קצת כמו מורקמי שסוקר כאן, אבל שונה ממנו עד מאוד, ובטח קצת יותר כמו קובן, גם לליעד שהם יש מרכיבים וסגנון שמהווים חומרי בסיס לספריו היוצאים אחת לתקופה. תחקיר מקיף שמשתקף בעלילה באופן מרתק, קצב רצחני, דיאלוגים סופר-יעילים שמניעים את העלילה כמו רוח חזקה במפרש, דמויות די שטוחות שמרגישות (לי) קצת סאחיות, גיבור שנקלע למצוקה ויוצא נגד כוחות עלומים, ומין יכולת באמת נהדרת ללכוד את ה"זייטגייסט" של ישראל ולשלב אותה בעלילה. וכמו מורקמי/קובן, יש כל הזמן תחושה ש"כבר היינו בספר הזה". מן ארוחת מקדונלדס מאותיות וסימני פיסוק על גבי גוויות עצים (בניגוד לפרות), מהנה ומשביעה ובסופה, תהיות על תזונה נכונה.
הקריאה בספר הנוכחי הייתה עבורי מן רכבת הרים בקטנה, במובן זה שבתחילת הסיפור חשתי הפתעה, נדמה היה לי ששהם חורג משמעותית ממנהגו ואת הסחי הממוצע מחליפה דמות מורכבת, עם פינות אפלוליות, ואז אחרי כמה עשרות עמודים מופיע טוויסט מאוד מוצלח, שמשיב את העלילה לפסים המוכרים בעיני, מה שמוביל לאכזבה קטנה, אבל אין זמן להשתהות עימה, כי אצל שהם כמו אצל שהם, הקצב הרצחני והעלילה המרתקת שואבים פנימה ואחרי כמה שעות נגמר.
אז מה יש לנו כאן. הגיבור שלנו, יונתן ברנע (לא חשוב מאיזו עדה), הוא שופט מחוזי, גרוש ומתמודד עם טרגדיה מעברו. חלק ניכר מעבודתו הוא משקיע בפורמט אלטרנטיבי לבית המשפט המוכר (והטוב?) - בית משפט קהילתי. ניכר ששהם תחקר את הנושא משמעותית - מדובר במקום שמיועד לתת לעבריינים חוזרים של עברות פחות חמורות הזדמנות שונה. יונתן מושקע מאוד בעבודתו בבית המשפט הקהילתי, מלווה בצוות נאמן הכולל עובדת סוציאלית, סנגורית ופרקליט (אולי להיפך מגדרית). הסיפור מתחיל בהילוך מהיר כשיונתן מוצא עצמו מואשם בפגיעה באחד מבאי בית המשפט הקהילתי, האיזון העדין של חייו מתערער, יחסיו עם צוותו משתנים והוא נדרש לברר כיצד תוכננה מתקפה רוויית זדון, ואולי גם הוא מסתיר דבר או שניים... הסיפור בגוף ראשון מנקודת מבטו של יונתן, כולל העמימות לגבי אירועים בעברו ומה שאירע באמת, מרתק וגרם לי לחשוב ששהם חוקר טריטוריות אחרות. אחר כך מגיע הטוויסט, ובלי לפרט את השלכותיו, החל ממנו, זה השהם המוכר והטוב, לטוב ולרע. מופיעה בסיפור גם ענת נחמיאס החוקרת המוכרת שמופיעה ברוב ספריו של שהם.
מבחינת הפרמטרים שנמדדים כאן במדגם מאוד לא מייצג (שהרי מהי ביקורת אם לא התרשמות נקודתית של אדם אחד בנקודת זמן מאוד ספציפית. ובפרסומה - יומרה חסרת כל ערך סטטיסטי), הכל די אותו דבר. הקצב מטורף, דיאלוגים יעילים מניעים את העלילה במהירות של עורכי הדין של נתניהו השוקדים בימים אלו עסקת הטיעון, התחומים ששהם בחר לתחקר - בית המשפט הקהילתי שמהווה כיוון אלטרנטיבי חשוב למערכת המשפט הקיימת, מתחבר לדיון החי על הצורך ברענון/שינוי במערכת הוותיקה, ותחום נוסף שלא אפרט לגביו מחמת ספוילרים, אבל הוא מרתק, מעניק לסיפור ערך מוסף גדול, וההטמעה שלו בעלילה היא ממש ללא רבב, ועוסקת היטב באזורים הדקים בקו המפריד בין עמידה בחוק לפשיעה ובין עשיית טוב לפסיכופתיה - מהווים זירה מרתקת לקצב הרצחני של שהם. והתעלומה ובמיוחד הנבל די מרתקים.
החלקים הפחות טובים גם הם כאן - הדמויות של שהם בסך הכל אמינות, אבל האירועים וחיי רגש הפנימיים בעלי אופי סכמטי-שבלוני - סיפורי האהבה, הקשר בין אירועי עבר להווה - הכל מדויק וארוז טוב, טוב מדי. בניסוח פלצני, חייהם הפנימיים של הדמויות של שהם הם כמו בתים המוצגים למכירה, מסודרים ומדויקים, אבל זה לא מרגיש מספיק אמיתי. כמו שדמותו של הגיבור מעידה על עצמה כאשר היא מנהלת מונולוג פנימי תוך כדי דיאלוג עם דמות אחרת בו אינה חשה מעורבת באמת, "כל מה שאמרתי היה מן המוכן" (ציטוט בערך), ורבות מן התפניות הרגשיות ורבים מחיבוטי הנפש מרגישים מוכרים ועשויים שבלונה, מן המוכן.
ועדיין, על אף הליקויים המוכרים, מדובר בסיפור מתח שכתוב בתנופה מרשימה, ללא גרם של שומן עודף (לא שיש בזה משהו רע), בעל מבנה מורכב ואינטגרטיבי, שזור טוויסטים שאחד מהם ממש מצוין וגם היתר סבבה, מהנה מאוד מאוד, ונוגע באופן מדויק, תמציתי ומתוחכם במציאות הישראלית ובנושאים שנמצאים בסדר היום העכשווי, והוא מומלץ מאוד לקריאה.
ציונים:
קצב: 10 נדיה קומנצ'י של הקצב
תעלומה: 9 סבוך ומורכב, הפתרון מעט מוריד
דמויות: 7 עקב אכילס
כתיבה: 8 יעילה ואינטגרטיבית אך גם סכמתית משהו
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על האינטגרטיביות ולכידת רוח הזמן
סופי: 8.8
מותחן מהיר ומרתק שלוכד בדרכו האפקטיבית של שהם את רוח ההווה הישראלית, מומלץ מאוד
