יום שני, 8 באוקטובר 2012

קיפאון סופני - לינקולן צ'יילד


ז'אנר בספרות המתח והאימה שאהבתי בצעירותי, הוא זה שבו תפלץ רצחני מסוג זה או אחר רודף חבורת אנשים.
יש משהו ייחודי בקריאה של ספר או בצפייה בסרט מהז'אנר הזה - המתח שחשים הוא מתח ראשוני, פחד עמוק מכוח אפל, טורפני, כזה שמשמיע רעש קלוש לפני שהוא תוקף בשיניו ובמלוא חמת הזעם הרצחנית שלו. הפחד להיטרף הוא פחד הגיוני. אומנם זה בלוג, ובחוץ, קרוב אליכם, יש כנראה סניף של מקדונלדס, אבל לפני זמן לא רב יחסית, היינו עסוקים ברדיפה אחר ארוחת הצהריים שלנו, ובהימלטות ממי שרצה להפוך אותנו לארוחת הצהריים שלו. מנקודת המבט הזו ניתן לראות בז'אנר הזה מעין העלאת זיכרונות מתקופות שבהן היה כדאי להיות דרוך.

בז'אנר הזה, בדרך כלל ליצור יש עליונות פיזית מרחיקת לכת. דבר שהופך אותו למטיל אימה. לדוגמה - דווקא מעולם הקולנוע - הנוסע השמיני שתל את עצמו בגופות קורבנותיו ואז הגיח מהם בדרכים שגרמו לנערים ונערות בכל העולם לפתח קשיי שינה ולפרנס יצרניות של כדורי הרגעה. הוא היה מהיר כברק, וסט השיניים שלו היה יכול ללא ספק להשתלב כמכשור במפעל תעשייתי. ככל שהם עליונים יותר, כך המתח שוחק יותר, ולדעתי, ככל שאתה צעיר, אתה קופץ גבוה יותר, נרתע יותר וחש מפוחד יותר.

הבעיה של הז'אנר, לדעתי, היא הפשטות הרבה שבה הוא מתאפיין. מה שהיה מפחיד ומעורר בגיל ארבע עשרה הופך מעט משעמם וחדגוני אחרי מספיק פעמים ומספיק ימי חיים.

ועדיין, לפעמים, כשחם וכשיש לי חופש, אני אוהב לקרוא איזה זוועתון ולהרגיש איך הראש שלי מתאוורר. ובכל פעם שבה אני מחפש אחד, אני מגלה שאין הרבה. רוב ההוצאות מתרחקות מהז'אנר שנחשב נחות.
בשנה שעברה יצא לי לקרוא את "רסיס", בהוצאת מטר, שתיאר קבוצת חוקרים הנקלעים לאי עמוס יצורים שהתפתחו על מערכת אבולוציונית תובענית משלהם. והיו כמובן קטלניים. למרות ש"רסיס" חידש בנקודת המבט המדעית המקורית, הוא היה עדיין לא יותר מזוועתון יעיל.

הוצאה נוספת שמעיזה לגעת בז'אנר היא הוצאת אריה ניר, הוצאה שאהובה עלי במיוחד בגלל ההתמחות שלה בספרי מתח. "קיפאון סופני" הוא ספרו השני של לינקולן צ'יילד (אין קשר ללי צ'יילד שאני מקווה שמשהו שלו יסוקר כאן בעתיד) המתורגם ומוצא לאור בארץ על ידי ההוצאה. הראשון, "סערה במעמקים", היה גם הוא מותחן עם נגיעה של אימה.

"קיפאון סופני" מספר על משלחת מדענים שעובדת בקוטב הצפוני במחקר על קצב ההתחממות הגלובלית. חברי המשלחת נתקלים ביצור קפוא בעל עיניים בגודל אגרוף. תהליכי קבלת ההחלטות של המדענים ביחס ליצור מופרעים על ידי התאגיד המממן של משלחת המחקר, ובהמשך, גם על ידי צוות צילום של סרט תיעודי בנושא החיה הקפואה. החיה הקפואה משתחררת ומותחן של טורפים ונטרפים מתפתח על רקע נופים מושלגים, בסיסי צבא ישנים וקלאוסטרופוביים, סערת שלג אלימה ולקלחת הזו נזרק גם פרק בהלכות נהיגה במשאית על כבישים קפואים (מסתבר שיש אפילו תוכנית מציאות שנקראת "ice road truckers"  המוקדשת למקצוע המסוכן). המדענים, אנשי הצבא המעטים של הבסיס והצוות הקולנועי, כל אחד בהתאם לאופיו, מנסים לפתור את תעלומת היצור .

 לכאורה, יש כאן תוספת נכבדה של מרכיבים לז'אנר שהבעיה העיקרית שלו היא הפשטנות. וזה אמור לסייע לספר להיות יעיל יותר. צ'יילד מכניס לסיפור התנגשות תרבויות (שבט נכחד של אסקימוסים המונהג על ידי שמאן), הוא שם דגש על טכנולוגיה וכימיה אמינים, ועל נטיית "הקפיטליזם הקשה" להוביל להתנהגויות חסרות שיפוט ולצורך חזק בשליטה.

(הערה קטנה - בימים שבהם קראתי את הספר יצא לי במקרה לראות את הסרט "פרומתאוס", גם הוא מותחן של טורף-נטרף (מעין פריקוול ל"נוסע השמיני" המקורי) וגם בו משלחת מדעית נאלצת לעשות דברים המנוגדים לרצונה בגלל רצונו של הגוף המממן ברווחים, אולי היום באופן לא מודע כותבי המותחנים הללו מרגישים שהטורף האמיתי הוא תאגידים קפיטליסטיים, ואולי היום זה פשוט באופנה לשנוא תאגידים. לא יודע).

אבל משום מה זה לא לגמרי עובד.
יש לכך שתי סיבות. האחת היא נטייתו המעט ארכנית ו"אין יור פייס" של צ'יילד: התיאורים הטכנולוגיים ארוכים מדי - מפרטי ציוד, תכונות של חומרים וכו'. הטיפוסים האישיותיים קיצוניים מדי - הבמאי שהצורך שלו להתפרסם גורם לו לסכן את עצמו מעבר להגיון, ואילו המדענים לעומתו, כמעט שקופים מבחינה אישיותית. מה שנוצר בסופו של דבר הוא מעין בלאגן לא קוהרנטי של אירועים וקבלת החלטות שגויה (איזה קבוצה הלכודה בבסיס עם טורף קטלני תחליט להתפצל לשלוש קבוצות קטנות!!!) משובץ בפריטי מידע מדעיים.
עד כאן החלק של צ'יילד.
הסיבה השנייה שבגללה זה לא עובד, הקשורה כנראה לז'אנר הספציפי, היא שלא משנה מה קורה ברקע, הקורא מחכה לקרוא על הטורף, לדעת היכן הוא, מה הוא עושה. השאר נתפס כהסחה. היות שאין צורך עמוק לפענח את המניע של הטורף, כמו בספרי המתח הנפוצים, הסקרנות מוסטת לעשייה שלו, לתכונותיו הפיזיות ולזוועות שהוא מחולל. ולכן, גם אם התוספות של צ'יילד היו מוגשות באופן מותאם יותר, ספק אם היו מסייעות לספר להיות מוצלח יותר. או במילים אחרות, זוועתונים נועדו לזוועות ולא לדיונים מדעיים ארכניים או הגיגים על קפיטליזם.

ועדיין, מדובר בניסיון ראוי להערכה, ובזוועתון שיכול להעביר כמה שעות קריאה מהנות.

ציונים:

קצב: 7 מופרע תדיר על ידי מפרטים טכניים של ציוד.
דמויות: 6 קיצוניות מדי או שקופות מדי.
תעלומה: 7 סטנדרטית לז'אנר.
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על ההומור שצ'יילד מגלה ביחס למדענים בחלקים שונים של הספר ובעיקר לשלוש התיאוריות הקצרצרות שמוצעות בסופו של הספר לטיבו של היצור, במיוחד זו הנוגעת לטיול וחיית המחמד. (קצת כמו בספרו הקודם, צ'יילד מצליח באופן מאוד יפה לחלץ תובנות אינטליגנטיות בסוף הסיפור).

סופי: 7
זוועתון לא רע עם כמה פאנצ'ים נחמדים במהלכו ובסופו.













2 comments:

  1. בלוג מעולה. מתה על ספרי מתח. אבל לא מהסוג שהמלצת פה. עכשיו אני קוראת את "אדום החזה" והוא ספר מתח מעולה. דרך אגב, יש גם סדרה עכשיו פשוט מצוינת. היא נקראת "הגשר" והיא סדרה שבדית-דנית מותחת כמו שצריך. שווה לחפש באתרים של צפייה ישירה.

    השבמחק
  2. היי גל, תודה על התגובה ועל ההמלצות. הז'אנר שנסקר כאן הוא באמת לא כל כך פופולרי. לפחות תוכלי להימנע מן הספר אם תיתקלי בו:)

    השבמחק