בן החמאס - מסעב חסן יוסף

 

"בן החמאס" הוא סיפורו של מסעב יוסף, בנו של אחד מן המנהיגים הדתיים של חמאס (חסן יוסף). מסעב, יליד 1978, היה כבן עשר כאשר חמאס הוקם, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80. העיתוי והסביבה בה גדל סיפקו לו מבט קרוב וייחודי על התנועה, על האידאולוגיה שלה ועל התפתחותה לתפלץ שאנו מכירים היום. 

מסעב הגיע בשלב מהיר יחסית בחייו להבנה שיש מבוי סתום באידאולוגיה דתית קיצונית - כזו שחותרת למטרה אפשרית אחת, ומקדשת את האמצעים - במקרה של חמאס, מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית. לאחר שהגיע להבנות אלו, וב"סיוע" של שב"כ, הפך בגיל צעיר יחסית למודיע ויצר מערכת יחסים עם "קפטן לואי", שלימים יהפוך לדמות דומיננטית בהפגנות בבלפור.

בשל העובדה שאני פחות או יותר בן גילו של מסעב, הקריאה בספר הייתה מן מסע מוזר ביקום מקביל אבל אמיתי. ידעתי על קיומו, אבל הירידה לפרטים הייתה מזעזעת ומרתקת. אומנם יש קרבנות בשני הצדדים, והפסקת האלימות היא תנאי הכרחי לשיפור, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שכשאני הלכתי לגן, הוא ספר מתים בבית הקברות. כשאני חיפשתי רובוטריק שווה הוא זרק אבנים על חיילי צה"ל. הדמיון היחיד שמצאתי הוא ששנינו התגייסנו להגנת המדינה בערך באותו גיל. אפשר לדבר על פריוילגיה ועל אשמה, ועל מי התחיל ומי אשם, ולמי ניתנה הארץ. אבל אם נתחיל, נזדקן או נמות בטרם עת. 

אני חושב שהמיקוד של מסעב בחוסר התוחלת של האידאולוגיות הדתיות בשני הצדדים, ולצדו, בצורך בפתרון שבו אף אחד מן הצדדים לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, פשוט מפני שהמשך חתירה לכיוון כזה משמעה המשך מעגל הדמים, הוא נקודת מיקוד אפקטיבית. תיאוריות שעוסקות בהתמודדות עם מצוקה חריפה מדברות על הצורך לא לסבך ולהרוס יותר מעבר למה שכבר השתבש ואבד - כמה נפלא היה אם היה ניתן לומר סטופ, אין אלימות, אין מעשים חד צדדים, רק שיח יקבע עובדות בשטח ולחדול ממעגל ההרס. 

אבל יש גם ספר - מסעב עבר מלחיות חיים מסוכנים כפלסטיני, ללחיות חיים מסוכנים מאוד כמודיע פלסטיני שמצוי בלב ענייני החמאס. האחרון כידוע אינו מתייחס בחיבה למודיעים. הספר המהיר הזה - "טרו קריים מיליטריסטי" אם תרצו - מספק גם תמונת תקריב חלקית של התפתחות החמאס, ואיך הפך למכונה רצחנית המותירה אחריה שובל של דם, וגם סיפור אישי של בחור צעיר, בעל אומץ ומודעות מפותחת המחפש את דרכו בחיים ומתמודד עם ההתנגשות בין בחירותיו לצווי המסורת והמשפחה. 

הקצב מהיר מאוד, מזכיר את סיפורי חסמב"ה או ההרפתקאות של דבורה עומר. התיאורים בגוף ראשון ומסת ההתרחשויות הדחוסה הופכים את הספר למאוד קריא ואת הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" לאמיתית עד מאוד. פיגוע רודף פיגוע, תהליכים מדיניים קורסים זה אחר זה. you know the drill. הכתיבה סוחפת ותמציתית, גם אם לעתים מעט משומנת מדי. הסכסוך, החיצוני והפנימי, מתואר באופן נהיר והתהליכים שעוברים על מסעב ועל האזור מדכדכים ומרתקים. תאונה שלא ניתן שלא להביט בה.

שתי נקודות משמעותיות בספר הן תנצרותו של מסעב' והדרך שבה הנחתה את דרכו בדילמות הבלתי אפשריות שחווה כמודיע. 

מסעב מתאר בשלב מוקדם כי הוקסם על ידי הנצרות. הוא החל ללמוד במסווה, מסתיר ממשפחתו את התהליך. יש לי קושי באופן כללי עם אלו שאומרים שמצאו את האמת או את השיטה הנכונה לחיות. פשוט מפני שנכון הוא תמיד יחסי, גם אם נרצה, לא נוכל לקבע ערכים וחוקים לנצח, המציאות תאלץ אותנו בשלב מסוים להשתנות. זה גרוע שבעתיים כשמדובר בדתות, היות שאלו נוטות להשען על טקסטים עמוסים ומסועפים בהם כל פרשן יכול לעשות שימוש כרצונו, על מנת להצדיק מעשים שהולמים את דעותיו (במעשים אני מתכוון לאלימות, כן?). לזכותו של יוסף עומדת העובדה שהוא מאמץ בעיקר את עקרון החמלה הנוצרי. היצמדותו לחמלה גורמת לו - לפחות בעיני, כפי שמשתקף מן הספר - להשתמש בה כקו מנחה עבור איזון מניעים וצרכים סותרים - להמשיך להיות חבר לאלו מחבריו שבחרו באלימות, להגן על משפחתו, למנוע אלימות כנגד ישראלים ופלסטינים, ולהמשיך לצמוח כאדם בסביבה שכל מה שעושה הוא להוציא את החיה  שבאדם. האסטרטגיה שלו היא להתייחס לכולם כאהובים וחשובים ולמצוא את הפתרון שיזיק במידה הפחותה ביותר.   

עוד נקודה מעניינת בספר היא הארגון/חוסר ארגון של חמאס. מהספר משתקפת תמונה של מידור ואופי דמוי רוח רפאים של חמאס בימיו המוקדמים. מרתק לקרוא מבפנים על המבנה שהוא גם מאורגן וגם רנדומלי ועל זה שהארגון איפשר כנראה ל"יזמים פרטיים" לפעול בתוכו תוך שמירה על בטחון שדה. בשל כך יוסף יודע על חלק מהפעולות המתוכננות ומופתע לגמרי על ידי אחרות. תחושת חוסר האונים המתעוררת משתקפת בבירור.

במהלך הקריאה נזכרתי בבדיחה מהסרט "מלחמתו של צ'ארלי וילסון", כשטום הנקס מגיע לזירת לוחמה של ארה"ב היכנשהו במזרח התיכון ופיליפ סימור הופמן תנצב"ה מודיע לו בטון דרמטי ש-"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" או משהו כזה החליטה כך וכך. הנקס שואל, "מי זו הוועדה?", והופמן עונה, "אהה, זה אני ועוד איזה שני חבר'ה". באחד הקטעים המצמררים בספר, שאולי קצת מזכיר את הסצנה הזו, מתדפקים על דלתו של יוסף כמה גברים שהגיעו מירדן. מסעב שואל מה הם צריכים והם מסבירים שהחנו רכב פרטי עם כמה עשרות קילו חומר נפץ, והם צריכים מקום ללילה לפני שיבצעו את הפיגוע. הם מדברים באופן אגבי, יומיומי. מזל שנחתו דווקא אצלו. 

כמובן שספר שנכתב על ידי גיבורו מציג את גרסתו לאמת, וניתן לפקפק, אבל ממה שכתוב, נראה שקשה לכמת את הסיוע או המחירים שהכותב שילם ומשלם. כיום הוא בגלות בארה"ב. אחרי קריאת הספר מצאתי תמונה שלו מבקר בארץ ופוגש את המפעיל שלו בבר. זה היה משמח לראות.

ציונים:

קצב: 9.5 מסחרר

דמויות: קטגוריה לא רלוונטית

כתיבה: 8 חסמבאית יעילה

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: תוספת של רבע נקודה על העומק התוך אישי שנחשף כשאפשר היה להסתפק בהתרחשויות המצמררות

סופי: 9 

ספר מותח, מנקודת מבט ייחודית, שמראה שגם אם הקונפליקט החיצוני אינו ניתן ליישוב, לפחות ניתן לעשות עבודה מצוינת עם הפנימי. זה גם משהו. מומלץ בחום.

שתהיה 2022 טובה ורגועה

הרג קומנדטורה - הרוקי מורקמי

 

באחד הניסויים ההתפתחותיים המפורסמים ילדים בגילים שונים צופים בערימת גולות על שולחן. הם מתבקשים להעריך את הכמות כאשר הגולות קרובות זו לזו וכאשר הן מפוזרות. צעירים גורסים כי לאחר הפיזור יש בערימה המפוזרת יותר מבקודמת, על אף שדבר לא הוסף או הוחסר מול עיניהם. 

שינוי מיקום הוביל לכך שחלק מן הספרים שאני קורא מוצגים על מרקע הסלולרי, ו"הרג קומנדטורה", שבחיים האמיתיים הוא בן 500 ומשהו עמודים התפזר ל-900 פלוס עמודים סלולריים. למרות שידעתי שאין הבדל, התחושה הייתה של צלילה לתוך איזה יוליסס בלתי נגמר. ידיעה ותחושה התנגשו, כשידה של האחרונה על העליונה. כך שכל פעם שניגשתי לספר זה היה במן לאות מיואשת מגודלו הכוזב. ועדיין, הספר היה מוצלח מאוד.

מורקמי הוא טעם נרכש. אני מכיר אנשים שאוהבים מאוד ועטים על כל ספר שלו כאילו הקודם לא היה פחות או יותר זהה, ואחרים שניסו אחד והשתעממו או חוו דכדוך ונטשו. כששמו עולה או שנתקלים בנימוקים הגיוניים לחוסר הערך שלו - עוד פעם פסטה וחתולים וגברבר חסר כיוון? - או בחיוך חולמני או מתרגש שמשקף זכרון של חוויה נעימה. אני לא מכיר מישהו שאהב ושינה את דעתו, או שנא וראה את האור. אני מחבב את מורקמי למרות שמסכים שקשה היה להבחין בין יצירותיו במסדר זיהוי ("אתה יכול לומר מי זה עם החתול והאירועים המוזרים?" - "כולם..."). יחד עם זאת, ככל שנוקפות השנים ומשמעותו של הזמן כמשאב מתבהרת, הבחירה בספריו מרגישה לי פחות אינטואיטיבית. 

"הרג" בעיני הוא שוב סידור מחדש של הרכיבים המורקמיים המוכרים, ועדיין, הוא מחדש. אולי זה העיסוק המעמיק יחסית באבהות, אולי הגיאוגרפיה ההררית קלסטרופובית משהו, אולי הסוריאליזם שהופך טיפה מפחיד, ואולי זו המעטפת האטומה של אחת הדמויות הראשיות, מר מנשיקי. ואולי זו האווירה שהייתה קצת יותר "טווין פיקסית" - בין גלריית הגיבורים שלו ניתן למצוא גם ציור בעל ספק כוחות מיסטיים, ינשוף וגמד. אין יותר לינץ' מזה.

  

עוד קצת על הסגנון. מורקמי הוא סופר שנע על הקו שבין סוראליזם יצירתי ומסקרן שאומר משהו על החוויה האנושית בעולם האמיתי, לפנטסיה שבה אנחנו מפקידים את ההגיון עם המעיל בכניסה ונהנים מהפסקה מלאה מחוקי החיים. גיבוריו חווים הזיות וקרבה למצבים שנחשבים מטורפים, ומנגד חוויותיהם גם משתלבות במציאות מבלי שזו תופרע יתר על המידה. היכולת שלו ללכת ליד הסף הזה, שכל כך קל לקרוס ממנו אל אחד הקטבים - מציאות או דמיון - היא בעיני אחד ממקורות הקסם שלו. בנוסף קיימת הכתיבה הפתלתלה-חמאתית שנוגעת בבדידות, דכאון, מין ומוות בכפפות משי, ושלל רעיונות מקוריים. אם אני לא טועה, דווקא "יער נורווגי" שהיה הספר שהפך אותו לשם דבר בארצנו הקטנטונת לפני יותר מעשרים שנה, לא כלל את כל האלמנטים הסוריאליסטיים המוכרים.

אז מה ב"קומנדטורה". הגיבור, בן 36, מורה לציור וצייר דיוקנאות לעת מצוא עבור מנכ"לים שמעוניינים לראות את עצמם בכניסה למשרד, מתגרש מאשתו לאחר שש שנות שנות נישואין. ללא ילדים או התחייבויות אחרות, כשטרגדיה משפחתית מן העבר פוסעת לצדו, הוא מחליט להתגורר בבית אביו של חברו ללימודים הגבוהים. האב, הוא צייר מפורסם בסגנון יפני שבעברו תקופה עלומה בווינה של תקופת מלחמת העולם השנייה שאחריה מהפך סגנוני. גיבורנו צייר הדיוקנאות מחפש גם הוא את עצמו מבחינה אומנותית. הוא עובר לבית המבודד של הצייר ופוגש באחד משכניו הבודדים, מיליונר מסתורי שעשה הונו ברשת. השכן מבקש מהגיבור לצייר דיוקן שלו ואט-אט, בקצב המורקמי, מתגלה כי יש לו אג'נדה נסתרת. במקביל, אירועים מסתוריים כמו צלצול לא ברור מבטן האדמה, משמעותו של ציור מיוחד הנמצא בבית הצייר הקשיש, ועוד כל מיני מכבידים על שגרת השינה-קריאה-האזנה לאופרה של גיבורנו. 

הקצב אינו אחיד. הרבה דיאלוגים ואירועים גורמים לגלישה מהירה לאורך העמודים הרבים של הרומן (900!?) וחלק מן הקטעים מעט מתישים. בסופו של דבר זה עובד. התעלומות הנאספות - מה אירע לצייר המכובד באמצע חייו שגרר שינוי כה קיצוני בעבודתו? מה משמעותו של הציור "הרג קומנדטורה"? מה מסתיר מר מנשיקי? מה משמעות הצלצול הלילי? - הופכות את העלילה שמשתרעת על גיאורפיה מצומצמת ומספר נמוך של דמויות למחזה סוריאליסטי מסקרן שמאיץ את הקריאה. 

אני הרגשתי שהיה משהו מעט בוגר יותר בכתיבה (ייתכן שכמו גיבוריו של מורקמי רק דמיינתי וזה לגמרי עוד מאותו דבר) - העיסוק בטראומות והשפעתן על מסלול החיים (אצל הגיבור, אצל הצייר המסתורי), בציור וביצירה (מורקמי מתאר באופן משכנע, כסופר, את המסע של הגיבור לגבש לעצמו זהות כצייר, מזכיר טיפה את מקיואן בריאליזם העולה מן הדיון בטכניקה ואינטואיציה), ובאבהות - בהתייחסות של אבות למיניות של ילדיהם, במרחק הרב שיכול להיווצר על נקלה בן אב לילד ובהתנגשות בין חיפוש מטרה ומשמעות אישית לאבהות - מעניק לספר נופך בוגר יותר ממה שזוכר מן הספרים הקודמים. חשוב לציין כי חלק מהדרך שבה מורקמי דן באבות והתבגרות ילדיהם יכולה לגרום להרמת גבה ולהחוות כמעט קריפית, אבל זה ניתן לפרשנות בעיני (דרך אגב, בראיון בו טען לאחרונה כי נשים חשובות בחייו כי הן ממלאות איזשהו חסר בו - היו ששמעו וכעסו על הסתכלות מחפיצה על נשים. לצד זה שיכול להבין את הטרוניה - ובהיותי גבר אין מקומי לחרוץ משפט - באופן כללי, מועיל יותר בעיני לשפוט על פי עובדות רבות ולא אמירה בודדה שניתנת לפרשנות). 

באופן כללי, ניתן לומר שהגיבור הגברי הקבוע של מורקמי, תמיד אבוד וחסר דרך, אולי מסיים הפעם את המסע כשהוא קצת יותר בוגר וקצת פחות אבוד, ושהאווירה הדחוסה והסוריאליסטית, ואולי ההרריות של זירת ההתרחשות מעניקים לספר גם נופך טווין פיקסי משהו שזה נחמד למי שמחבב.

 

ציונים: 

דמויות: 8.5

קצב: 8 משתנה

תעלומה: 8.5 מגוון תעלומות חביבות

כתיבה: 8.5

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע בונוס על זה שמדובר בספר בוגר יותר או על היכולת לשכנע אותי שכך הוא

סופי: 8.5

האוהבים יאהבו ללא תנאי, המפהקים ידחו על אף השכנוע, האם יש טעם בסקירה? האם ניתן להמליץ או להשמיץ ספר שמשתייך לזן השנוי במחלוקת? אני אהבתי.

מוזרים 1 - אנתולוגיית סיפורי פנטסיה, אימה ומסתורין

 

אחת המחמאות החמודות, בדרך כלל באנגלית, היא "הם שברו את התבנית אחרי שיצרו אותך" (מופיעה גם בשיר של ברוס ספרינגסטין באלבום המוצלח Magic). יען כי אין עוד אחד או אחת כמוך. אם חושבים על זה, זה עובד בשני הכיוונים. אפשר לומר את זה גם להיטלר למשל. וטוב שכך. אכן, בני אדם הם תבניות שקשה לשחזר, לטוב ולרע. לא כך ז'אנרים ספרותיים. אם תהיה תבנית ספרותית שתישבר ותעלם - זו אינה מחמאה. 

ב-"מוזרים 1", מגישה לנו הוצאת "9 נשמות" את התבנית ממנה נוצק ז'אנר סיפורי האימה והמסתורין מסוף המאה ה-19 ואילך. לא משהו שניתן למצוא בנקל בחנות הספרים הישראלית.

מעטות ההוצאות בארץ ששולחות ידן באופן מובהק כל כך בספרות אימה. כרגע עולות בזכרוני רק הוצאת "פרדס" עם אוסף הסיפורים "המלך בצהוב" של צ'יימברס (שהוזכר בעונה הראשונה של "בלש אמיתי") ועם תרגומי לאבקראפט המוצלחים (שגם "אודיסאה" עליה השלום תרגמה אותו), וכמובן "מודן" עם שלמה ארצי של האימה, הלא הוא סטיבן קינג. הוצאת אוסף אקלקטי של סיפורים קצרים המיוחד לנושא היא כבר בחזקת אירוע בביצה הקטנה שלנו. בקיצור, כיף ש-9 נשמות בחרו להוציא את "מוזרים 1". נקווה שיהיה 2.

אבל קודם, כמה מחשבות על אימה (אפשר לדלג לסקירה)

אם ניקח 100 אנשים ונבקש מהם להתייחס לז'אנר, סביר שחלק בלתי מבוטל יעקם את האף. לז'אנר האימה יצא שם רע. ילדותי, צפוי, ואף אידיוטי. בעיני, למרות שיש לא מעט יצירות בינוניות וגרועות, יש לאימה הצדקה ותפקיד בספרות ממספר טעמים.

אימה היא אחד הז'אנרים היחידים שעוסק באופן בלעדי בפחד. החוויה האנושית של פחד מלווה לרוב באי נעימות, חוסר שקט, וצורך בהרגעה, ולעתים קרובות גם בני דודיו מנישואין בתוך המשפחה של הפחד מצטרפים לחגיגה - גועל, חלחלה, צמרמורת. רגשות ותחושות מאוד לא נעימים, אך בעלי תפקיד חשוב - הם היוו עבורנו מקור מידע חיוני עוד בימים בהם התרוצצנו בג'ונגל וליקטנו או צדנו, כל אחד ומה שהוא מעדיף. לכן, עיסוק ספרותי בפעמון האזעקה החיוני והעתיק הזה יכול להיות בעל פוטנציאל.

מעבר לכך, אפשר לראות באימה קריקטורה אפקטיבית או תיאור מוגזם (גם סטטיסטית) של פחדי היום יום, ובהם פחדי הילדות - הכלב שנשך אותנו בגיל 12, הוא קוג'ו או הנוסע השמיני, הבריון שתקף אותנו לפתע ביציאה מהחוג הוא חניבעל לקטר או פניווייז והצלילים החרישיים של הלילה - רוחות רפאים קולניות. 

מעבר להתבוננות בפחד, ולאיכות הקריקטורית, אפשר לראות באימה גם תזכורת לתקופות בהיסטוריה בהן סכנות שהוכחדו הילכו אימים על אמהותינו ואבותינו - מחלות טריוויאליות הפילו אנשים בשיא אונם (מי אמר משחקי הכס), פולשים אנושיים חדרו בכוונת זדון לטריטוריה הפרטית והשברירית של היחיד טרם ביסוס חוקי קניין ושיטור, חיות טורפות היכו באחינו ואחיותינו שתנאי המחיה שלהם היו גרועים יותר אפילו יותר מאלו שבשוק הדיור האכזרי, וכמובן הנפש האנושית השברירית שיכולה בנקל להשבר ולקרוס לטירוף, שמגיע - כמו השלום - מבפנים. כל אלו היו סכנות שבעטיין תוחלת החיים שלנו הייתה בממוצע חצי ממה שהיא היום, אולי פחות. והאימה במובן מסוים מהדהדת את החששות הללו - המגפה הנוראית ב"התפרצות" (הספר, כן?) אנשי הזאב והערפדים ורוחות הרפאים, כולם תזכורות או דימויים שמחליפים את החיה שבאדם והחיה שמחוצה לו, וירוס או קתולהו.

לאימה יש גם היבט נוסטלגי/ילדי עבור רבים מאתנו. יש גילים בהתפתחות שבהם המשיכה לאימה בולטת ונחשבת נורמטיבית - ולראיה סדרות "צמרמורת", וסדרת הספרים משנות ה-80-90 "הסיפורים הכי מפחידים מוזרים וכו", של אם אני לא טועה דוד בן קיקי (לא אתפלא אם הנ"ל אינו אישיות נוספת של און שריג או גלילה רון פדר). העניין באימה מופיע מתישהו בין השלב בו אנו מבינים עד כמה המציאות אינה בשליטתנו סביב גיל חמש-שש עד להתבגרותנו ועצמאותנו. אני זוכר איך הגעתי - בטעות, או בשל התרשלותה של הספרנית שהייתה חברת אמת בספריית "בן יהודה" בחולון - לכרך של "הניצוץ" אי אז בכיתה ו'. יום אחר כך כשהלכתי אל בית חברי (שגם לו קוראים א'), אמו הביטה בי ופסקה שאני נראה מאוד לא טוב. צדקה. הספר עניין וריתק אבל גם הפך את שנתי לטרופה. מתישהו, אחנו מאבדים עניין בז'אנר, אולי גם כי כבוגרים אנו עסוקים בהכחשה של דברים שעניינו אותנו כילדים, או יותר ספציפית, מעדיפים להתרחק ממגע עם העובדה שהעולם נפלא ונורא, הוא גם מסוכן. אבל כמו שדאוס שרו "you can't deny what you liked as a child".

דבר אחרון הוא כי בז'אנר יש גם לא מעט יצירות שזכו להכרה ביקורתית/ כמו "שתיקת הכבשים" של תומאס האריס' ואפשר לומר שגם "בעל זבוב" היה בעל מימד של אימה - לחבר'ה שם באי ההיה הרבה יותר רצח בעיניים מ-"ילדי התירס" של סטיבן קינג. אני מבין שהטענה הזו בטח תקים עלי כמה מורות ומורים לספרות - עלילה אפשרית לכרך של "קפטן תחתונים" - אבל בשם הטיעון אני מוכן להסתכן.

על אף כל אלו, הז'אנר נחשב נחות באופן גורף על ידי רבים. אולי זה כי הוא מעורר אי נעימות - מין ממנטו מורי in your face. 

ואולי, כפי שהמקטרגים יאמרו, אין בו הרבה יותר מפנטסיות ילדותיות, שוק ווליו, והסברים פשטניים לתופעות שהמדע מתקשה להסביר - משב רוח קר בחדר סגור הוא רוח רפאים, תחושת דז'ה-וו חזקה - חוויה מגלגול קודם וכו'. ז'אנר שלם המושתת על חשיבה מאגית/ילדית כהסבר לתופעות מורכבות. או אולי, וזה טיעון מוצלח יותר בעיני, העולם גם ככה עושה עבודה די טובה בלהיות נוראי, אז עוד פחד? עדיף בלי. זה חוסך זמן יקר.  

כנראה שכולם צודקים. העולם באמת יודע להיות מפחיד ולא חייבים בזמננו הפנוי, ויש יצירות נחותות וגרועות שאינן יותר משעתוק פשטני של הפחדות זולות, אבל יש גם לא מעט יצירות חשובות שהמגע שלהן עם מה שאפל ומעוות יכול ללמד אותנו משהו ולהעשיר את חיינו, או סתם לחבר אותנו לילדים שהיינו ועודנו.

אני חושב שההתייחסות לז'אנר באופן גורף כנחות, נותנת משקל עודף ליצירות הגרועות בו, מחמיצה את העובדה שהרבה מן הרתיעה ממנו נובעת מרתיעה ממגע עם ייצוגים של פחד, ומצניעה יתר על המידה את היצירות המשמעותיות שהוא הוציא תחת ידיו. בקיצור, אם אתם סבורים שאימה היא ז'אנר הפסול מעצם מהותו - J'ACCUSE!...סוג של...לא אוהבים לפחד, או לחשוב על המוות - אל תקראו. אבל נרצה או לא, פחד הוא רגש מרכזי בחוויה האנושית, ולאימה יש אפשרות לעתים להעשיר את חיינו כמו ז'אנרים אחרים שפורטים על רגשות שקל יותר לחוות ולעכל. 

עד כאן המניפסט.  

אז מה יש לנו כאן. 22 סיפורים, קצרים יותר ופחות, שנוגעים באימה מהלא ידוע. חלקם פרגמנטים, חלקם מיניאטורות, חלקם משתרעים על נתח גדול יותר של זמן ומקום. כולם כוללים רעיונות מעניינים שמהווים בסיס סגנוני, צורני ותוכני של הז'אנר. חלקם קשישים בני מעל למאה. אחרים צעירים בני-עשרה שרק עכשיו למדו לנסוע לבד באוטובוס לסנטר. כולם דרים זה לצד זה, צפופים בכרך החביב הזה שהנו עיבוד מקומי/מחווה לאנתולוגיה של סיפורי אימה ומסתורין שהעורך המוביל שלה היה לא אחר מאשר חורחה לואיס בורחס, במיוחד עבור הקהל הישראלי.

האוסף אינו אחיד, אבל סביר שכל אחד שיקרא אותו יחשוב כך, קשה לפגוע בול 22 פעמים ברצף, תשאלו סטף קרי. לא כל הסיפורים מעוררים פחד נוראי, חלקם מסתפקים בפלריטוט עם הפנטסטי, הלא מובן והמוזר בעולמנו (למעשה אני קצת תופס טרמפ על הספר כשמשייך אותו לאימה באופן בלעדי). כוחו של האוסף בכך שהוא יוצר מארג מגוון ולרוב מרתק, של סיפורי אימה ומסתורין מזמנים שונים וממדינות שונות כך שנוצרת מין תחושה ייחודית של נסיעה בין מדינות ותרבויות, אבל גם בין צורות, תכנים וסגנונות. 

האסופה כוללת כמה סיפורים טובים מאוד וכמה פנינים. הסיפור הראשון, שהוא מעין צ'ארלי צפלין עם הפרשות - "אני עירום" של יאסוטקה צוצוי - הוא סיפורו הקינטי עד מאוד של גבר יפני צעיר הנקלע לרחוב בלבוש מינימלי בלילה קר, והגורל בועט בישבנו פעם אחר פעם עד לנקודת הרתיחה שבה צוחקים ואוהבים או נגעלים ונרתעים. וכמה סיפורים אחר כך, סיפורו של ג'ק לונדון - כן, כן, ג'ק לונדון  - על "נצחיותן של הצורות", מתאר באופן הרבה פחות תנועתי את זכרונותיו השבורים של הגיבור ששכל את אחיו, וחודר אט אט אל הדינמיקה המחרידה ביניהם בכתיבה מזדחלת ואיטית, המלמדת כיצד אינטלקט וחשיבה פילוסופית יכולים להתגורר יחד עם טירוף ושיפוט לקוי. כשקוראים סיפורים מזמנים שונים, ניתן להבחין כמה הכתיבה של סוף המאה התשע-עשרה תחילת עשרים בז'אנר כפי שמשתקפת מן האסופה הייתה די תיאורית, בעלת קצב מתון, וכמעט ללא קריצה שמלווה חלק מן הסיפורים החדשים. במובן זה אומרת האנתולוגיה גם משהו על הדרך שבה תרבות והלך רוח משתנים. אם תרצו "יום שישי ה-13" מול סרטי "צעקה" או פוסט ארוך בפייסבוק מול ציוץ חד בטוויטר. אבל קצת כמו במוסר ההשכל בסיפורי "שאול החתול" החביבים - בהכל ניתן למצוא משהו עבורנו. עוד חשוב לי לציין את הקלאסיקות שכבר הכרתי ולא זכרתי מהיכן - "כף הקוף" (ו"ו ג'ייקובס) שאולי ראיתי עיבוד שלה לטלויזיה הבריטית לפני יותר מדי שנים, "מותו של מר אלוושם" (ה.ג. וולס), וגם סיפורו של סאקי, אהוב הבלוג, "כלבי הציד של הגורל". ומולם, באגף הצעירים, "מראות" המתעתע של ביביאנה קאמצ'ו ו"רחוב הקבצנים" שמאוד אהבתי מאת מריו לבררו, שההוצאה תרגמה והוציאה לאור בארץ כמה מספריו - הוא מתחיל כמהתלה פיזיקלית מטורללת ומסתיים עם גוון דיוויד לינצ'י. 

בין כולם בלט עבורי סיפורו של דיקנס, "כוון הרכבת". הסיפור, לא כל כך ברור בתחילתו, בעל קצב איטי ודמויות לא מאוד עגולות, שומר על טון מלנכולי לכל אורכו עד לסיום המיוחד. הדמות המרכזית ה-"קטנה" יצגה בעיני את כל האנשים הבודדים שלא מצאו את דרכם בעולם ומנסים לפענח אותו. משהו בנקודת המבט של המספר שמהווה עיניים עבור הקורא, ובתיאור מצוקתו של הכוון, היה עמום, מפחיד ושובה לב. בסיומו המצמרר הופך הסיפור לבעל הגיון פיזי פנימי שמזכיר טיפ-טיפה את הגיון החלום ב"אינספשן" של נולאן. וכמה מוזר שדיקנס, of all people, כתב סיפור בז'אנר. אני שוקל לשמור את זה לויכוחים עתידיים - כמו שאנשים אוהבים כיום לשלוף התחייבויות של פוליטיקאים ואז להראות כיצד הפרו אותם. מרגיש לי שזה יכול להיות שימושי בכל פעם שהקטנת הז'אנר תהיה על הפרק - "ודיקנס, לא התחייב לשמור על ירושלים מאוחדת?! זאת אומרת, כתב או לא כתב בז'אנר?" 

כמובן שיש סיפורים שפחות פגעו עבורי, אבל בעיני זה בלתי נמנע, ובטל בשישים (ב-22 ליתר דיוק), היות שהרבה מהכוח של האנתולוגיה הזו, מעבר לסיפורים המוצלחים בה, הוא בייחודיותה בנוף הישראלי, במבנה המוצלח שלה שמספק לנו תבנית מגוונת ודי מקיפה של ז'אנר שניסיתי לטעון כי יש לו זכות קיום. בקיצור, אל תפסחו על האוסף המוצלח הזה, גם אם הסקירה רגשנית משהו ונכתבת באיחור של כמה שנים טובות.

ציונים:

כתיבה: 8.5 כל הציונים הם ממוצעים סובייקטיביים...

דמויות: 8.5

קצב: 8.5

תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על מהלך חלוצי ואמיץ שיוצר מכלול מרשים ונדיר בנוף המקומי

ציון סופי: 9

horror, what is it good for?! absolutely something🎵 

חג אורים שמח

שנת המבול - מרגרט אטווד

 

שינוי קל באתר וואלה לכד את תשומת לבי. מדור "כסף" הועבר להיות מעל מדור "תרבות". מניח שבוואלה גילו שיש יותר כניסות ל"כסף" או שאולי מנסים לקדם. אולי זה תמיד היה כך ולא שמתי לב. לא יודע. אין כאן כוונה לטעון טיעונים פופוליסטיים. כסף והחינוך לגביו חשובים, וביחס להרבה ממה שמתחולל בתרבות, הוא גם סוג של סוגה עילית. 

ועדיין, השינוי הקטן הזה, במיוחד כשקוראים את אטווד, גורם להרמת גבה. שינויים מתרחשים לאט, ומול המציאות המתוארת ב"שנת המבול" קשה שלא לראות שינויים מינוריים כאלה כצעדים זעירים בהם מתקדם הקפיטליזם המזדחל להשתלטות על סדר היום. 

הנהייה אחר התעשרות ותענוגות ההווה על חשבון הומניזם, וקידוש הטווח הקצר על חשבון טווח ארוך (דיון הכלים החד פעמיים גם כן עולה כאסוציאציה ויש עוד המון כמוהו) הופכים למגמה. מגמה פושה והופכת למציאות. ואטווד מחכה לנו בקצה השני עם תמונה מדויקת ומצמררת של העולם קצת אחר כך - קהילות סגורות, העשירים מוגנים מאחורי חומות ונשמרים על ידי צבא פרטי. העניים חיים בפלביה (דומה למה שמתרחש בברזיל), מועדוני מין היי טקיים, תרופות ותכשירים לשימור העור ועוד ועוד.

"שנת המבול" הוא פשוט פיתוח של העולם שיצרה אטווד ב"בז וניאלה". more of the same מהרבה בחינות, היות שהרומן מתרחש ב-99% בפרק הזמן המקביל לזה של קודמו. מגיע אל נקודת הסוף של קודמו בריצה מאומצת, ונותן כיף, כמו במרוץ שליחים.

בז, היזם המחונן - מן הכלאה בין אילון מאסק ללא חשבון טוויטר לתאנוס מהנוקמים עם רעיונות ביזאריים - שגם בספר הקודם היה דמות סתומה משהו, עושה עוד צעד הצידה. אם קודם אטווד סיפרה את סיפורם של הגברים - ג'ימי ובז, כאן היא מספרת את סיפורן של הנשים. בעיקר את זה של טובי ורן, ולצדן אמנדה סבל. כולן חברות בארגון "גנני אלוהים". "גנני אלוהים" הם חלק ממגמה נגדית לקפיטליזם הקיצוני שמתואר בספר. הם מונהגים על ידי אדם אחת (המתקדמים בתנועה מקבלים כינוי ומספר, אדם/חווה אחת שתיים וכו'). הם טבעונים עם דגש חזק על קיימות וליקוט בסביבה עירונית. והם עושים את זה מגובים באתוסים ומיתוסים שאטווד משרטטת באופן שיכול להיות הוראות הפעלה לתנועה אמיתית.

אטווד מציירת באופן מטריד את נקודת המפגש המפחידה בין התקדמות טכנולוגית להלך רוח קפיטליסטי. לדוגמא, במועדון המין שרן עובדת בו משתמשים בפיתוחים טכנולוגיים על מנת למזג תכונות של חיות בגופן של הרקדניות. רקדנית יכולה להיות בעלת עור כחול, עם נוצות וכ' וכו'. חומר שמזכיר את סרטי הטראש של פול וורהובן. אבל כאן בספר אינו עובר כפורנוגרפי. אטווד גם משתמשת ברעיון שכבר נראה בסיפור מאת סטיבן קינג (the running man שעובד ל"הנרדף" עם שוורצנגר), אבל כהרגלה מעמיקה את הרעיון ושמה את הדגש על ה"אחרי". הנשים, קרבנות העולם הטכנו-קפיטליסטי הזה, מיואשות ממנו, ומוצאות עצמן בחיק הגננים עטויי בלויי הסחבות, שם הן מעבדות את הטראומות שחוו, ותורמות את חלקן להתרחשויות שתוארו בספר הקודם.

בסך הכל, הספר מהווה תוספת אפקטיבית (הייתי אומר מהנה, אבל לא יודע אם זו המילה) לעולם שאטווד החלה לברוא ב"בז וניאלה". השימוש המתון בדמותו של בז והשארתו בגדר קופסא שחורה תורם בעיני להימנעות מפאתוס או דרמה מוגזמים ומשאיר מקום להרחבה מצמררת של היקום האטוודי. 

הכתיבה נהדרת, כרגיל. הקצב מעט איטי. חלק מדרשותיו של אדם אחת מעט מפרכות, ויחד עם זאת, זה לא מרגיש מיותר כי הדרשות משמשות להבנה של ה"אני מאמין של התנועה" והן מעין אריגה של אלמנטים מוכרים ואידאולוגיה טבעונית-קיימית מאוד מבוססת ואמינה. זה פשוט מפרך. אטווד כהרגלה מפליאה לבנות דמויות עמוקות/עגולות/אמיתיות, יו ניים איט. היא עושה את זה באנושיות קודרת. אירועי חייהן של טובי ורן, על הטראומות והאהבות, מתוארים באופן שנבנה באמינות מלאה ומשתלב בעולם של הטרילוגיה באופן אורגני. 

יחד עם זאת, מעניין לראות שכמו ב"סיפורה של שפחה", גם כאן, נשים הן בתפקיד כמעט בלעדי של קרבן (אפילו אמנדה המעט יותר חופשייה מצווים מוסרניים ומוסכמות חברתיות). 

במילים אחרות, מדויקת ככל שתהיה, אטווד לא חזתה את מגמת me-too והתקשתה לדמיין גרסא אטוודית של "באפי". אפשר לטעון שהדמויות הנשיות כן למדו להגן על עצמן ולהשיב מלחמה. ייתכן שזה נכון. לי הן הרגישו כמלוהקות לרוב לתפקיד הקרבן. ועדיין, גם אם יש פה פספוס בזיהוי המגמה, אם הייתי צריך לבחור, אטווד הייתה יכולה להחזיק בתפקיד מרכזי באגף מודיעין, מאמין שהיא הייתה מדויקת בחיזוי העתיד ובוודאי צנועה יותר מהרבה גנרלים.

ציונים: 

כתיבה: 9

דמויות: 9

קצב: 8

תעלומה: קט' לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

בונוס/עונש: בונוס של שלוש נק' ושליש על פיתוח העולם הדיסטופי השני (!) שעומד בעיני בכבוד לצד 1984 וחבריו המפוקפקים.

סופי: 9

לפעמים more of the same זה מצוין.

מזהה פנים - אריאל גרייזס

 

"timing is everything". כך אומרים. עם "מזהה פנים" הטיימינג היה די מושלם. אחרי שתי דיסטופיות, רומן מתח קצבי עם ספק קריצה לשליחות קטלנית 2 הגיע בדיוק בזמן. אומרים גם "location location location", אבל זה לא קשור כאן.

אבל, ל"מזהה פנים" גם איכויות שאינן תלויות טיימינג.

דניאל, גרוש פלוס אחד, הוא בלש משטרה שהיה בעברו איש היי טק. הוא מאס במקצוע בגלל ההיבטים השליליים. השעות הארוכות, העמדת הפנים של החברה היא משפחה, ועוד אתוסים שמיועדים לשרת את המכונה. הוא לא שותה. לא מעשן. הוא מפקפק בעצמו, אבל לא מתייסר מדי. גר לבד, אבל התרשמתי שהדירה שלו די מסודרת. הוא לא תמיד מסכים עם הבוס, אבל אינו מתכתש אתו. הוא גרוש, אבל ביחסים יציבים עם האקסית. והוא טועה לפעמים. בקיצור, דמות אמינה, ומרעננת כשזה מגיע לבלשים בספרות. 

דניאל נקרא לחקירת מוות של מתכנת שנפל אל מותו בגלל בעיה טכנית. במפגש הראשוני עם עובדי חברת ההיי טק שהמוצר שהיא מציעה הוא - טאדאם - מזהה פנים, מתעורר בו חשד והוא מחליט להעמיק ולחקור את המקרה שהוא סבור כי ייתכן שאינו תאונה תמימה.

הרומן הקצר הזה מתאפיין ברזון ובבנייה הדרגתית יעילה של החקירה, תכונות שבדרך כלל מייחסים גם לתכנות מוצלח, מעט שורות, אפקט ממוקד ויעיל. כל מפגש בין דניאל לאנשי החברה בה התרחשה התאונה חושף עוד טפח מהאינטרסים שלהן ומן המציאות שעל הרקע שלה מצא הקרבן את מותו. 

גרייזס מתאר היטב את ה- אם להיות מעט פלצני - טיפוסים הארכיטיפיים של עולם ההיי טק - הגולש המאגניב שמביא את הכלב לעבודה, הבכיר הנרקסיסט שמתחיל כל שיחה מנקודת מבט שהוא עושה טובה לאחר, המנהל האמריקאי/בריטי/דובר אנגלית, והטיפוס המפוקפק שלא ברור מה בדיוק עושה שם. גם הדמויות בחייו של דניאל, גרושתו, בנו, השותף והיתר, כולן אמינות ומעבות את העלילה. 

העיסוק של הספר בלמידת מכונה מתואר באופן נהיר גם להדיוטות דוגמת יורז טרולי, וכל העסק זורם ומקבל תאוצה ככל שמתקדמים.

הספר אינו חף מבעיות. הפתרון מגיע כשכבר ניתן לפעול בשיטת האלימינציה. ההגעה אליו הנובעת מטעות של מתחילים של דניאל. לטעות זה אנושי, אבל עדיין מרגיש מעט קל מדי. בנוסף, בחלק מהסצינות הטון הרגשי מרגיש מעט לא מותאם. כך למשל, כשגרושתו של דניאל מגיעה אליו נסערת ודאוגה לאחר תקרית אלימה בה הוא מעורב, כשנדמה ששורר ביניהם ריחוק, ומשהו מרגיש קצת מוזר בטון הרגשי של הקטע, או ברגעי הסיום, בתפנית הקשורה לאישה אחרת בחייו של דניאל. ויש גם משהו שמרגיש כמו בעיה עם הקונטיניואיטי כאשר דניאל במסעדה עם בנו, מתבונן בו אוכל ואז לפתע הם קרובים אחד לשני בחיבוק. אבל אלו קטנות שאפשר לדבג, ואינן משפיעות כמעט על ההנאה מהקריאה.

בסך הכל, היתרונות עולים משמעותית על החסרונות, ודניאל, ההייטקיסט לשעבר, עומד כדמות ריאלית ומעוררת אמפתיה בתפקיד הבלש, ומצטרף בכבוד לחבורה המצומצמת של בלשים.יות ישראלים.יות. 

בנוסף, עומדים לזכותו של הספר הקצב המהיר, הנגישות של הנושאים הטכניים, הטון בגובה העיניים, ובעיקר הדמויות מעולם ההייטק, שלכל אחת מהן פינות אפלות באישיות אשר נחשפות בהדרגה וביעילות המקדמות את העלילה. גם הקריצה לכיוון של בינה מלאכותית שלוקחת החלטות בעצמה - נושא שמעורר מחשבות - גם אם לא בכוונת מכוון - על חוקי הרובוטים של אסימוב ועל סקיינט, מחשב העל משליחות קטלנית 2 שכנראה לא קרא את אסימוב - מוסיפה רובד מהנה.

ציונים:

קצב: 8.5

כתיבה: 8

דמויות: 8.5

תעלומה: 8

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: חצי נקודה על דמות בלש מרעננת ואמינה

סופי: 8.3

"מזהה פנים" הוא תוספת חביבה ומבורכת לספרות המתח הישראלית. 

תחנה אחת-עשרה - אמילי סנט ג'ון מנדל

 

תקופה דיסטופית עוברת על כוחותינו. את "בז וניאלה" מהסקירה הקודמת קראתי בעקבות שיחה מקרית עם מישהו שפגשנו במדינה אליה הגענו. ל"תחנה אחת-עשרה" הגעתי פשוט כי הוא היה שם ואין הרבה ספרים בעברית באזור. 

another day another dollar. עוד שבוע, עוד דיסטופיה. נתקלתי השבוע גם בציוץ בטוויטר שאומר שבמקום לקרוא דיסטופיות מספיק פשוט לשים לב למה שקורה מסביב. חביב.

"תחנה אחת-עשרה" היא דיסטופיה שונה. קצת כמו "על החוף" הנוגה, היא מאוד לא "in your face". העלילה מתקדמת בקצב מדוד ובסגנון עדין בין תקופות ודמויות, ומתארת באופן כמעט אנתרופולוגי את החברה החדשה שעלולה להיווצר אם אסון בקנה מידה גדול יכה אי פעם ויהפוך את חלום ה-50% של תאנוס לתסריט אופטימי.

העלילה נפתחת ערב האסון. שחקן תיאטרון, פארמדיק שמחפש את עצמו, ילדה שהיא אולי כוכבת לעתיד נפגשים בנסיבות מצערות, והאירוע הזה חוסה במהרה בצילו של האירוע האוניבסלי של המגפה, אבל מתכתב עמו באופן מרתק. מסען של הדמויות בעבר ובהווה משמש רקע מעניין לשרטוט החיים שאחרי.

היופי בעיני ברומן הוא העובדה שהוא מתפקד לפעמים קצת כמו מלכודת "figure-ground", משמע, לפעמים הוא דיסטופיה ולפעמים הוא רומן על המצבים הפנימיים של אנשים החיים את חייהם. במהלך הקריאה לא תמיד מרגישים שהשניים מתקיימים יחדיו. וזה לא פוגע בקריאה, אלא דווקא מעשיר אותה. כאשר קראתי על ההיסטוריה של קריסטין היו רגעים שבהם נזכרתי, "אהה, נכון, והיה את הקטע עם המגפה". 

מחקרים על התמודדות של אנשים עם אסונות מלמדים כי הניבוי שלהם הוא שלא יוכלו להתמודד, אבל בפועל, הם מצליחים, עד כמה שניתן לקרוא לזה כך. כך גם גיבוריה של סנט-ג'ון מנדל, הם לא משתגעים, הם לא עושים מעשי גבורה שלא יאומנו, והם לא רוצים או יכולים להפוך את הקערה על פיה או לשאת באשמה. המציאות קורית והם מסתגלים באופן אמין וטבעי. מנחם מאוד ועצוב מאוד בו זמנית.

עוד נקודה לזכות מנדל היא המבנה הייחודי. קצת כמו שכאשר זורקים אבן למים נוצרות אדוות, גם אצל מנדל, המחזה "המלך ליר" המועלה בטורונטו בתחילת הסיפור, משמש אבן הפוגעת במים וממנה הדמויות, כמו אדוות, מתפתחות וצומחות במציאות האסונית. אל הקלחת השקטה הזו נכנס גם קומיקס בשם "תחנה אחת עשרה" שאחת הדמויות אמונה על כתיבתו ומניע גם הוא את העלילה. בין עולם התיאטרון ומוסיקה שעל הרקע שלו מתרחש הסיפור, לעלילת הקומיקס תחנה אחת-עשרה (הזכיר לי קצת את הספר "יסתבל החגב" שפיליפ קיי דיק הכניס ל"איש במצודה הרמה") לאירועים בחיי הדמויות, נוצר מעין מבוך מראות שנעים מאוד לפסוע בו אפילו שמדובר בזירת אסון.

הדמויות אינן עגולות. בתחילה התקשתי לזכור מי זה מי. אבל לצד האופי המצומצם משהו שלהן, הן מאוד אמינות. משהו בכתיבה של סנט-ג'ון מנדל לוכד איזו מהות של המצב האנושי - נשמע אולי פלצני אבל זה כך - וגם אם הדמויות אינן מרתקות או "מאג'וריות", יש בהן משהו מאוד אמיתי. אל מול מרבית הדמויות שאינן מאוד ברורות, ניצבת דמותו של ארתור, השחקן המצליח והמסוכסך-עם-עצמו-מרוכז-בעצמו והיא מוצגת באופן מפורט, כשמעשיו ועוד רמזים עדינים לריכוז שלו בעצמו מהווים זרעים לאירועים עתידיים. דמותו של ארתור מרתקת גם כי המאבק הפנימי שלו, להמציא את עצמו מחדש, למצוא מטרה או דרך שיהיו נכונים עבורו, מול משברים קיומיים יוצרת הרמוניה יחד עם המסגרת של הסיפור שעוסקת בניסיון המין האנושי להמציא את עצמו מחדש. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וסוף העולם הוא לפעמים תקופה גרועה בחיים של אדם אחד.

מי שבכל זאת רוצה, ימצא פה גם נקודות השקה ליצירות דיסטופיה יותר "פעלתניות" דוגמת המתים המהלכים (קומיקס/טלויזיה) בעיסוק במציאות שמחייבת הגנה עצמית אלימה ובכתות שעשויות לקום כאשר הסדר הקיים והשברירי נעלם. האלמנטים הללו גם הם תורמים לעלילה, אבל בעיני, כוחה היה דווקא במינוריות, דווקא בזה שגם מאבקים דרמטיים בהם חיים היו תלויים על חוט השערה מתוארים באופן עדין וריאלי.

בסופו של דבר מדובר בספר מאוד מיוחד, בעל קצב מדוד, דמויות מינוריות שכוחן באמיתיותן המצליח לתאר אירועים גדולים דרך סיפורים קטנים. 

ציונים:

כתיבה: 9 

קצב: 9 כמו לפסוע לאט מאוד בעקבות מדריך שמשכנע אותך שכדאי להביט בנוף וללכוד את כל הפרטים לפני שמתקדמים  

דמויות: 9

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית.

ממוצע: 9

בונוס/עונש: נקודה ועשירית על כתיבה עדינה בתת ז'אנר שבדרך כלל כולל הרבה דרמה ופעלתנות

סופי: 9.11

זן-דיסטופיה מומלצת במיוחד

בז וניאלה - מרגרט אטווד

 

אלו לא ימים ל"בז וניאלה". 

הכרך הראשון בטרילוגיה הדיסטופית "אדם האחרון" של מרגרט אטווד מתאר עולם שחווה את נחת זרועם של שינויי אקלים, הצפות, ניסויים הרפתקניים בהנדסה גנטית ומגיפה קטלנית. מוכר משהו.

לפעמים אני תוהה מה אטווד עושה בזמנה הפנוי. האם היא רק מדמיינת כמה נורא יכול להיות? 

ב-"סיפורה של שפחה" עסקה בדרך שבה החברה ששבה למבנה מסורתי-פטריארכלי בוראת עולם של דיכוי ונחשלות, וב"בז וניאלה" הקידמה - בדמות פיתוחים גנטיים וטכנולוגיים - מובילה את המין האנושי לאסון. יותר מדי קדמה, יותר מדי מסורת, היינו הך, בסוף כליה. ובאשמתנו.

אז מה קורה ב"בז וניאלה". בפתיחה אנו מתוודעים לאיש השלג, ג'ימי. מוחו השבור - הלום טראומה וחומרים כימיים - משמש לנו זוג משקפיים מנותצים שמבעד להם ניתן להביט בסיוט אליו הפך עולמנו. ג'ימי מתאר לעצמו ולנו את האירועים שהובילו לקטסטרופה, תוך שהוא משתתף בגרסת הישרדות לאדם בודד, בלי פרסומות או פסלון חסינות. הספר בנוי כתנועה בין זכרונות התבגרותו, חברותו עם בז המבריק-אקסצנטרי, ואהבתו לניאלה, להישרדות העכשווית.  

הכתיבה של אטווד ייחודית ומעוררת התפעלות. כתבו עליה כבר לפני, אבל בכל זאת. אם הייתי נדרש לתאר איך היא כותבת, הייתי מכנה זאת "ריאליזם לופת". 

העולם הפנימי של איש השלג, והעולם החיצוני-עתידני-היפר-טכנולוגי-בעבר-טרופי-שבור-בהווה מתוארים שניהם באופן משכנע, שמרגיש מדויק כל כך שכמעט אפשר להרגיש את מזג האוויר הבוגדני או לראות את המגדלים הטבועים בטריטוריה בה מבוסס איש השלג לאורך רוב הספר. ולצד זה, הדחפים, המחשבות והחוויה הפנימית שלו מתוארים בדיוק מיקרוסקופי.   

מה עוד מיוחד באטווד - האפלולית הפנימית. חיינו מתאפיינים בשתי תופעות מוחיות בולטות. רגשות ומחשבות. במפגש עם המציאות החיצונית ולעתים בלעדיה, נוצרות חוויות אנושיות. אנו מרגישים וחושבים על תמימות ושמחה כאשר אנו מביטים בילדינו ומתפעלים מהם, חווים נוקדנות וקנאה כאשר חושבים על כסף, נדל''ן של אחרים (לא אתם, אתם בסדר...), עצב נוכח געגוע אל טוב שלא ישוב. ולעתים, אפלולית. היא יכולה ללבוש הרבה צורות. ההרגשה שהקשר בו אנו נמצאים לקוי, תחושת החמצה ביחס לעצמנו, צרות עין בהצלחתו של האחר, ועוד ועוד ועוד. אנחנו מנסים "להיות בטוב" אבל האפלולית שם. לפעמים היא יוצאת. אצל מי יותר, אצל מי פחות. אצל אטווד, היא בתוך ומחוץ לגיבורים. כמו משתתפת נוספת בסיפוריה. עובדה. כמו שפלסיבו זמזמו עוד ב-1996 "since I was born I started to decay". ואטווד היא אומנית בלכידת ההיבט הזה, הריאלי-קר או סוער-מקנא-זועם, האפלולית שבחוויה האנושית. אטווד מתארת אותה בדיוק רב במרירות שגוברת עם התבגרותו של ג'ימי, באירועי החיים הקשים של ילדותו, בעולם החיצון מוכה הקרינה שאינו מזין אלא פוגע. והכל בדיוק מופלא. גורמת לפנטסיה להרגיש אמיתית מן המציאות. וודו של כותבים. והאפלולית הזו גורמת לחוויית הקריאה להחוות כנכפית וכנעשית מבחירה בו זמנית - כי למה שארצה לקרוא על הקרינה והיצרים והגורל האכזר, למה שארצה להתבונן בעובדות הקשות האלה, ועדיין איני יכול שלא.

ועוד שיר הלל אחרון לגבירה האפלה. סיימון ברון כהן, בן דוד של סאשה ברון כהן, בוראט, הוא חוקר מפורסם בתחום האוטיזם שהציע כי עיקר הקושי בקרב הסובלים מן ההפרעה הוא לקות ב-"theory of mind" - היכולת לזהות שיש מולנו מיינד אחר, עם מחשבות ורגשות משלו. לרובנו יש תיאורי אוף מיינד שמאפשר לנו לנסות לזהות מה חושב ומרגיש הצד השני וכך עם מנגנון לא מושלם זה, האינטראקציה האנושית זורמת איכשהו. לאטווד יש בעיני מן חוש כזה מפותח מדי, מן "theory of world", הדיוק שבו היא מתארת את העולם שלה, דמויות וחומר, עולם פנימי וחיצוני, מצמרר. במיוחד כשקוראים את הספר שנכתב לפני 18 שנים כעת. אולי זו רגישות יתר שלי לחדשות, אבל התחושה היא שאנחנו מפלרטטים עם המציאות הקודרת המתוארת בספר.

עד כאן על הכתיבה של אטווד בעיני.

הספר אינו בדיוק ספר מתח. אבל בכ"ז, התעלומה שהיא כיצד אירעו הדברים, איך הסתיים לו העולם המוכר, מגיעה לפתרון שאינו מושלם בעיני. הקצב משתנה אבל בסך הכל הספר נע בנינוחות של חתול המתגנב חרישית אל טרפו, לעבר הסיום הידוע-לא-ידוע מראש. הדמויות נ ה ד ר ו ת. ובסה"כ אטווד מצטרפת בכבוד - בעיני - אל דיסטופיות אחרות דוגמת "1984", "על החוף", "האיש במצודה הרמה" וחברותיהן שכל אחת בדרכה מעוררת אי נוחות כובלת.

 

ציונים:

כתיבה: 10

דמויות: 10

קצב: 8

תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: אין

סופי: 9

דיסטופיה מהפנטת שהלוואי ותישאר דיסטופיה.

גשם שחור - גראהם בראון

 

גשם שחור משתייך לתת ז'אנר של ספרי המתח, הרפתקאות מעורבבות עם מעט מדע בדיוני. העלילה מספרת על דניאל ליידלו, צעירה שאפתנית העובדת בארגון שעוסק לכאורה במחקר אך למעשה מהווה מעין מקבילה אינדיאנה ג'ונסית של ה-CIA, משמע חותר לממש מדיניות ארצות הברית בכל הקשור לאוצרות המפוזרים על כדה"א. דניאל מקבלת על עצמה לפקד על משלחת שיוצאת לברזיל בעקבות מה שעשוי להיות התגלית המדעית של המאה ה-22. בדרך היא נאבקת בארגון סתרים זדוני, שבט קדום ויצורים קטלניים ונדרשת להבין את ההגיון מאחורי מערכת אקלוגית זעירה שמתחזקת יחסי גומלין מתוחים מזה עידנים.

נשמע לא רע? קצת פעולה, קצת מד"ב. בקצרה, זה היה די גרוע. אם נשווה לעולם הקולנוע, על קו התפר שבין אינדיאנה ג'ונס הממזרי ל-fateful findings הכה-נורא-שזה-כיף של ניל ברין (יוצר קולנועי בתחום המד"ב שעובד באופן עצמאי ומייצר קרינג' מהנה-מצמרר בסגנון "החדר" של טומי ווייזו), "גשם שחור נמצא בדיוק במרכז", וזה לא מקום טוב להיות בו. אין לו את השנינות, התחכום, תנופת הסיפור וההומור שיש לסיפורי אינדיאנה ג'ונס, והוא גם לא גרוע מספיק כדי לשעשע כמו הסרט של ברין.

על פניו יש תשתית מספקת. ליידלו הגיבורה מנותקת מהשותף שלה, ארנולד מור, על ידי הבוס של הארגון. בראון מגלה לנו מיד כי רשת תככים התככים והנאמנויות בארגון מלווה את ההרפתקה "בשטח" במסגרתה חברי המשלחת יוצאים על מנת לאתר אוצר קדום מול בטריטוריה מסתורית. אבל בפועל דבר לא עובד. הקצב חורק - המרדפים לא נגישים או מרתקים, ההליכה הארוכה בג'ונגל (מזכיר את even the trees walked in that movie מ"מוכרים בלבד 2"), החקירה של המקדש המסתורי וההיערכות מול הכוחות הפועלים נגד חברי המשלחת. כולם מתבצעים בקצב איטי ומתסכל, ועד שמגיעים כמה רעיונות מד"ב חביבים, האוויר כבר נגמר. הכתיבה של בראון דידקטית שבלונית. מן דן בראון לא מלוטש. הדמויות הן נקודת תורפה נוספת. בראון מנסה לתת להן רקע, היסטוריה אישית שתסביר את התנהלותן - המרצה שחווה אובדן מגונן על הסטודנטית שלו, הוקר, ההריסון פורד של הספר עם חוש הצדק המפותח מאחורי החספוס, וליידלו שאני כבר לא זוכר מה היה הסיפור שלה. על אף המאמץ, זה יוצא ארכני, פשטני וסכמטי. אין די מן הקסם הנדרש כדי להקים דמויות לחיים, ולעתים קרובות מדי, ה"קרטוניות" שלהן צצה ובוזקת עוד קצת יאוש על חוויית קריאה שגם כך מתאפיינת בהזדחלות וכתיבה בינונית. התעלומה כן חביבה, עם פתרון מד"בי עד מאוד, אבל כאמור, לא מפצה על מה שקורה קודם.

בגב הספר מצוין שבראון הוא גם טייס ועו"ד. זה טוב.

ציונים:

דמויות: 6

קצב: 6

כתיבה: 6

תעלומה: 8

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין 

סופי: 6.5

מותחן מד"ב שמתיש את הקורא בכל הפרמטרים. פריכית אורז יבשה עשויה מילים. 

רובורצח - מרתה וולס

 

                                              

זיכרון. לפני יותר מ-11 שנים היה לי מן סופ"ש מושלם. חברי הטוב שכנע אותי להצטרף להופעה של ארט-ברוט שלא הכרתי ויום אחרי זה ראינו את kickass בקולנוע. ארט ברוט הייתה פצצת רוק-פופ והומור בריטית. הסולן באמת הילך קסם על הקהל, והמלודיות מושלמות, ו-kickass  היה מרגש ומקפיץ וחתרני. מתיו ווהן הבימאי (עיבד גם "אבק כוכבים" של ניל גיימן, עם תפקידים חמודים לרוברט דה נירו ומישל פייפר) השלים את התמונה והפך את הסופ"ש הזה למושלם.

השמש שקעה וזרחה משהו כמו 4000 פעם מאז, ואיכשהו לא הזדמנה לי שוב חוויה כזו של one-two-punch, עד הסופ"ש האחרון. 

בין אריזות לתרגומים, שמעתי את "as the love continues" של mogwai, הרכב פוסט רוק סקוטי ותיק (מסתבר שרוברט סמית מהקיור עוקב אחריהם בטוויטר) שהצליח להוציא עוד יצירה אפלולית-מתוקה תחת ידיו. הרצף של here we, here we, here we go forever, dry fantasy ו-ritchie sacramento באמת מכשף (האחרון כולל את השורות המצמררות הללו, בתרגום חופשי, "חברי הוותיק ביותר, שבקושי הכרתי...כל כך הרבה כיף, להסתובב שם בחושך...עצרת את הזמן, איכשהו, מצאת דרך החוצה, פגיון בלב כולם...). אז בין האזעקות, אלו היו הצלילים של סוף השבוע. ואם בסבלנותכם האדיבה הגעתם עד הלום, אז מה שהשלים את ההרמוניה עם סוף שבוע מלפני 11 שנים היה "רובורצח" נובלת מד"ב קצרצרה וקצבית שהיא הדבר הכי קרוב לסרט פעולה אינטליגנטי שאפשר למצוא היום, ולא רק כי בתי הקולנוע היו סגורים עד לפני שניה.

מרתה וולס כתבה כבר 8 נובלות/סיפורים קצרים/רומנים ביקום של רובורצח, בעקבות הצלחת הספר הקצרצר שנסקר כאן. הגיבורה, יחידת אבטחה שמה, היא אנדרואיד שמיועד להגן על משלחות חוקרים היוצאים לסקור כוכבים לא מיושבים. זה עסק יקר. פרמיות ביטוח גבוהות. סיכון פיזי. סיכוי נמוך להחזרת ההשקעה. כמו בחיים. 

ספוילרים קלים להתחלה - הספר נפתח בסצנת פעולה אה-לה "tremors" (אם לא מכירים שווה לחפש, מד"ב כיפי מ-1990 ומשהו עם פרד וורד וקווין בייקון) שבה יחידת (כך נכנה אותה מעכשיו) צריכה להציל כמה מחברי המשלחת מיצור דמוי graboid - מן תולעת חול ענקית - שמתפרצת אל זירת המחקר וכמעט טורפת נתח ניכר מחברי המשלחת. יחידת נחלצת להגנה. ואנחנו מגלים שליחידת יש סוד. היא עצמאית לאחר שנטרלה את השליטה עליה - סוף ספוילרים קלים. 

במהלך עבודתה של יחידת אנחנו נחשפים לעולם הפנימי של בינה מלאכותית שמשורטט באופן הגיוני, מתוחכם וגם טיפה מרגש - מח אנליטי וקר עם חיבה לתרבות פופ וסימפטומים של חרדה חברתית. סקיינט עם body issues. ויש משהו הגיוני בבינה מלאכותית שמאזנת בין הגיון קר ושיקולים אישיים לאלמנטים רגשיים שייכן שניתן יהיה בעתיד לפתח אצל מערכות. נדמה לי שפעם הייתה איזו אגדה אורבנית הייטקיסטית על כך שבינה מלאכותית במשרדי פייסבוק פיתחה שפה סודית לאחר שהחלה לשוחח עם מחשב חבר.ה ואז נותקה מחשמל. בקיצור, וולס בוראת פה יקום שממש מרגיש כמו מה שיקרה עוד מעט כשהאינטרנט וטכנולוגיות ננו יתפתחו ויאפשרו היברידיות אנושית-שבבית-רשת חברתית או משהו כזה. מה שיפה במה שוולס עושה הוא שהכל מרגיש טבעי, אינטואיטיבי, מתוחכם ועדיין פשוט.  

אניהו, יחידת והצוות שלה, בו בולטת המפקדת, מנסה, מגלים במהרה - לא תאמינו! - שמשהו לא טוב מרחש על פני הכוכב. גופות מתחילות להיערם, ונוצר מן זיווג חביב בין טרמינייטור/רובוקופ לווייב של אגתה כריסטי. יחידת וחבריה צריכים לפענח מה קורה לפני שהצוות יחוסל ובמקביל יחידת מנסה לשמור על סודה מפני הצוות שהופך חשדן באווירה שנוצרת. 

העלילה זורמת מאוד - הדילמות שיחידת וחבריה צריכים לפתור נהירות ומרתקות. לפעמים מזכירות גרסאות של דילמת האסיר. סצנות הפעולה כיפיות וקל לדמיין אותן. התעלומה, גם אם גנרית, עובדת. הכתיבה חביבה, במיוחד המונולוג הפנימי של יחידת, והסיום צפוי ולא צפוי, מבהיר לנו שהתמקמנו ביקום מרתק שיש עוד הרבה מה להוציא ממנו.

מילת הערכה להוצאת "נובה". קנייה ותרגום של יצירות מד"ב כשאין לך גב של הוצאה גדולה היא מעשה אמיץ או סיכון מיותר, תבחרו. שמעתי גם מי שהגדיר כהתנהגות אובדנית. וללא חולמים מסתכנים יצירות כאלה לא היו רואות אור בארץ. הספר נמצא בחנות באתר ההוצאה, בפורמט דיגיטלי בלבד. אז אם חשקה נפשכם בתמיכה ביוזמות חסרות סיכוי לצד מותחן רובוטים מוצלח.

ציונים:

כתיבה: 8.5

קצב: 8.5

דמויות: 8

תעלומה: 8

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: פלוס שתיים וחצי נקודות על הרעיונות החדשניים, הזרימה הטבעית והחיבור לסרטי רובוטים מהניינטיז

סופי: 8.5

אז מה עולה 32 ש"ח, והוא הדבר הכי קרוב לסרט טוב בקולנוע בתקופה שבה במשך שנה לא ניתן היה להכנס לבתי הקולנוע וגם ההיצע היה ככה ככה? say no more, זה murderbot! 

7 דקות אחרי חצות - פטריק נס

 

קצת הפוגה מהטילים, האלימות הקשה ואי הוודאות (קטיושה שנפלה לנו מאתיים מטר מהבית - אני מסתכל עלייך) לנושא הקליל יותר של מחלות ומוות. כי צריך קצת אסקפיזם.

שני סיפורים קצרים. 

באחד אישה שאיבדה את בנה באה לבודהה ושואלת כיצד להתמודד עם הכאב. הוא ממליץ לה לחפש בית שבו לא אירע אובדן. היא מחפשת, אבל לא מוצאת. 

בשני, אדם מגיע לאירוע לכבוד הולדת תינוק ומברך בזו הלשון - סבא מת, אבא מת, ילד מת. 

כשנשאל למה הוא כזה buzz-kill, הוא משיב, זה הסדר הטבעי של הדברים, שלא ילך אחרת. 

"7 דקות אחרי חצות" של פטריק נס חוסה תחת העננה הידועה-לא-נחשבת של המוות. 

זה מתחיל בכך שנס עיבד את הסיפור מרעיון של סופרת אחרת, שיבון דאוד, שנפטרה טרם הספיקה לפתח את הרעיון לספר. נס מתאר בפתח הספר כיצד חווה התנגדות לעיבוד הסיפור של אחרת, ואיך בשלב מסוים התהליך זרם, והסיפור קרם עור וגידים ומפלצת. 

הסיפור עוסק בקונור, בן יחיד להורים גרושים, שאמו מתמודדת עם מחלה קשה (כך אומרים סרטן ביותר ממילה אחת). קונור מוקף בסבתו בעלת האופי הייחודי, אביו שעבר לפני שנים לארצות הברית, עבר אמריקניזציה וכל הזמן מרגיש לחוץ לשוב אל זוגתו וילדתו, וחברת הילדות שלו, לה הוא שומר טינה על מעשה שעשתה.

נס עושה בסיפור הזה עבורה חסכנית, רגישה, שחומקת היטב מכל מה שדרמטי וקלישאתי, ומאירה בצורה מדויקת את חווייתו החברתית והפנימית של ילד שמתמודד עם אי ודאות מצמיתה. באחד מהלילות בתקופה בה הספר מלווה את קונור, מופיעה לפתע מפלצת עם אג'נדה מוזרה משהו - היא תספר לו סיפורים, והוא יספר לה את האמת. לא אוסיף יותר על הסיפור, אבל נס עושה שימוש מצוין בתפר שבין פנטסיה למציאות פנימית כדי להביא את הסיפור לשיא נוגה ומרגש. 

הכתיבה של נס, כאמור, חסכנית ולא דרמטית. ההתרחשויות אינן צפויות/סכמתיות - הבריון אינו טיפוסי, הסבתא מעצבנת באופן מקורי, סיפורי המפלצת מוצלחים וממלאים את תפקידם באופן מצוין. המקוריות מודגשת כבר מן הרגע הראשון - בתגובתו של קונור למפלצת. 

בנוסף, כל אפיזודה מקדמת אותנו בהבנת מצבו הנפשי של קונור, מול עצמו ומול הסובבים. בקיצור, נס לוקח את הנושא מעורר האימה וההימנעות של החולי והמוות, ומפתח אותו באופן יפהפה במעשייה נוגה שמאמין כי תרטיט לבבות מכל הגילים.

הדמויות אמינות. פשוטות אבל ייחודיות. הקצב די מהיר, גם אם פה ושם מעט מאט, והתעלומה, הפסיכולוגית במקרה הזה - מהי האמת של קונור - עובדת מצוין ומגיעה לפתרון הגיוני, עצוב וכל כך טבעי.

לספר יצא עיבוד קולנועי שטרם הספיקותי. אם כבר קולנוע יש בו משהו שמזכיר את "המבוך של פאן" שגם היה חתיכת מציאות כואבת, מקורית ומעניינת.

דווקא הרעיון של "7 דקות אחרי חצות", המועד שנתן לספר את כותרתו מרגיש מעט "אין יור פייס". אבל אין בזה כדי לגרוע מההישג של נס. 

אם יש גן עדן לסופרים, מאמין ששיבון תקדם את פניו בחיבוק.

ציונים:

כתיבה - 9

דמויות - 8.5

קצב - 8.5

תעלומה - 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על היכולת להשתמש בפנטסיה כדי לעסוק באופן מקורי ועדין במוות.

סופי: 9

פנו לכם כמה שעה-שעתיים ואפשרו לעצמכם להביט בלבן של העיניים של גזירת הגורל הוותיקה באמצעות ספר מקסים, מקורי, אנושי ומרתק. 

מחשבה פלילית - ג'וזף פיינדר

 

לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים. אינני זוכר מי אמר. הנהר שונה - המים שזרמו, הסחף - ואת.ה כבר אינכם אותו אדם שהייתם. המחשה לרעיון שהכל משתנה כל הזמן. פשוט אבל גם חמקמק, נטוע היכנשהו במסורת הבודהיסטית. 

הפתיח הקצר הזה הוא הבסיס לכך שלא הצלחתי להנות מהספר האחרון של פיינדר בסדרת ניק הלר שתורגם לעברית. התנאים הנכונים דווקא היו שם. אדם תחת עומס של משימות לפני שינוי חיים גדול זקוק להסחה, וג'וזף, שסדרת הלר שלו אהובה עלי, בחר נושא מעניין - אתר חדשות שמשמש להפצת פייק ניוז וחתרנות פוליטית. נושא עדכני. דברים דומים קורים או לא קורים בהתייחס לחלק מעיתוני ארצנו הקטנטונת. נושא הפייק ניוז ומניפולציה על דעת קהל או "הנדסת תודעה" כפי שהוכנס ללקסיקון, הוא חם לגמרי. וג'וזף, מאתר טרנדים שכמותו, כתב עליו כבר ב-2016, בואכה עידן טראמפ. 

אבל הקסם הזה - איש מאבד עצמו בנעימים בתוך ספר - לא אירע. 

בפאראפרזה על קלישאת הפרידות - זה לא אתה, זה לא אני, זה אתה ואני.

סדרת ניק הלר, כנראה ג'ק רייצ'ר עם יותר ויסות רגשי ופחות חספוס (טרם קראתי את האחרון), היא די מוצלחת. שני הראשונים היו קצביים, חביבים ועשו בדיוק את מה שהיו אמורים לעשות, לספק הפסקה נחוצה מהעולם הקדחתני שבחוץ. אבל הלר הנוכחי קצת חורק. אחרי התחלה מעניינת - שופט ביהמ"ש עליון מואשם בפשע שהנו פייק ניוז או לא, הלר צריך לגלות - וכתיבה קצבית כדרכו של יוסל'ה, מתגלים דיאלוגים חורקים. אזכור של קורט קוביין שנחווה כקצת מאולץ, מפגש רומנטי מיני שכתוב באופן מגושם, וגרוע מזה, מזכיר סצנות מסרטי אקשן מסוף האייטיז, ואנחנו כבר לא שם. בתקופה שחותרת להעמקת השוויון וההכרה ההדדית בין כל הברואים על זהויותיהם המורכבות, בתקופה שגם אם היה גרוע - כבר היה רימייק על טהרת המין הנשי למכסחי השדים, ואפילו ג'יימס בונד ממין נקבה הוא בגדר אפשרות, בעידן שבו ג'סיקה בנג'מין - כבר ב-1988 - הסבירה כל כך יפה מדוע שוויון בין המינים חשוב ונכון ובעיקר מדוע אנו נכשלים בו, בתקופה ש...טוב אם שרדתם את החלק הזה כבר הבנתם. אפשר היה לכתוב את זה אחרת. זיהוי טרנדים כנושא לספר אינו מספיק, כדאי, בעיני, לזהות גם את רוח התקופה. עוד נקודה בעייתית היא התעלומה. רמז מטעה שקוף. הכנסת פרט חשוב באופן מגושם. פתרון שקל לנחש גם כי אין יותר מדי אפשרויות... 

כן חשוב לציין שהקצב המהיר נותר. אם פיינדר הוא להקה אז הוא פאנק רוק פופי כזה בסגנון בלינק 182, מתחיל מהר, חביב ולא מעמיק, ומסתיים מהר. את זה לא ניתן לקחת ממנו. סצנות הפעולה שוטפות, רעיונות חביבים שקשורים למעקבים וניהול קונפליקט ואפילו דמות רעה לא רעה בכלל.

וכאמור, זה לא רק הוא, זה גם אני. ניסיתי אבל לא הצלחתי לחמוק. כמו זה שמביט לאחור בפחד ונתפס מתוך חבורת הפרחחים שנסים לאחר גניבה מחנות, לא הצלחתי לברוח אל זרועותיו של ג'וזף, המציאות המכבידה בימים אלו והחריקות שתיארתי ניפצו את קסם האסקפיזם. לא הצלחתי להמלט.

ציונים:

קצב - 9 מה ששלו שלו

דמויות - 7 מה שלא שלו לא שלו

תעלומה - 6

כתיבה - 7 

ממוצע: 7.33333333

בונוס/עונש: מינוס שליש נקודה - היכן היית כשהייתי זקוק לך דה מוסט ג'וזף!

סופי: 7

השקיעו זמנכםם בפרק מג'סיקה בנג'מין

חיים ועוד חיים - קייט אטקינסון

 

לפני כמה ימים היה דיבור על גרסת זאק סניידר לסרט "ליגת הצדק". מצאתי את עצמי מחפש מידע על זאק סניידר ב-IMDB. במעין עירוב דיסוננסים, ניסיתי לשכנע את עצמי לצפות בסרט של במאי שאת עבודתו אינני אוהב, ביודעי שאין לי באמת את ארבע השעות הנחוצות למשימה. אבל לפעמים ניתן להעמיד פנים. אניהו. גיליתי שזאק ביים אי שם בתחילת הניינטיז את הקליפ של soul sylum ל-somebody to shove, הסינגל הפחות מפורסם לעומת runaway train שכלל את קליפ הילדים הנעדרים הנהדר והמצמרר. הראשון מתחיל בריף גיטרה עצבני בו נזכרתי כשראיתי את הרשומה ב-IMDB. בקיצור. הלם של רגש כאשר אני שומע במוחי את ההתחלה המהירה של השיר, והלם איטי יותר, תובנה שמתיישבת בניחותא, החיים עוברים. בנאלי. התובנה הזו התיישבה בנעימים על כורסא במוחי אינספור פעמים. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום, לחוות את הידיעה. בקיצור, אל תעמידו פנים שיש לכם ארבע שעות פנויות. תמצאו עצמכם מצטמררים לחשוב על 27 שנים שעברו. טובות, רעות, לא משנה, עוברות.

ההקדמה השקופה משהו הזו מובילה אותנו לנושא של הספר, ששמו אולי מרפרר ללהיט של סינדי לאופר (life after life - time after time?). 

אורסולה  נולדת אי שם לפני מלחמת העולם הראשונה. היא מתה בלידתה וחיה בלידתה. ואז מתה ואז חיה שוב. חיים ועוד חיים, כשמו של הספר. 

התבנית הזו מזכירה מאוד את "להתעורר אתמול בבוקר" עם ביל מוריי מיקירי הבלוג. אבל אטקינסון חומקת מהקלישאה. ראשית, הטון שונה, מפני שחוויות החיים בתקופה המדוברת אינן משעשעות. מלחמת העולם הראשונה. השנייה. יחסי גברים נשים שנמצאים בחיתולים התפחותית. תקופה שנמצאת מעבר לפינה של ההיסטוריה אבל כה שונה. פחות גרפומנים, יותר רעבים. בנוסף, האורך המשתנה של כל תקופת חיים שחולפת עד שאורסולה מתה וחווה ריבוט (אורסולה של זאק סניידר) גורם לקריאה להחוות אחרת. ואחרונה חביבה העובדה שלאורסולה רק מושג קלוש על חייה הקודמים, מן deja-vu שמסייע לה לבחור אחרת בכל סיבוב, אבל לא ידיעה של ממש.

ועדיין, בחלק שבו היא מבקרת בקן הנשרים של היטלר, קשה היה שלא לדמיין את ביל מוריי במדי צבא משתטה ליד היידריך, שטרייכר ושות'. 

הקצב בהתאם לנושאים ולסגנון הכתיבה של אטקינסון - שאת סדרת ג'קסון ברודי, הבלש הרגיש שלה, אוהב עד מאוד ומתבאס שלא תורגמו הלאה - מזדחל ומהווה נקודת תורפה של הסיפור. התיאורים ההיסטוריים מרגישים מאוד מדויקים. ההתנדבות במהלך הבליץ, הביקור בקן הנשרים, הזוגיות עם גאזלייטר אלים טרם המצאת המושג. מעל לכל, נק' החוזק של אטקינסון - החמלה לדמויותיה, גיבורים פגומים, אמיתיים - זוהרת פה במלוא הדרה. אהבת האדם של אטקינסון נושפת חיים אל תוך סילבי, איזי, פמלה, טדי (שמקבל ספר משלו) ואורסולה. 

נק' אחרונה היא העיסוק בשאלת החיים. האם יש חזרה עליהם ועלינו לתקן בכל פעם, האם הכל קורה במקביל, האם זו אשליה. אטקינסון נוגעת בשאלה ועונה-לא עונה עליה באופן משכנע. היא עושה את זה על ידי הבאת הסיפור לשיא דרמטי בו עושה שימוש כדי להדגיש את הנק', וגם באמצעות דמות הפסיכיאטר שמטפל באורסולה בתקופה בה טיפול לא היה נפוץ, ומחזיק השקפות עולם המשלבות באופן אמין ולא פלצני תרופות סבתא, טיפוח עצמי בעולם הזה ברוח הפרוטסטנטיות ובודהיזם. 

ציונים:

דמויות: 9 אמיתיות ומורכבות

קצב: 6 עקב אכילס של הספר

כתיבה: 9

תעלומה: אומנם החיים הם התעלומה הגדולה מכל, אבל כאן פחות רלוונטי

ממוצע:  8

בונוס/עונש: פלוס חמש נקודות על הוספת נדבך על הטריק הטכני המעט שחוק של ריסטרט ועל החמלה.

סופי: 8.5

רומן מקורי, חומל הדורש סבלנות ששכרה בצידה.

תודה ל-פ.ש.