לעומת runaway train שכלל את קליפ הילדים הנעדרים הנהדר והמצמרר. הראשון מתחיל בריף גיטרה עצבני בו נזכרתי כשראיתי את הרשומה ב-IMDB. בקיצור. הלם של רגש כאשר אני שומע במוחי את ההתחלה המהירה של השיר, והלם איטי יותר, תובנה שמתיישבת בניחותא, החיים עוברים. בנאלי. התובנה הזו התיישבה בנעימים על כורסא במוחי אינספור פעמים. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום, לחוות את הידיעה. בקיצור, אל תעמידו פנים שיש לכם ארבע שעות פנויות. תמצאו עצמכם מצטמררים לחשוב על 27 שנים שעברו. טובות, רעות, לא משנה, עוברות.

ההקדמה השקופה משהו הזו מובילה אותנו לנושא של הספר, ששמו אולי מרפרר ללהיט של סינדי לאופר (life after life - time after time?). 

אורסולה  נולדת אי שם לפני מלחמת העולם הראשונה. היא מתה בלידתה וחיה בלידתה. ואז מתה ואז חיה שוב. חיים ועוד חיים, כשמו של הספר. 

התבנית הזו מזכירה מאוד את "להתעורר אתמול בבוקר" עם ביל מוריי מיקירי הבלוג. אבל אטקינסון חומקת מהקלישאה. ראשית, הטון שונה, מפני שחוויות החיים בתקופה המדוברת אינן משעשעות. מלחמת העולם הראשונה. השנייה. יחסי גברים נשים שנמצאים בחיתולים התפחותית. תקופה שנמצאת מעבר לפינה של ההיסטוריה אבל כה שונה. פחות גרפומנים, יותר רעבים. בנוסף, האורך המשתנה של כל תקופת חיים שחולפת עד שאורסולה מתה וחווה ריבוט (אורסולה של זאק סניידר) גורם לקריאה להחוות אחרת. ואחרונה חביבה העובדה שלאורסולה רק מושג קלוש על חייה הקודמים, מן deja-vu שמסייע לה לבחור אחרת בכל סיבוב, אבל לא ידיעה של ממש.

ועדיין, בחלק שבו היא מבקרת בקן הנשרים של היטלר, קשה היה שלא לדמיין את ביל מוריי במדי צבא משתטה ליד היידריך, שטרייכר ושות'. 

הקצב בהתאם לנושאים ולסגנון הכתיבה של אטקינסון - שאת סדרת ג'קסון ברודי, הבלש הרגיש שלה, אוהב עד מאוד ומתבאס שלא תורגמו הלאה - מזדחל ומהווה נקודת תורפה של הסיפור. התיאורים ההיסטוריים מרגישים מאוד מדויקים. ההתנדבות במהלך הבליץ, הביקור בקן הנשרים, הזוגיות עם גאזלייטר אלים טרם המצאת המושג. מעל לכל, נק' החוזק של אטקינסון - החמלה לדמויותיה, גיבורים פגומים, אמיתיים - זוהרת פה במלוא הדרה. אהבת האדם של אטקינסון נושפת חיים אל תוך סילבי, איזי, פמלה, טדי (שמקבל ספר משלו) ואורסולה. 

נק' אחרונה היא העיסוק בשאלת החיים. האם יש חזרה עליהם ועלינו לתקן בכל פעם, האם הכל קורה במקביל, האם זו אשליה. אטקינסון נוגעת בשאלה ועונה-לא עונה עליה באופן משכנע. היא עושה את זה על ידי הבאת הסיפור לשיא דרמטי בו עושה שימוש כדי להדגיש את הנק', וגם באמצעות דמות הפסיכיאטר שמטפל באורסולה בתקופה בה טיפול לא היה נפוץ, ומחזיק השקפות עולם המשלבות באופן אמין ולא פלצני תרופות סבתא, טיפוח עצמי בעולם הזה ברוח הפרוטסטנטיות ובודהיזם. 

ציונים:

דמויות: 9 אמיתיות ומורכבות

קצב: 6 עקב אכילס של הספר

כתיבה: 9

תעלומה: אומנם החיים הם התעלומה הגדולה מכל, אבל כאן פחות רלוונטי

ממוצע:  8

בונוס/עונש: פלוס חמש נקודות על הוספת נדבך על הטריק הטכני המעט שחוק של ריסטרט ועל החמלה.

סופי: 8.5

רומן מקורי, חומל הדורש סבלנות ששכרה בצידה.

תודה ל-פ.ש.