"מפלצות התהילה" של משינה היה יציאה מפתיעה. מי שלמדתי לזהות - בהדרכת מבקרי מוסיקה - כחובבת מדנס (יו ניים איט) ובוב דילן לעת מצוא ("גברת שרה השכנה") הפכה למטאליסטית. לא זוכר אם יובל בנאי גידל שיער ועשה את התנועות הסיבוביות האלה עם הראש על הבמה.
אניהו, אם להשאר מוסיקלי, נדמה שאשכול נבו האזין ללו ריד עליו השלום כששר "hey babe, take a walk on the wild side", התייחס לשורה כהוראה וציית. עלי להודות שלא קראתי אחרי "צימר בגבעתיים" ו-"ארבעה בתים וגעגוע", שניהם מאוד ישראליים, אנושיים וכתובים זורם ביותר, עם משקל סגולי שניתן להתווכח עליו. אבל לפחות על פי העטיפות - כן, כן, אל תשפוט וכו' - נדמה ש-"אלנוילנד", "הראיון האחרון" ו-"המקווה האחרון בסיביר", לא היו אפלים במיוחד ואילו "בפרדס" מתהדר בקאוור אפלולי שקשה לפספס.
אז, הנה כאן, בשלושה סיפורים, נבו צולל אל מעמקי הנפש הישראלית ומנסה לדלות משם פנינים שחורות. עד כמה זה עובד?
קודם מילה על הסיפורים, ממש בקצרה - גרוש מסתבך עם פאם פטאל בדרום אמריקה, רופא מסתבך עם מתמחה ואישה נשואה מסתבכת עם עצמה. כולם יגיעו לסיטואציות מורכבות, ונבין, או לא, מה בדינמיקה הפנימית שלהם והמציאות סביבם ניתב אותם לשם, ואולי נזכה גם לתובנה על החיים עצמם (כן, בהומור).
הדמויות לרוב אמינות מאוד, מהודקות. פה ושם בורחת איזו אמירה או מחשבה שמרגישה קצת יותר מדי במקום. כמו בסרטי מד"ב כשלרגע יש הבלחה והגיבור מבין שהוא מדבר עם הולוגרמה ולא עם אדם אמיתי, או, אם תרצו, לפעמים הדמויות הן קצת יותר מדי "מה ישראלי בעיניך?" של יאיר לפיד. אבל בגדול, אמינות ומרתקות, כמו בשני הספרים הקודמים של נבו שקראתי. אהבתי במיוחד את הדמות בסיפור האחרון שעוברת אודיסאה מרשימה ונוגעת ללב.
הקצב זורם בבטחון של סופר מנוסה. היו פה ושם רגעים מתים, בעיקר בסיפור האמצעי של ד"ר קארו (ניכרים התחקיר וההיכרות שנוצרה עם חיי בית החולים) כשהוא מאריך בדברים על הא ודא ולא בהכרח הכרחי, בעוד שבסיפור האחרון בנקודות מסוימות קשה היה להניח מהיד.
הכתיבה מאוד ידידותית למשתמש. המשפטים מחליקים בקלות במורד הגרון של העיניים. האירועים רודפים זה את זה וחושפים בקצב יעיל דילמות ורבדים נוספים ובסה"כ העסק עובד מצוין. מה שפחות עבד בעיני היה ריבוי פלאשבקים או מבטים לאחור בסיפור הראשון. גם עודף מידע בסיפור השני, של ד"ר קארו, והסיום המעט אניגמטי שלו שאולי מנסה להתכתב עם הסיפור הראשון באיזה הדהוד הרמוני שקשה לקלוט, האט וגרם לתחושה של חריקה.
ומעל לכל הייתה תחושה של פספוס בתעלומה, בניסיון לדלות משהו מן המעמקים האפלים של הנפש הישראלית כפי שמשתקפת משלושת הגיבורים והסובבים אותם. מחד, ניתן לומר שנבו משאיר מקום למורכבות והעמימות המאפיינת את הנפש האנושית (כמה פעמים יצא לכם לעשות דברים שהפתיעו אתכם? דברים רעים? בטח קרה..), אבל מאידך, משהו נשאר לא פתור, לא ברור, עמוק מדי או רדוד, וזה בניגוד חד לכתיבה המהירה והבהירות בשאר ההיבטים. כאילו צלל והגיע לאיזשהו עומק וסבל משכרון מעמקים שלא איפשר לסיים את הצלילה. אבל כאמור, ניתן גם, וזה לגיטימי לגמרי, להתייחס לכך כתיאור מהימן יותר של העמימות האופפת את הנפש האנושית. בעיני זה פחות עבד, כאילו אם היה עושה עוד צעד, אולי היה ניתן להוציא משם משהו שיוכל בקלות רבה יותר לצעוד יד ביד עם הכריכה המצמיתה של הספר.
ועדיין - ושוב בטון מוסיקלי - נדמה שנבו קצת כמו שניק קייב שר על רוכבים בשמיים שרוחות ההשתוקקות במפרשם כשהם תרים אחר הצד השני, מחפש משהו חדש ועמוק, והחיפוש הזה יפה בעיני, בטח כשיש מאחוריך ספרים לרוב ונוסחה די מנצחת.
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: פלוס שתי נקודות על boldly going where no one has gone before
סופי: 8.7
מפלצות התהילה של נבו הוא מאמץ מעניין ויפה ובהחלט שווה קריאה
