הגבוליים - פטר הוג

פטר הוג שייך לזן של יוצרים שקשה לסווג. הספר הקודם שלו, שקראתי לפני לא מעט זמן, "חוש השלג של העלמה סמילה" היה בלאגאן מרשים שזכרתי מאוד לטובה. קונספירציה מורכבת, דמויות אניגמטיות, פמיניזם, רגישות אנושית, פילוסופיה וכמה התרחשויות גדולות מהחיים, באסדת קידוח, אם אני לא טועה.
בזמנו, הנחתי את הספר בזיכרוני, במקום שבו אני שומר גרסא גולמית ומבולגנת של עלילת "סאות'לנד" של ריצ'ארד קלי, שכבר הוזכר כאן, או מילים של שירים של "מודסט מאוס", שהוציאו השבוע סינגל ראשון מאלבום חדש, הכולל את המילים המצחיקות-מרירות, "בואו נצוף בחלל, נמצא כוכב חדש, ונעשה את אותן טעויות".
בגלל זה, ובגלל הכריכה האחורית המפתה, המבטיחה דרוויניזם וזמן, וילדים המתמודדים עם מוסד חינוכי שמאחוריו תוכנית גדולה, ציפיתי לעוד יצירה מופרעת ומפותלת. אך זה לא היה מה שהתקבל.

הסיפור מתמקד בשלושה ילדים. פטר, ילד פנימיות בעל כישרון פריצה, קטרינה, בת עשירים בעלת חשיבה מדעית, שטרגדיה בעברה ואוגוסט, ילד צעיר שהוריו נרצחו, על רקע לא ברור, בעל כישרון לשבירת אצבעות.
שלושתם מוצאים עצמם בבית הספר של ביהל. בית הספר הינו מקום קפדני שבו הנהלים נאכפים באמצעים אלימים, כפי שהיה מקובל עדיין, בתקופה שבה כבר נחקקו חוקים שאסרו על עבודת ילדים במפעלים, אבל טרם נחקקו אלה שאסרו על הכאתם כאמצעי לחינוך. משהו בבית הספר נתפס כמוזר בעיני פטר וקטרינה, המערכת מוזרה, הם לא מבינים איך מחליטים מי בפנים ומי בחוץ. שלושת הילדים התלושים, יוצאים לחקור את העולם שבו מגדלים אותם ולנסות לפתור את התעלומה.

על פניו מדובר בנקודת מוצא מעניינת מאוד. מה גם שהוג מכניס לעניין, אה-לה "הסמויה", גם את מערכת הייעוץ והפסיכולוגיה של בתי הספר, את העובדים הסוציאליים ופקידות הסעד ואת המערכת הפוליטית. אבל משהו ממש לא עובד.

הכתיבה של הוג אומנם מעניינת ואינטליגנטית, ויש כמה רעיונות יפים על שימוש בשיטות סטטיסטיות להשלטת משמעת, על הקושי של ילדים להבין את השרירותיות שבה מבוגרים יודעים מה נכון ומה לא נכון, הנטייה של ילדים להישען עולם הדמיון כהגנה מפני חוסר וודאות, והקושי בפיתוח אמון במבוגרים לאחר טראומה.
אבל אלה עטופים במחשבות והגיגים שכאילו מנסים למתוח את הזמן, מה שהפך את הקריאה לקשה מאוד בשבילי. זה כאילו הוג התעקש בכוונה לשבור את הרצף, ליצור סיפור שבו הזמן ייחווה אחרת. כפי שקטרינה, הילדה, מנסה לבחון את מהות הזמן בספר. ואכן, לעתים נדמה שהזמן נמתח כשאתה מנסה לעכל עוד מחשבה מורכבת של הגיבור. עד לשיא שבו נערכת סקירה אקדמית ממש של תפיסת הזמן במערכת החינוך.

הדמויות, למרות שהנן אמינות כילדים, לא הצליחו ממש להשתכן בזיכרוני, ולעתים אף התבלבלתי ביניהן. המורכבות אף עולה, היות שפטר, הכותב, כותב מדי פעם מנקודת הזמן של היותו ילד, ומדי פעם מנקודת הזמן של היותו מבוגר.

גם התעלומה בעייתית בספר. עם העמקת הקריאה מבינים שהתעלומה הינה הקשיים הרגשיים של ילדים שמצאו עצמם במקום לא מוכר ומנסים להבין מי נגד מי. כך שלמעשה - ופה זו אשמתי, על שהנחתי שהספר מתאים לז'אנר - זה לא ממש ספר מתח, אלא יותר סיפור התבגרות שבו התעלומה והמסתורין מבוטאים דרך חיבוטי הנפש של הגיבורים הקטנים. וזה רעיון שיכול להיות מקסים, אבל עם הכתיבה, הקצב הג'אזי הקטוע, והדמויות הבעייתיות משהו, זה לא עובד.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
קצב: 5
תעלומה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 6.5

ספרו של הוג הוא יצור מוזר שבו הזמן, הז'אנרים, ונושאי טראומת ילדות וחינוך מותכים ליצירה קשה לקריאה שכוללת כמה רעיונות מרתקים. על אחריותכם. 

נקודה עיוורת - סטיבן וויט

אני מתקשה למצוא מותחן מוצלח בהשתתפות פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס/קורא בעלי תה/קפה.

הייתה כמובן ההברקה החד פעמית של תומאס האריס והכבשים השקטות שלו, אבל מעבר לכך, המצב לא משהו. טוני היל, הפסיכולוג של ואל מקדרמיד, מוצלח אבל גולש לפאתוס והלקאה עצמית מהר מדי, פרידה קליין של צמד הכותבים ניקי פרנץ' הייתה, for lack of a better term, בן אדם הזיה, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדבר על "המהפנט" של חקייני "נערה עם קעקוע דרקון".

דווקא בקולנוע אפשר מדי פעם להיתקל במשהו מוצלח. ברוס וויליס שהיה פסיכולוג ילדים די משכנע ב"החוש השישי", וריצ'ארד גיר שיחק עובד סוציאלי קשוח שמתעסק עם פסיכופתים קשים ב"העדר" (לא לבעלי קיבה רגשית חלשה).

חיבתי להוצאת "ינשוף" (היום "דיאלוג") גרמה לי לשלוף את "נקודה עיוורת" מפינה מוזנחת במדף הספרים. העלילה מבטיחה שילוב מרתק בין טיפול פסיכולוגי, לדחפים מיניים אפלים ורציחות סדרתיות. שילוב שהיה גורם גם לפרויד לומר אמן.

אלן גרגורי, פסיכולוג קליני מצליח, מקבל לטיפול את גיבס סטורי, יפהפייה מסתורית החושדת שבעלה הוא רוצח סדרתי. עשר שנים לפני כן היא הייתה אצל אלן ושותפתו בטיפול זוגי עם בעלה. הטיפול נקטע במהרה, וכעת היא שבה לבדה. בתחילת הספר היא רומזת לגרגורי כי בעלה, סטארלינג, והיא ניהלו אורח חיים אפל ודקדנטי. גרגורי נעזר בחברו, הבלש סם פורדי, ומנסה לסייע לגיבס לפתור את התעלומה.

לצערי, מדובר בעוד תאונה חזיתית של השילוב בין פסיכולוגיה למתח.

התעלומה אינה מוצלחת. האירועים מתרחשים באופן מגושם אחד אחרי השני מבלי שנוצרת תחושה של רצף חלק. חלק מן ההטעיות ממש מסורבלות (מישהו מנסה להפליל את גרגורי...היי זה לא החשוד העיקרי...הבנו...).
הכתיבה לא רעה. וויט נוגע בצורה מוצלחת בהבדלים בין פסיכולוגיה לרפואה. גם המציאות המשפחתית שהוא מתאר - אשת הגיבור החולה וחברו המתגבר על התקף לב - אמינה ומרגשת. אבל תובנות אינן ערובה למותחן טוב. הכתיבה והרעיונות נמתחים ונלעסים עד שבסוף החוויה היא של שיחה עם אדם חכם, אבל משעמם וחסר מיקוד.

הדמויות הן נקודה חלשה נוספת. הן אומנם מעניינות ושנונות, אבל כולן ללא יוצא מן הכלל, עמוסות בתובנות פסיכולוגיות מעמיקות עד כדי כך שקשה להבחין ביניהן. החל בפסיכולוג, דרך חברו הבלש וכלה בעקרת בית מן הפרוורים שמתגלה ככזו שיכולה לתת פייט לאירווין ד. יאלום.

ציונים:

תעלומה: 6 בנאלית ומגושמת
דמויות: 6.5
קצב: 6
כתיבה: 6.5

ממוצע: 6.25

בונוס/עונש: מינוס רבע נקודה על תחושת אכזבה, ועל כך שניתן היה לקצר את מפח הנפש הזה בכמה עמודים.

סופי: 6

ספר מתח שבו כולם פסיכולוגים, גם אם אינם יודעים את זה, העלילה מתקדמת כמו צב, וההבטחות אינן ממומשות.

קרניים - ג'ו היל (מאת אורי קידר)

כבר כמה ימים שאני שובר את הראש ומנסה לכתוב את הביקורת הזאת. למעלה משבוע חלף מאז סיימתי לקרוא את "קרניים", נתתי לסיפור ולדמויות לשקוע, אפילו סיימתי ספר נוסף, מקסים למדי ("רק עוד דבר אחד" של ג'ונתן טרופר המצוין), שמשהו בוויב החמוץ-מתוק שלו בהחלט המשיך את הקו של "קרניים", גם אם לקח אותו למקומות ארציים לחלוטין.

ודאי תשאלו את עצמכם מדוע המתנתי זמן כה רב, אולי אף תחושו מרומים. התשובה היא פשוטה – ניסיתי למצוא את כל הפתרונות שיאפשרו לי לכתוב ולו מילה רעה אחת, או אפילו צל צילה של ביקורת על ג'ו היל ויצירת המופת שהוא ניפק, העונה לשם "קרניים". חשבתי שאם יחלוף הזמן, משהו מהעוצמה של הספר ובעיקר של הדמויות הנפלאות שמאכלסות אותו ידהה ויאפשר לי לכתוב ביקורת שנשמעת רצינית. נכשלתי. גם בזמן שאני יושב וכותב, כמעט שבועיים מאז סגרתי את הספר בפעם האחרונה והפקדתי אותו למשמורת עולמים על מדף הספרים שנקראו בבית הוריי, ואני עדיין מרגיש כאילו איג פריש, גיבור הספר, יושב פה לצידי ושובר את הראש מה לעזאזל צומח לו על הראש, ומתענה בזכרונות מתוקים מאהובתו המתה מרין.

לפני שארד לעומק הדברים – בימים אלה עולה לאקרנים בארץ הגרסא הקולנועית לרומן. הביקורות עליה בינתיים סבירות למדי (6.6 ב IMDB, ציון סביר לסרט אימה), אבל בכל מקרה, אני מתרה בכם להמתין קמעא, אם עדיין לא קראתם את הספר, בדיוק כפי שאעשה עם 'נעלמת', עליו כתב א' לאחרונה. האמינו לי, אתם תודו לי.

קצת יותר מ-400 עמודים מרכיבים את 'קרניים' ולפחות 300 הראשונים שבהם עפים כמו שחפים מעל הים. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי כופה האטה בקריאה כדי שלא יברח לי. והנה, פתאום צצה לה איזושהי ביקורת קלה. מאה העמודים האחרונים של הספר מאבדים מעט מן העוצמה בה הטעינו קודמיהם את הספר. עורך קצת יותר קפדן היה מצליח לקצץ 50-60 עמודים מהספר. אבל על מה אני בא בטענות? גם 400 העמודים נגמרו לי מהר מדי.

אז מה היה לנו שם? איג מתעורר בוקר אחד, שנה לאחר רציחתה של חברתו היפהפייה והמקסימה מרין, ומגלה כי על ראשו צמחו קרניים. אין לו מושג כיצד קרה הדבר ומה היו מאורעות הלילה האחרון שהביאו אותו למצב הזה. מהר מאוד הוא מגלה שלקרניים יש כוחות מיוחדים – אנשים מתוודים בפניו על החטאים הכי אפלים שביצעו, והוא גם מסוגל לדעת עליהם פחות או יותר הכל ברגע שייגע בהם. התוצאה היא סיטואציות קורעות מצחוק, לצד כאלה שחוצבות בלב. למשל, כשאיג מגלה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא זה שרצח את מרין. אלמלא היה איג דמות כל כך כובשת, כמו שאר הדמויות בספר, כנראה שלא הייתי מוצא עצמי עם גוש עצום בגרון בחלקים כל כך נרחבים של הספר.

וכן, למרות שזהו בלוג המבקר ספרי מתח, כתבתי כבר יותר מ-400 מילה ועדיין לא אומר מילה על תעלומה, על קצב או על מתח בלתי פוסק. יש את כולם ובכמויות נכבדות, אבל הקסם של הספר טמון בדיוק בדברים שספרי מתח נוטים לעיתים ליפול בהם. העומק.

איג מחליט לנצל את הכוחות ויוצא לחפש את הרוצח האמיתי של מרין. בדרך אנחנו נקפוץ קדימה ואחורה בזמן, נתאהב במרין יחד עם איג ונכיר את סיפור החברות המורכב של איג עם לי, ואת יחסיו עם אחיו הבכור והמוצלח טרי.

הספר הזה יכול לעמוד בפני עצמו כמותחן אדיר, כאימתון מוצלח, כספר פנטזיה מקורי, כדיון תיאוליגי, כרומן התבגרות ורומן חניכה וכסיפור אהבה כובש וכואב. וכאב יש בכמויות אדירות בספר הזה. גם הרבה מאוד רפרנסים מוסיקליים מוצלחים, כפי שהיל עשה גם בספרו הקודם שתורגם לעברית, "קופסה בצורת לב", המצוין.

תחילה חשבתי לפתוח את הביקורת בייחוס המשפחתי של המחבר, אבל בסופו של דבר החלטתי להשאירו לסוף, כי ג'ו היל יכול לעמוד בכבוד גם בזכות עצמו. אני מודה שייתכן ולא הייתי ניגש לספרו הראשון של היל שראה אור בארץ, "קופסה בצורת לב", שתורגם אף הוא בהוצאת "אריה ניר" לפני כמה שנים, אלמלא הייתי יודע שהיל הוא בנו של לא אחר מאשר מלך האימה, סטיבן קינג. אבל כבר ב'קופסה' היל הוכיח כי ירש מאביו את כל התכונות שהפכו אותו לסופר כל כך מוצלח ומצליח. מעל כולן, לפחות עבורי, היכולת שלו לברוא דמויות, גם כאלה שמופיעות לרגע אחד, שאי אפשר להיות אדיש אליהן. אצל היל, כמו אצל אביו, אין שום חד מימדיות. בכל אדם, מסתבר, מופיע היצר הרע. אין לי ספק שקינג היה כותב את "קרניים" בצורה שונה למדי. ייתכן ואפלה יותר. אבל אין לי גם ספק ש"קרניים" עומד בצמרת הרומנים שניפקה המשפחה הזאת, שכוללת, אגב, גם אימא סופרת, ובן נוסף החוטא בכתיבה, אואן. אין לי מושג מה עושה נעמי, הבת הצעירה במשפחה.

היל פירסם עוד שני רומנים באנגלית,NOS4A2  ו"הכבאי", לצד כמה אסופות סיפורים קצרים (שאחד מהם מופיע בסוף "קרניים") וספרי קומיקס שא' מחבב. כולי תקווה כי בהוצאת "אריה ניר" יואילו לתרגם גם ספרים אלה, למרות המצב הבעייתי של שוק הספרים. אני וא' מתחייבים לרכוש לפחות שני עותקים בקנייה מוקדמת. בכלל, אריה ניר מצטיינת בבחירות מוצלחות למדי, בטח בתחום המותחנים, ואני לא אומר זאת כדי להתחנף. הרי גם בביקורות קודמות באתר שיבחנו את ההוצאה (אי הנוכלים הנפלא והקורע ופסגת השטן הקודר הם רק שתי דוגמאות לכך). טוב, אולי אני גם קצת מתחנף. עבור ספר נוסף של היל, אני מוכן לעשות הרבה יותר מזה. גם להצמיח קרניים.

ציונים:

כתיבה: 10. כל מילה מיותרת.

קצב: 9. רוב הספר הציון של הקצב עמד על 13. הסיום טיפה חוזר על עצמו ומוריד רק במעט את הציון.

דמויות: 10. LIKE FATHER LIKE SON

תעלומה: 9.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. אין הרבה הפתעות בסיפור עצמו, אבל המניעים למעשיהן של הדמויות והעובדה שהסיפור נגלה לנו טפח אחרי טפח השאירה אותי בלי אוויר רוב שלבי הספר.

ממוצע: 9.625

בונוס: 1.25 בונוס. על הדבש ועל העוקץ שבספר הזה. כמו בחיים.

סה"כ: 9.75

הטוב, או לפחות אחד משלושת הספרים הטובים ביותר שנסקרו בבלוג הזה.

קרניים - ג'ו היל

צירוף מקרים חביב הוביל אותי ל"קרניים".

לפני כמה חודשים קראתי את "הרפתקאותיהם של קוואליר וקליי" מאת מייקל שייבון. רומן שמתרחש על רקע השואה ופריחת הקומיקס בארצות הברית. בעקבות הקריאה החלטתי לנסות לקרוא קומיקס. מצאתי משהו שנקרא "locke and key", מאת ג'ו היל, סיפור בין דורי על משפחה חביבה הנלחמת בשד עקשן, על רקע בית אחוזה רחב ידיים, בו חבויים מפתחות קסומים שלכל אחד מהם כוח מיוחד.

סיימתי את שבעת הכרכים במהירות - בכ"ז, קומיקס - והורדתי מהמדף את "קרניים" של אותו ג'ו היל. בפתיחת הספר מצאתי ציטוט של היל מדבריו של מייקל שייבון על טבעם של שדים. ואני כזה - מציאות, תפסיקי לדגדג אותי...

היל הוא בנו של סטיבן קינג, וכוח עולה, עם ייחוד ודרך משלו בספרות האימה. זאת למרות שגם הוא אוהב לחטט בנפש  גיבוריו כפי שאביו עושה, ולהשתמש בעולמם הפנימי ובתגובות שלהם לאירועים טרופים בסגנון לאבקראפט כדי לזעזע את הקורא. הוא אוהב לעשות שימוש ממצה בעיירות אמריקאיות ובדחפים ההרסניים שנחבאים, באופן לא מוצלח, תחת מראית עין של הגינות ואהבת האל. אז שיטת הפעולה דומה, אבל היל הצליח, לפחות להרגשתי, לחצוב לו מקום משלו בהיכל ההפחדות.

בספר הנוכחי הוא לוקח את התבנית המוכרת של "נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה", ומוסיף לו קרניים וטוויסט של אימה, רומנטיקה והומור, באופן שמצליח להיות מוצלח לאורך רובו של הספר.

בפתיחת הספר, איג מתעורר עם הנגאובר, שנה אחרי הירצחה של מרין, אהובתו מימי החטיבה, ומגלה שצמחו לו קרניים. איג הוא החשוד המיידי לאחר שמרין נראתה רבה עמו בדיינר המקומי, במהלך ארוחת ערב, ונרצחה באותו לילה גשום. איג הפך לשנוא נפשה של העיירה, היות שאין די ראיות להרשיעו למרות שכולם בטוחים שזה הוא. בניסיונו לחקור את הופעת הקרניים הוא מגלה שהן ניחנות בכוחות מסוימים, וחסרות אחרים. 

לאחר פתיחה בהילוך רביעי, היל מתחיל לזגזג בין ההווה לעבר. ההווה מתנהל כמותחן פעולה, עם נגיעות של סיפור חניכה של גיבור על, במסגרתו מנסה איג להבין את מהותן ויכולותיהן של הקרניים. בתנועה לעבר נחשפים הקוראים לאירועים שקדמו לנקודת המוצא, במתכונת שמזכירה מאוד את "אבודים". ולאורך רובו של הספר התנועה בין שני הנתיבים מקשה מאוד להניחו מן היד.

פריש הוא בחור צעיר ממשפחה די מוצלחת. אחיו הגדול הוא מוסיקאי ג'אז, אביו גם כן מגיע מעולם המוסיקה. לאמו רקע קצת שונה. איג עצמו לוקה באסטמה ואינו יכול לנגן. אבל הוא יכול להתאהב. במלוא הקיטור. וכך הוא אכן עושה. ברגע שהוא פוגש את מרין האדמונית בכנסייה. על ליבה מתחרה עמו לי טורנו, חברו. 

כאמור, היל עושה במעבר בין אקספוזיציה להתרחשויות בהווה שימוש מצוין. סיפור האהבה של איג ומרין מהווה עוד ווריאציה ענוגה ויפה על אהבה ראשונה. מערכת היחסים בין איג ולי, ותחרותם הקצרה על מרין נמסרים באופן שבונה ומגלה את הדמויות ומניע את האירועים בהרמוניה ובעניין. לתוך קלחת הנעורים הזו מוסיף היל גם כמה סצנות מכוננות שהזכירו לי את עסקת הבכורה המפוקפקת של יעקוב ועשיו, אבל תשפטו בעצמכם. בסך הכול היל יוצר תערובת מורכבת של סיפורים שונים שמשתלבים יחד למארג מרשים. סיפור אהבה סוחף, סיפור התבגרות, סיפור אימה, סיפור סופר גיבורים שאולי מפלרטט עם ז'אנר הקומיקס בו שלח ידו וסיפור של נקמה מרירה-מרירה. הדמויות הלווייניות, טרי, גלנה, אריק והיתר, בנויות היטב ובכבוד, הכתיבה אינטליגנטית, הקצב מצוין, והעסק מחליק בגרון של המוח כמו IPA מוצלחת. עד חלקיו האחרונים של הספר.

קצת קשה להניח את האצבע על מה שמשתבש לקראת הסוף. משהו בתחושת הרצף החלקה משתבש, קצת כמו לנסוע עם אופניים בירידה ופתאום לאבד קצת את השליטה.

התנועה בין עכשיו לאז הופכת לחזרתית בהיבטים מסוימים, כשהיל מתעקש לספר מנקודות מבט שונות חלקים שכבר הבנו ביחס לגיבוריו, האקשן נמתח קצת כמו מסטיק והיל גם משבץ כמה חלקים מעט תמוהים. ההרגשה היא שהוא פשוט התקשה להיפרד ממשהו טוב וקצת נמרח לו. אפשר להבין אותו, וחבל שזה קרה, כי זה היה יכול להיות מותחן אימה מהודק ומושלם לו היה מסתיים בקצב ובאיזון שבו החל. במקום, הוא פשוט טוב מאוד ברובו.

משמח ש"אריה ניר" בחרו לתרגם את היל. כמו עם ג'יימס לי ברק ש"נגאל" לכרך אחד מ"עם עובד". אני מקווה שיתרגמו גם את הבא של היל, שאם אינני טועה קרוי על שמה של לוחית רישוי.

מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.

ציונים:

דמויות: 9.5

קצב: 8.5 

תעלומה: 7

כתיבה: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על אי מימוש הבטחה שמקוימת כמעט לכל אורכו של הספר

סופי 8.4

"קרניים" הוא מותחן אימה כמעט מושלם. כדאי.

ללכת בין המצבות - לורנס בלוק

ספרו של לורנס בלוק משנת 1992 הוא אחד מסדרה ארוכה של רומנים שגיבורם הוא מתיו סקאדר, בלש משטרה לשעבר, ואלכוהוליסט משתקם בהווה.

לפני שאתם מתחלחלים משמו של הספר, קחו בחשבון שהסדרה כוללת גם את "ריקוד בבית המטבחיים".
בלוק, שכתב גם לא מעט ספרים אחרים, החל לכתוב את סקאדר בשנת 1976 והמשיך לחזור אליו מדי פעם במשך יותר משלושים שנים.

שני סרטים יצאו על פי ספרים בסדרה "8 מיליון דרכים למות", מותחן אייטיז בינוני (על פי IMDB), ו"הדרך לגיהנום", מותחן עכשווי בינוני (את רוב התפניות המוצלחות בספר שינו לקלישאות הוליוודיות). שמתרגם את הספר הנוכחי לסרט בכיכובו של ליאם ניסן, מי שגילם בהצלחה את אוסקר שינדלר ואלפרד קינסי בעבר, והפך, דווקא בואכה הגיל השלישי, לרמבו לעת מצוא. 

כמה מספריו של בלוק תורגמו אי שם במחצית השנייה של שנות ה-90 ויצאו בהוצאת "שלגי" כשהם מצוידים בעיצוב עטיפה בינוני אך קל לזיהוי, ותרגום נוקשה, זרוע פה ושם בשגיאות הגהה. ביחס לדברים אחרים ש"שלגי" הוציאו ברבות השנים, מדובר בלא פחות מ"החטא ועונשו".

אז מדוע לעורר מן השאול סדרת ספרים ישנה שאפילו תמונה הגונה שלה לא ניתן לאתר ברשת?

קודם כל, כי ההוויה קובעת תודעה. הספר פשוט היה שם, נח על המדף, כשש שנים, שי מפוקפק מאורי קידר. אבל גם כי בלוק הוא סופר מאוד פורה, שעיון ברשימת הכותרים שכתב מעורר סקרנות: חוץ מסדרת הבלש של סקאדר, הוא כתב סדרה על גנב מקצועי, ואחרת על מחסל מקצועי, הוא כתב בשם העט ג'יל אמרסון ובעוד שמות שונים ומשונים, הוא כתב ספרים על כתיבה ("איך לשקר בשביל כיף וכסף", "תנ"ך השקרנים") והוא השתמש בלא מעט משחקי מילים מטורללים בשמות ספריו ("Mr Tanner, you Jane"). וגם כי הספר פשוט מוצלח.

סקאדר, גיבור סדרת הבלש, עובד בניו יורק. בלש לשעבר, ואלכוהוליסט פיכח בהווה, ההולך בהתמדה לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. נדמה שגם התפכח מאשליות של שלמות ואידיליה וסופים הוליוודיים, ורצף המחשבות שלו עגמומי-עוקצני, ונע על התפר שבין רגיש קמעא ל"EMO" משתפך, באותו חן המאפיין את הבלש של קן ברואן - עוד מכונת הפקה של ספרים - ג'ק טיילור. ההבדל הגדול בין השניים - מהלכי החקירה של סקאדר אינטליגנטיים, הגיוניים ומלוטשים ותורמים לעניין בספר כך שהכיף בקריאה אינו נשען רק על הכריזמה שלו, אלא גם על יכולתו המוצלחת של בלוק לנווט ולחשוב על רעיונות יפים.

בכרך הנוכחי מתיו נשכר על ידי סוחר סמים שאשתו נחטפה ונרצחה באכזריות בכדי לאתר את הרוצחים. הוא מקבל עליו את המשימה בלב לא שלם. מצטרפים לקלחת אחיו של הסוחר, נרקומן משתקם, חברתו של סקאדר, אליין, נער שחור חסר בית שכבר עבד בעבר עם סקאדר ומנסה להרחיב את נתח הפעילות שלו ולבסס את מעמדו כרובין, צמד האקרים מימי מודם החיוג ומאפיונר רוסי.

החקירה, מתחילה מנקודה בעייתית - העדויות לגבי אירוע החטיפה דלות, הפושעים לא השאירו מספיק עקבות, וקשה למצוא נקודת התחלה מבטיחה. אבל עמודים ספורים אל תוך החקירה סקאדר מתחיל לחטט ולחפור, והעלילה צוברת תאוצה,  הרמזים נערמים, והשיא האלים מגיע אחרי 286 עמודים.

בתוך העלילה הקצבית שוזר בלוק היטב את הקשר של סקאדר עם נער שחור חסר בית

ספוילר קל לאחת הדמויות: הקשר הופך לערימת קלישאות בעיבוד הקולנועי, בעיקר בעיצוב דמותו של הנער כמן גאון אקסצנטרי נוקשה וסופר אמיץ על חשבון הנער הפגוע שמשתמש בהומור כדי להגן על עצמו כפי שהיה בספר. סוף ספוילר.

גם הקשר המורכב של סקאדר עם חברתו (דמות מוצלחת שנעלמה מן העיבוד הקולנועי) מהווה חלק חשוב מן העומק בו מתאפיין הסיפור יחסית לספרי בלש אחרים.

בנוסף, בלוק מצליח לנפק כמה מחשבות מעניינות על ההבדל בין שירות ציבורי לפרטי - סקאדר, שאינו בלש מורשה, שוכר נערים שאינם טכנאים מורשים כדי לחלץ מידע שאינו מצליח לחלץ בצינורות המקובלים. זאת על רקע משבר במוסדות הציבוריים. יש לי הרגשה שאני יודע מה בלוק היה אומר לו הייתם שואלים אותו אם כדאי להשקיע זמן וכסף בלימודים אקדמאיים או לקפוץ ישר למים התעסוקתיים דרך למידה ועניין פנימי.

הסיפור מתרחש בקו ניו-יורק-ברוקלין, בין פגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים אליהן הולך סקאדר, מסגרת מוצלחת ואמינה שמעניקה לסיפור רקע עמוק שקל לשקוע בו.

רוב הדמויות אמינות ומעניינות. טי.ג'יי, קינן, סוחר הסמים ואחיו, הנרקומן. פה ושם בלוק מגזים קצת בדיאלוגים, כמו עם ההאקרים, או מצייר באופן חמים מדי את עולמם של סוחרי הסמים, אבל בסך הכול, מדובר בספר מתח מהנה שעושה דברים שהרבה ספרי מתח של היום מתקשים לעשות - לספק עלילת בלש אמינה, מרתקת וקצבית. וזה לא דבר של מה בכך.


ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 9

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: שלושת רבעי נקודה על יוזמות החקירה המקוריות.

סופי: 8.7

אין פלא שבחרו לתרגם את הספר המוצלח הזה לסרט. מומלץ לקרוא, לא חייבים לראות.

המתים נראים טוב - פיטר ג'יימס

המשכונים הם עסק בעייתי.

אם "שליחות קטלנית 2" היה נהדר, 3, הומוריסטי וסביר...4, גדוש ברצינות התהומית של כריסטיאן בייל ובסיפור המחורר, כבר היה די גרוע. ועדיין, להגיע עד 4 על הרגליים זה מכובד.

המשכונים יכולים להיות גם נוראיים, עיין ערך "רובוקופ" והמשכיו: הראשון, מ-87, שהיה אפל וקורע מצחוק וקורע קרביים, ולעיתים אף נוגע ללב, בעוד שהשני היה מסורבל ומשעמם, והשלישי, יצא ישר לוידאו אני חושב.

גם אם לא הסכמתם עם כל הדוגמאות, בוודאי הבנתם את הרעיון.

המשותף להמשכונים - בכולם נדמה שאיזה מנהל מדומיין, תאב בצע, נתן לבמאי, השחקנים והתסריטאי מגוון עצות אחיתופל בסגנון: "מעולה, בוא נצלם שוב, אבל הפעם תגיד את זה לא אמין", "אני צריך עוד קלישאות כאן", וגם, "אולי בעצם נכתוב את זה כך שהסבתא היא בעצם בבון רובוט ענק". טוב, העצה האחרונה אולי לא נוראית כל כך כשמדובר בסרטי קיץ.

בוודאי הבחנתם גם שהיות שאין לי הרבה מה לומר על הספר המדובר, אני מושך את הנקודה שלי.

אז בקיצור, "המתים נראים טוב", השני בסדרת רב פקד רוי גרייס, החוקר הבכיר שמסתובב ברחבי ברייטון, לוקה בכל המחלות האפשריות של המשכונים, כבר בחלק השני של הסדרה (שאם אני לא טועה תורגם כבר הכרך ה-9 שלה).

אומנם בגלל שהוא מתרחש בברייטון, זמזמתי לכל אורכו את "every day is like sunday", שמוזכרת בו טיילת, אבל מעבר לזה, מדובר בסט מושלם של עצות "איך לא לכתוב המשך למותחן די מוצלח".

העלילה: גופה חסרת ראש נמצאת בברייטון. רוי גרייס מקבל פיקוד על החקירה ומהר מאוד מגלה כי הקריירה שלו תלויה בתוצאותיה (באופן שנדחף לעלילה בצורה מגושמת). במקביל הוא מנסה לחזק את הקשר הרומנטי עם קלואי, הפתולוגית המקסימה שהכיר בכרך הקודם. בינתיים. במקום אחר, אדם מוצא דיסק עם סרטון מצמית ומגלה שטבל במים עמוקים מדי.

העלילה סטנדרטית, אבל עושה רושם שג'יימס מנסה, בהצלחה, להכחיד את כל מה שהיה מוצלח בספר הקודם.

מינון הקלישאות עולה פלאים - רוי גרייס עם הגב לקיר, רוי גרייס חושב על קליאו מחשבות רומנטיות שמתאימות לטקסטים בספרים שכריכתם עוטרה על ידי פאביו ("כמה יפה היא, כמה חמה" או משהו כזה), רוי גרייס מתקומם מול גזענות, רוי גרייס אבהי. ולצדו -  שותפו של רוי, והוא - שומו שמיים - מתקשה לתמרן בין הקריירה למשפחה. עצוב וקודר וג'יימס כותב את זה כך שהרגשות מוצגים באופן בוטה ורודפים אחריכם כמו פעוט מרייר הרוצה שתשימו אליו לב.

אבל ג'יימס לא מסתפק בכך, הוא רוצה לשלוף עוד שפנים. מוכרים וצעקניים ככל שניתן - בלש נוסף מצורף לצוות, בור, דוחה וגזעני, הוא הדביל שעליו נצחק במהלך הקריאה, גרסא חיוורת של ג'ו פשי למל גיבסון-דני גלובר. ברגעים אלו נדמה שג'יימס שכח שהוא אמור להיות סופר והוא נחוש בדעתו לכתוב משהו (תסריט?) שיגרום ל"רובוקופ 3" להיזכר כיצירת המופת שהוא בעיני ג'יימס.

בקיצור, את מעט הממזריות שהייתה לדמויות בספר הקודם רומס מכבש גודזילאי של תבניות מוכרות ובוטות. הרעים לא אמינים - אמריקאים, מזרח אירופיים, וגם אדם שכנראה לוקה בהפרעה נפשית מסוג אספרגר - כולם מתנהלים באופן כמעט קריקטורי ועושים מעשים חסרי הגיון. אפשר היה אולי לקבל את הדמויות השטוחות, עדיין מדובר במותחן, אבל היינו דורשים שיתר המרכיבים יתנהגו בהתאם. אבל גם כאן ג'יימס נותן עבודה - התעלומה חסרת כל אמינות, שרשרת אירועים שמכה בתימהון אפילו את אלה שמשעים היטב את אי האמון שלהם (וסחבק יודע להשהות) - איזה ארגון פשע יבחר לפגוע במשאב עיקרי, באיזה עולם ניתן להיות מוסווים באופן גורף ברשת, ואל תבקשו ממני להתחיל לדבר על הסטארט-אפ המוזר בהיסטוריה שמתואר בספר.

נראה שג'יימס התלהב מאוד מכך שהבין משהו על רשתות אלחוטיות וכבר זרם משם. ובגלל כל הליקויים הללו, אפילו הקצב איטי - אירועים שוליים מתעקשים להתרחש על פני פרקים שלמים והספר הופך למלחמת חפירות. את הראשון סיימתי תוך ימים ספורים, את השני - לא פחות מעשרה ימים, כשמדי פעם אני ניגש אליו בחוסר רצון משווע, מאורע נדיר במחוזותיי. אוף.

ציונים:

דמויות: 6 מה שהיה מעט עגלגל הושטח ואפשר להנחית עליו מסוק.
תעלומה: 6
קצב: 7
כתיבה: 7

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על האכזבה.

סופי 6

רוי גרייס 2 מרגיש כמו מת לחיות 5

אם המושבות - ליעד שהם

ליעד שהם. כמו שעון. אחת לשנה, הוא מופיע באריזה מעוצבת היטב, שהופכת קלה לזיהוי עם הצטרפותם של כרכים חדשים. לאחר שקראתי כבר כמה ספרים שלו, המודוס אופרנדי כבר מוכר לי. אני יודע שבמוקד יהיה נושא חדשותי כללי - אז זה היה העובדים הזרים, היום שחיתות - אני יודע ששוטרים, עורכי דין ואנשי שררה יכנסו לפלונטר, מישהו ימות ולרוב אפילו אצליח לזהות את האשם -

ספוילר - זה בדרך כלל מישהו עם נגיעה שולית לעלילה, אבל מניע ברור, פלוס חיבה לקשישים אלימים - סוף ספוילר.

ולמרות שמכיר היטב את ספריו, עדיין מצאתי את עצמי נהנה עד מאוד מספרו החדש של סופר המתח העקבי של ישראל.

אז מה יש לנו כאן. ענת נחמיאס, שהופיעה כבר בספריו בעבר, שוטרת חוקרת, עוברת מתל אביב לפתח תקווה. האמת, זה כנראה היה המאורע הכי דרמטי בספר. היא עוברת כי היא עתידה לקנן עם בעלה לעתיד, המגיע ממשפחה מיוחסת. בהתחלה היא חשדנית. נראה לה שפתח תקווה ממש משעממת. המפקד שלה מנחה אותה לשמור על שקט תעשייתי, והפרשיות שנקרות על דרכה גם ככה אינן מעוררות תיאבון. אבל מה, מסתבר שפתח תקווה היא איננה המקום שבו אנשים מתים מבפנים, כפי שכתב פעם מישהו בפייסבוק, או, ליתר דיוק היא לא רק זה. תחת פני הקרקע - או למעשה הקרקעות - רוחשת קלחת של אינטרסים שמניעה אנשים שונים בחלונות הגבוהים והנמוכים לבצע מעשים איומים. היעלמותו של עיתונאי המצוי במשבר תעסוקתי ומשפחתי משמשת נקודת מוצא לחקירה של ענת. המפקד אומר לה להפסיק, אך היא ממשיכה ומסתבכת בסכסוך ענף בו מעורב גם הפושע שמעון פארו שהופיע בעבר אצל שהם. פשע רודף פשע, אלטרנטיבה רומנטית מושכת יותר מארוסה המרובע של ענת מופיעה אף היא, ראש העיר מסתבך ועוד ועוד, עד שנוצרת תסבוכת למופת.

הספר הזה אינו שונה מספריו האחרים של שהם. הוא מפגין שוב את יכולות התחקיר המרשימות שלו, כך שתיאור התככים והמזימות בעירייה מעורר אמינות ועניין, הוא יוצר סבך של דמויות ואינטרסים ששואב פנימה בקלות. הקצב, כמו תמיד אצלו, מהיר ומהנה, מבלי לוותר על עושר בפרטים. 

מנגד מתייצבים גם הליקויים המוכרים. הדמויות שטוחות. ולצד כמה רגעים הומוריסטיים חמודים, קיים השטף המוכר של קלישאות על יחסי בינו לבינה, לבטים פנימיים בנושא קריירה שנלעסו כבר כל כך הרבה פעמים עד שאפילו תינוקות יירתעו מהם, ויחסים עם הורים שנדמה שכולם נולדו או התחנכו בפולין, וכמובן, גולת הכותרת של שהם, אפליה מתקנת למזרחים במגזר העברייני. למרות שצריך לציין כי הפעם הוא מנסה קצת לאזן. כל אלו מחדדים את העובדה ששהם טוב בכתיבת תעלומות ומתקשה בכתיבת אנשים אמיתיים. מגרעה שז'אנר המתח, המתאפיין בסימן ההיכר של "מי עשה ולמה?" מצליח לספוג בקלות יחסית לז'אנרים אחרים.

וגרוע מכל, מדי פעם מתפלקת קלישאה מעורבבת בפאתוס, כמו למשל, כשאחת הדמויות חושבת, פתח תקווה תהיה שלי! והמוח שלי, במבטא אוסטרי כבד הזדעק, dude, ווט וור יו טינגקינג?!

 אבל לבקר זו לא חכמה גדולה. בסך הכל, מדובר בספר מתח אינטליגנטי וקצבי שמעביר את הזמן תוך שהוא עושה את מה שלא רבים מצליחים לעשות, לארוג את המציאות הישראלית לעלילת מתח אמינה, גם אם צפויה, שמספקת מפלט ממאורעות היום יום.
עכשיו כשאני חושב על זה, ייתכן ששהם קלט משהו ביחס לספרות המתח הישראלית. במדינה כמו שלנו, שמפלרטטת תמיד עם נקודת הרתיחה, ייתכן שספרי מתח צריכים להיות גם בעלי מימד מרגיע. משהו במוכרות, ביכולת לנחש חלק מן העלילה, ובמחשבות הצפויות של הדמויות, משמש כאקמול, לא הכרחי אך נעים, מול שטף החדשות התוקפני והבלתי נגמר. 

ציונים:

קצב: 9.5

כתיבה: 8 מחד אינטגרטיבית וערוכה היטב, ומאידך עמוסה בקלישאות

דמויות: 7

תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.25

זז כמו ג'אגר, טווה תעלומות כמו ספיידרמן, מעצב דמויות מקרטון וכותב בסדר. לטוב ולרע, שהם ממשיך למצב את עצמו כקובן/באלדאצ'י הישראלי, ובשנה הבאה, אקרא את החדש שלו, אהנה מהטוב, אתמרמר על השאר, ואשכח, כנראה בכוונה, שבספר הזה, כבר הייתי.

חג שמח

נעלמת - גיליאן פלין

קשה להתייחס ל"נעלמת" מבעד לפריזמה המסורתית של ספר מתח.
המבנה שלו אינו שגרתי, התפניות אינן שגרתיות, והטון המתוחכם-מתחכם שלו, לעתים עם מנה גדושה של מודעות עצמית, מקשים על סיווג.

אפילו לתמצת אותו קשה, מבלי לייצר ספוילרים.

אבל לפני הספוילרים, ניתן לומר כמה מילים.

מתישהו בעבר ראיתי בקולנוע את "מרדף חצות", רוברט דה נירו וצ'ארלס גרודין, רדפו אחר סכום כסף מרשים בקומדיית פעולה הומוריסטית ומחממת לב. הייתי צעיר ויצאתי מהקולנוע קצת בהיי, מרמת הכיף והקריצות, בתקופה שבה צ'אק נוריס וסטלון משלו בכיפה של סרטי האקשן (לא בהכרח תקופה רעה, אבל איזה חיוך או קריצה פה ושם לא היו מזיקים לצמד החסון).

הסרט הפך אצלי לראשון בשרשרת של סרטי פולחן אישיים עליהם נהגתי להמליץ במהלך השנים (הצטרפו אליו "צרות גדולות בצ'יינה טאון", "הת'רס", "ממפורד", "ילדות רעות" ועוד כמה סרטי פולחן איזוטריים).

לאחר שהחבר/ה צפו, שאלתי, "נו? איך?", ותמיד נתקלתי במין התפתלות וחיוך מתנצל. "היה בסדר". עם הזמן, הבנתי עד כמה יצירת ציפיות חיוביות יכולה לייצר אפקט הפוך.

בחזרה ל"נעלמת", נורא רציתי לומר וואו, אבל לא יכולתי. ואולי זה נבע שמזה שרציתי לומר וואו.

אחרי הכול, מדובר באחד הספרים שהבילד-אפ לקראתו היה מאוד בולט. גיליאן פלין (או ג'יליאן, על פי ספרי "מתח עולמי" של ע"ע) שכבר פרסמה שני רומני מתח מעולים, דרומיים-גותיים, נוטפי דם והומור שחור, ומרובי תפניות ("מקומות אפלים" ו"חפצים חדים", שניהם מאוד מומלצים), פרסמה את ספרה החדש בשנה שעברה.
הספר זכה לביקורות טובות מאוד, "היצירה הטובה ביותר שלה", כתבו פה ושם. דיוויד פינצ'ר שעיבד את "נערה עם קעקוע דרקון", מביים את העיבוד הבא עלינו לטובה, ואם זה לא מספיק, מעט הקוראים הישראלים שטרחו לקרוא באנגלית ולפרסם ביקורת גמרו עליו את ההלל.
עם רמת ציפיות כזו, אולי קצת קשה שלא להתאכזב מעט בסופו של דבר.

או במילים אחרות, קארמה משתמשת באינטרנט כדי להחזיר לי, על שמנעתי מכל מיני אנשים לגבש רושם משלהם על סרטים שממש אהבתי.

או שלא.

הספר נפתח בנקודת מוצא הרלן-קובנית מובהקת. כתיבה בגוף ראשון. זוג אמריקאי בורגני. האישה נעלמת בבוקר יום הנישואין החמישי. חקירת ההיעלמות נמסרת לידי שני בלשים בעלי כריזמה של בצל. הבעל, שכבר אי אפשר לחשוב עליו אחרת מאשר כבן אפלק (שיגלם התפקיד בסרט), מתנהג מוזר, כאילו לא ממש מרגיש. הזירה אינה ברורה. קובן, כבר אמרנו?

הספר כתוב משתי נקודות מבט - הבעל והאישה - שנדמות דומות מדי בהתחלה, והופכות מובחנות לאורכו באופן מוצלח כאשר מעמיקה החדירה של אישיותן. אפשר לומר ש - רגע, זה גם יהיה ספוילר - אי אפשר לומר את זה עדיין.

הדמויות מצוינות. איימי, מזכירה דמויות נשיות אחרות של פלין מספרים קודמים - אינטליגנטיות, פגועות בשריטות נפשיות שכוסו בשכבות עבות של ציניות, בעלות גישה פונקציונלית-בואכה-פסיכופטית לחיים. נשים שמתנהגות כמו גברים.
ניק, בעלה, גם הוא מתוחכם ומעניין, כותב עם מודעות עצמית. ככה זה כששתי הדמויות המרכזיות עוסקות בכתיבה. גם הוריה של איימי, אחותו של ניק, עורך הדין המשופשף, והבלשים הבצלצליים ממלאים את תפקידם נאמנה.

הכתיבה מתוחכמת. מתייחסת למימדים שונים בחיים המודרניים - כסף, רומנטיקה, בורגנות (אולי שילוב של שני הקודמים יכול לשמש הגדרה למושג הלעוס הזה). מדי פעם עף איזה דימוי מקסים. עקיצה (מוצדקת, לדעתי) בכיוונו של מוראקמי. כיף מאוד לקרוא.

התעלומה אינה מורכבת. יש שיאמרו שהתעלומה הנפשית מאחורי האירועים הדלים - או, מימד המותחן הפסיכולוגי - מרתקת, אני לא. היא בסדר גמור, אבל לא מדהימה או מחדשת.

הקצב בינוני. העבר של איימי וההווה של ניק נפרשים בקצב נינוח, שמתעכב על פרטים מחיי הנישואין וחיי היומיום - מה שהופך את הקצב של הספר לקצב של רומן ולא רומן מתח (המתאפיין באיכויות האהובות של ג'אנק-פוד - נבלע במהירות, לא מעניק תזונה בריאה, אבל כה טעים...). השערות אינן סומרות במהלך הקריאה. ואני הרגשתי הבדל גדול בין הספר הנוכחי לספריה הקודמים של פלין (שבא לידי ביטוי גם במשך הזמן שלקח לי לסיים את הספר).

ועוד כמה מחשבות,

ספוילר -

הספר, אומנם מתחיל כספר של הרלן קובן, אבל מימד המתח וההתרחשויות מתמוסס במהרה אל שתי הגרסאות המוצגות לקורא - איימי שמתגלה כשטנית, וניק שמתגלה כגבר מתוחכם אומנם, אך עדיין בעל תכונות של גבר ממוצע, עם שלל נקודות תורפה - והספר הופך במערכה השנייה לרומן ארסי על חיי הנישואין והמאבק בין המינים, עד שמגיע לשיאו הגרוטסקי בשלישית, בטוויסט ביזארי ומקורי (שהופכת את ההבדלים בין המינים לזוג אזיקים).

פלין השתמשה בדמויות מספרי המתח הקודמים שלה, ובקווי המתאר של האישיות הפסיכופטית, כדי ליצור זירת התגוששות דחוסה ודלת חמצן, שבה נאבקים המינים בעידן המודרני, על שלל מוסכמותיו הכלכליות והתרבותיות.

יותר מכל הזכיר לי "נעלמת" את דבריו של שייקספיר על כך ש"בגיהנום אין חמת זעם כמו זו של אישה פגועה".

אפשר לומר שפלין עברה אבולוציה מעניינת ככותבת, אבל קשה לעיכול על ידי מי שהורגל לחומריה הקודמים.

סוף ספוילר.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

ספרה החדש של פלין מתאפיין בכתיבה מושחזת ובדמויות מוצלחות, אבל הוא בעל מבנה וקצב שונים מזה של ספריה הקודמים, וניתן לומר שהוא יותר רומן מרומן מתח.

דוקטור סליפ - סטיבן קינג

כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.

כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות  ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.

כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.

בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).

ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".

דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".

לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.

הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק המפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.

הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.

בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.

בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).

סופי: 6

אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.

המוח - יצחק דרורי

בפתיחה לספריו של בוריס אקונין יש הקדשה למאה התשע עשרה, בה בוצעו הפשעים בחן - הקדמה המעניקה נופך רומנטי לעולם האפלולי ולפושעים הנועזים.
כשההקדמה הזו בראשי - בשל "אהוב המוות", שסוקר כאן לאחרונה - התיישבתי לקרוא את "המוח", של יצחק דרורי, פורץ הכספות המפורסם, ואילן בכר, העיתונאי.

הספר מספק הצצה לעולם הפשע הישראלי, ומגלה - ואני סבור שאם נבחן את פשעי המאה התשע עשרה, האמיתיים, נגיע למסקנה דומה - שהפשע הוא תמיד עסק אלים וקשה. כן נגלה, שסיפור הפשע הנמסר בגוף ראשון, בידי הפושע, עטוף בדרך כלל בתבנית מוסרית פתלתלה, הנכפית על העולם הנורמטיבי, בכדי להצדיק מעשים אסורים. קצת כמו פעוט שאינו מסתדר עם פאזל, וכופה על חלק שאינו מתאים את מקומו.

הפתיחה של הספר שואבת פנימה במהירות. בלשון חסמב"ה-אית/אסתר שטרייט-וורצל-ית מגולל העיתונאי אילן בכר את סיפורו של יצחק דרורי, ילד אמצעי למשפחה מרובת ילדים שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ונשלח על ידי אביו למוסד סגור. גם אחיו סולק מן הבית על ידי אביו שהתחתן בשנית. ליצחק חלום אחד, לקנות את בית אביו ולחזור לגור בו עם אחיו המגורשים. יצחק בורח מהמוסד וגר ברחוב. מעשי הגניבה הראשונים שלו מבוצעים מתוך רעב, בגיל צעיר מאוד.
בהמשך, הוא מתחיל לבסס את מעמדו בשכונה דרך אלימות ופריצות לבתים. הוא מגבש סביבו חבורה של ילדי שכונה נאמנים. הוא עסוק מאוד בהערצת אחרים אליו, ובהיותו רודף צדק למען אחיו ומשפחתו.
לעתים נראה שהוא מתבלבל בהסקת המסקנות. למשל, אחרי שהוא מפוצץ מישהו ממכות מול חבורת ירקנים מקומית בשוק, אחד הירקנים מתחיל לתת צ'ופרים מיד כשהוא מבחין בו עובר בשוק. דרורי מסיק שהירקן "התחיל לאהוב אותי ממש", ולא תוהה אם הוא לא מפחד ממנו אחרי שראה אותו מפליא מכותיו באחר.

הקריירה של דרורי מתפתחת. הוא הופך לפורץ מקצועי. משתדל לעשות את מעשיו ללא אלימות ופגיעה בחפים מפשע, והופך למעין לוחם בממסד בעיני עצמו. הוא נכלא למשך שנים. משתחרר, פורץ ושוב נכלא. מסייע למדינה במלחמת יום כיפור, באקט שמקשה עוד יותר על קבלת החלטה ביחס לאופיו. ובהמשך, חיי הכלא הופכים בהדרגה לנושא מרכזי (ואף מילה על שם משפחתו והעובדה שבילה יותר זמן מחייו בכלא מחופשי),. זאת, עד לחלקו האחרון הספר בו מבוצעת פעולה נועזת שאת תוצאותיה לא נסגיר. הספר נחתם במעין דין וחשבון פשוט ונוגע ללב על חיים של פשיעה. היות שיש עוד שני המשכים, סביר שדרורי התקשה ליישם את מסקנותיו.

הכתיבה מאוד יעילה, אבל גם שטחית. במשפטים קצרים, בכר ודרורי גומעים תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.

למרות שהכתיבה אינה מעמיקה, ההיכרות הקרובה עם אדם שהורשע בפשעים, חושפת מספר נקודות מבלבלות.

במהלך הקריאה בולטת עד מאוד הדרך בה דרורי מסתכל על העולם ומצדיק חלק ממעשיו, ונקודת מבטו יוצרת תבנית מוזרה של סתירות בין הכאה על חטא, להטלת האשמה על החברה. אני מצאתי את עצמי מזדהה עמו וחש דחייה בו זמנית.

גם עיסוקו של דרורי בהערצת הסביבה אליו, ויחסו לאחרים, אשר מתהפך במהירות - מאוהב לאויב, ובחזרה - עוברים בצורה מרתקת. דרורי מצטייר כאדם שלא ניתן לחזות את תגובותיו או את האופן שבו הוא מפרש מעשים ואמירות. זאת למרות שהוא מרבה לציין עד כמה חבריו לחבורה סומכים על "יכולות השיפוט" שלו.

עוד נקודה ששווה אזכור היא ההתייחסות שלו לכספות אותן הוא כל כך רוצה לפרוץ. דרורי מתייחס אליהן כמו היו נשים אותן הוא חייב לכבוש, עד שהוא מבלה ימים ולילות בחדר עם כספת מורכבת, במקום לשהות עם משפחתו. באחת הנקודות בסיפור, מתוך עצב, הוא מספר כיצד הוא מתנחם בחיבוק הכספת. מוזר ומעניין.

הקצב משתנה, אבל באופן מותאם לאירועי חייו של דרורי ששוקע עמוק יותר ויותר בקריירה העבריינית, עד שנוצרת מחזוריות מייאשת של פשיעה וכליאה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8 משתנה בהתאם לעלילה, לעתים קצת מתיש

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על חלוציות בתחום.

סופי: 8.5

סיפורו של דרורי, גם אם כתוב באופן מעט שטחי, סוחף, מרגש, מצמרר ומתעתע, ומספק הצצה חשופה ומעוררת מחשבה לנפשו של פושע. כדאי לקרוא.

האחים קרמאזוב - פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי

כשקראתי את "האחים קרמאזוב", הספר האחרון שכתב דוסטויבסקי (והראשון שלו שאני קורא), נזכרתי שוב ושוב באימרה שהייתה גם לשיר עגום של ה"legendary pink dots" - "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר".  רלוונטי לצערי גם לימי קיץ 2014 הקשים.

את האימרה טבע הסופר והמבקר הצרפתי ז'אן בפטיסט קאר, עיתונאי וסופר, והיא צצה במוחי כי הפליא אותי לגלות שספר שנכתב לפני יותר מ-150 שנה מכיל בתוכו את כל יסודותיו של ז'אנר המתח של היום. מעבר להיותו יצירה עמוסה ודחוסה בנושאים פילוסופיים, פסיכולוגיים רומנטיים, קיומיים ועוד, ב"האחים" ניתן למצוא גם את יסודות הרומן הבלשי, כשהם מבוצעים באופן מעורר התשתאות. בעיקר כשזה מגיע לדמויות, לחקירה של זירת הפשע, לטכניקות של חקירת חשודים ולהתמקדות במניעים. 

התלבטתי אם לכתוב על הספר כספר מתח. נדתי לכאן ולכאן. כאשר גיליתי שגוגול עצמו התייחס לספר כאל רומן בלשי, נטתה הכף לחיוב. דבר שבוודאי ייחשב לחילול קודש בעיני מיטיבי הלכת, אבל מותר בהחלט, בעולמנו הפוסט מודרני.
 

אגב, את ספרו של גוגול, "נפשות מתות" (שיצא לאחרונה בתרגום מלא, בהוצאת "הספרייה החדשה", וטרם קראתיו) קרא רוברט לנגדון, גיבורו של דן בראון, ב"התופת" הגרוע, שסוקר כאן לא מזמן, כמניפולציה (זולה) שאמורה הייתה ללמד על עומקו של הגיבור. מעין "פרודקט פלייסמנט" שקוף.

לפני העיסוק בקרמאזובים כספר מתח צריך קודם לומר כמה מילים כלליות על היצירה העמוסה הזו.

"האחים" הוא יצירה היסטרית, מתוחה, רוויית דיאלוגים טעוני רגש, שנוגעת כמעט בכל סוגייה מחשבתית שניתן להתקל בה לאורך החיים.
הקריאה באלף העמודים הללו - שתורגמו ל"עם-עובדית" מהוקצעת וקולחת בידי נילי מירסקי - הייתה עבורי קצת כמו מסע בזמן. שלושת האחים לבית קרמאזוב - איוון, אליושה ודמיטרי - מתמודדים וחושבים על כל הדברים שניתן להגות בהם לאורך חיים שלמים - הסוגיות בהן עסקו הזכירו לי מחשבות ועניינים מתקופת הילדות, התיכון, הצבא והלימודים באוניברסיטה. מדוע אנו חיים? האם יש אלוהים? מהי האהבה? כיצד מתפתח האדם? מה הופך אדם להורה? כיצד יש לנהוג בילדים? ועוד ועוד. כל אלו נידונים בכובד ראש, בעומק, באמצעות הדמויות המושלמות שיצר דוסטויבסקי.

נדמה שאיכשהו הצליח דוסטויבסקי להקיף ולדחוס את כל טווח המחשבה האנושית - פילוסופית, פסיכולוגית, תיאולוגית ורגשית - אל תוך הסצנות הדחוסות והתיאטרליות שיצר. התוצאה היא מן סופר-מרקט של נושאי הגות שכל אחד יכול למצוא בו משהו. הישג בומבסטי לכל הדעות. במובן הזה, ברור ש"האחים" הוא הרבה יותר מספר מתח. מדויק יותר אולי לומר, שהיות שהוא עוסק כמעט בהכול, יש בתוכו גם ספר מתח מצוין.

אז לעסק. אליושה, איוון ודמיטרי (פיודורוביץ') קראמזוב, הם בניו של פיודור פבלוביץ', אדם אנוכי ושטוף תאווה. אב ששכח את ילדיו, במרדפו אחר כסף ונשים. הוא איפשר להם לגדול מוזנחים ועזובים, ורק הודות לטוב ליבם של הסובבים אותם, גדלו איכשהו לבוגרים צעירים (שלושתם נמצאים בשנות העשרים לחייהם בתחילת הרומן).
אליושה העדין ואוהב האדם מתעתד להיות פרח כמורה, ומתלמד אצל הכומר זוסימה, הקדוש המקומי בעל האידאולוגיה התיאולוגית העדינה. איוון המבריק, הוא בעל נפש פילוסופית, אתאיסט, ומאוהב בארוסתו של אחיו, דמיטרי. ודמיטרי, קצין צבא, פוחז ורודף הנאה המרבה להיקלע לקטטות, הוא הדומה ביותר לאביהם של השלושה. דמיטרי מאוהב בגרושנקה, אותה אוהב גם אביו. והשניים מצויים בתחרות עזה על האישה, ושרויים גם בסכסוך כספי. בקיצור, המשפחה יושבת על חבית של חומר נפץ.

בתחילת הספר מנסה הכומר זוסימה לסייע ביישוב הסכסוך המשפחתי. מפגש משותף של גיבורי הספר הופך לויכוח טעון. ונערכים ניסיונות נוספים ליישב את העניין. ברקע, אליושה, טהור הלב, עסוק בהתפתחותו הוא, ומתאכזב לגלות כי מדריכו, הכומר זוסימה, רוצה שיעזוב את המנזר ויחיה חיים חומריים טרם ישוב לכמורה. איוון מתחבט בשאלות בדבר קיומו של אלוהים והצורך במוסר ("או שמא, הכול מותר?") ועוד הוא תוהה, האם הוא אכן מאוהב בארוסתו של אחיו, קטיה, שנזנחה לטובת גרושנקה, או שמא מדובר בתעתוע של הנפש.

לא אוסיף עוד הרבה, אבל אומר שבשלב מסוים אחת הדמויות נרצחת, יש חשוד מובן מאליו, שהעדויות מצביעות אליו. אבל העלילה מסתבכת, וחקירת הרצח, דרך המעצר, החקירה והמשפט, מתוארת לעומק בחלקו השני של הספר.

הדמויות שיצר דוסטויבסקי מדהימות באמינותן. אליושה, שהיום היה נכתב, אולי, כ"רוחניק" שהתגולל בהודו וחזר אל חיק המשפחה עם תורה של אהבה וקבלה. לפרקים לא ניתן לדעת אם הוא מאוד הזוי או מאוד צודק. איוון, שמעיין המחשבות שלו תמיד מצוי בטמפרטורה חמימה עד שהוא מגיע אל נקודת רתיחה פסיכוטית, ודמיטרי הייצרי והאלים שלמרות זאת מצליח לעורר אמפתיה רבה, שלושתם מותירים חותם עז במהלך הקריאה.

אליהם מצטרפת גלריה מרשימה עד מאוד, החל בסמרדיאקוב המשרת הנכלולי שנפשו מתגלית כתהום עכורה של אפלה ומוזרות, גרושנקה שעוברת מהפך נפשי קיצוני, אנשי החקירה המנסים לעשות לקריירה שלהם, במקביל לביצוע עבודתם המקצועית, פרקליטי שני הצדדים, הכומר זוסימה שעורך חשבון נפש מעמיק, ומדאם חוחלקובה בעלת סגנון הדיבור הארכני שלעולם אינו מגיע לנקודה. כולן ועוד דמויות רבות אחרות מניעות בשלל דיאלוגים, רבי שיח ולעיתים מונולוגים קצרים, את עלילת הרצח.

על כתיבתו של דוסטויבסקי כבר נאמר רבות ואין לי ממש מה לתרום. אומר רק שלמרות העומס הרב - הספר מונה כאלף עמודים - אין הרבה "שומן מילולי", ואני לא חוויתי מאמץ מיוחד בקריאתו של הספר, מעבר למאמץ הכרוך בקריאה של רומן עב כרס בן 150. חלק מן החלקלקות של הטקסט נובעת בוודאי מעבודת המתרגמת שהפכה את הספר לקריא מאוד. מירסקי הצליחה לגרום לו להיקרא הן כספר הכתוב בשפה יומיומית והן כרומן מכובד. כיצד, אינני יודע, אבל זה ככה.

כנגד הספר נשמעו ביקורות בשל הרחבת יתר בתת העלילה של הכומר זוסימה, שיחסיו עם אליושה ועם עצמו מפורטים יתר על המידה, והן על עלילת אליושצ'קה (ולא אליושה), בנו של הקפיטן שהושפל על ידי האח דמיטרי, ועל יחסיו עם אליושה המנסה לתקן את פשעו של אחיו. בעיני עלילות אלו דווקא עיבו והוסיפו למה שהוא בעיני המוקד של הספר - יחסי אבות ובנים והקשר שלהם לעובדת היות יצר האדם רע מנעוריו.
סיפורו המצמרר של זוסימה על האיש השקט, סיפור המעשה טורד הנפש של אליושצ'קה והכלב האהוב עליו, יוצרים מעין היכל מראות שבו נושאים מתנגשים אחד עם השני, בהרמוניה מושלמת, ומלמדים אותנו כי היכן שיש אנשים, שם יהיו גם תוקפנות ומוות. (במובן מסוים, אפשר שדוסטויבסקי הקדים את אבי הפסיכולוגיה, פרויד, שדיבר על אינסטינקט המוות, כגורם המניע אנשים לעשות מעשים הרסניים כלפי אחרים וכלפי עצמם).

התעלומה, פשטנית אך משובחת, בשל הפינג פונג המצוין שבין חשיבה על מצבים נפשיים לעדויות בסגנון "CSI", והתוצאה היא תסבוכת מענגת שבה לא ברור האם החשוד העיקרי רצח או לא. הסברים לכאן ולכאן מושמעים במיומנות מרתקת על ידי החוקרים ועל ידי עורכי הדין שנוטלים לעצמם חירות פסיכולוגית וסוציולוגית נרחבת כשהם מבצעים את תפקידם בבית המשפט.

הקצב הנו ללא ספק עקב אכילס של הספר. למרות שכפי שציינתי, רוב העלילות היו בעיני מהותיות לעלילה, הקריאה דורשת השקעה לא מבוטלת. והדבר נכון שבעתיים אם מתבוננים בספר מבעד לעיני גוגול/הסקירה הנוכחית, כתעלומת רצח. כרך שלם עובר בטרם העלילה מתקדמת התקדמות של ממש, ואני מניח שגם הקריאה בחלקים היותר מותחים של הספר תיחווה על ידי חלק מן הקוראים כארכנית. ועדיין, אין ספק שזה שווה את המאמץ. השלם פה הוא יצירה מופתית ונדירה, המאגדת את כל ענייני החיים, בדגש על יחסי אבות-בנים ואדם-אל, טבעו האלים של האדם וטבעה של האהבה באופן מיוחד מאוד (שמניב גם ביקורות ארכניות ומשתפכות...).

ציונים:

דמויות: 10
כתיבה: 10
תעלומה: 9
קצב: 7

ממוצע: 9

בונוס/עונש: תשע נקודות המכלול ההרמוני, המרשים והנפלא של דמויות וסיפורים שמתנגשים ומהדהדים לנו ש"כמו אז, גם עתה", וש"ככל שהדברים משתנים כך הם נותרים אותו הדבר", ועל כך שבמובן מסוים, חוויית הקריאה בו יכולה לחבר אותנו שוב לאנושיותינו, על היפה והמכוער שבה. 

סופי: 9.9

יצירה קלאסית, בומבסטית, דחוסה ומעוררת השתאות, ובתוכה גם אחלה ספר מתח.

בית מספר 16 - טאנה פרנץ' (מאת אורי קידר)

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על אירלנד? האופציה הראשונה תכלול כנראה מרבצי דשא ירוק, כבשים רועות בצידי דרכים משובשות וכפרים קטנים מלאים בכפריים שמרגישים שהם שיכורים רק כשהם פיכחים. בהמשך כנראה תעלה גם יו 2 למחשבה. ובכן, זה נכון. כנראה שכך תיראה גלויה של אירלנד. אבל כמו שישראל היא יותר דרום תל אביב מאשר הטיילת או שדרות רוטשילד, כך גם אירלנד היא כנראה יותר זו שמשתקפת בספריה של טאנה פרנץ' ופחות זו שבקומדיה המקסימה "להעיר את נד".

שחררו קצת את האחיזה והרשו לפרנץ' לקחת אתכם למסע בחצר האחורית של אירלנד. הסיור יהיה ארוך (קצת ארוך מדי) וכואב (מאוד), וידרוש מכם הרבה סבלנות ונשיכת שפתיים. ובסופו של המסע אולי תבכו. אני הזלתי דמעה או שתיים. נשמע מבטיח, לא?

כאב. והרבה. זו התחושה שאחזה בי לאורך הימים הארוכים בהם קראתי את "בית מספר 16", הרומן הנפלא של פרנץ' משנת 2010 (תורגם ב-2012). קודם לכן תורגמו גם "בלב היער" הנפלא, "דומות" ואחריו "חוף הרפאים".

הבסיס של "בית" אינו הדבר הכי חדשני בעולם – פרנק מאקי הוא בלש סמוי. גרוש שעדיין אוהב את אישתו ובעיקר מעריץ את בתו בת התשע. כשהיה בן 17 תכנן לברוח עם רוזי, אהבתו הראשונה והגדולה, מ"פייתפול פלייס", העיירה הנחשלת בה גדלו, ללונדון בכדי להצטרף לתעשיית המוסיקה. אלא שרוזי לא הגיעה למפגש ומאז נעלמו עקבותיה. מאקי הצעיר נמלט מהעיירה, ומהמשפחה המזעזעת שלו שכוללת אבא אלים, אמא מסרסת, וכמה אחים שנדפקו ברמות כאלה או אחרות.

22 שנים לא דרכה כף רגלו במקום, והקשר היחיד עם משפחתו היה דרך אחותו, ג'קי. אלא שאז מתגלה גופה בבית מס' 16, בו קבע הזוג הצעיר להיפגש טרם הנסיעה ללונדון, ולמאקי אין ברירה אלא לחזור, מה שכמובן פותח כל פצע אפשרי בסביבה.

בכוונה קראתי לספר רומן, כי הוא כזה הרבה לפני שהוא מותחן. פרנץ' משתמשת בתעלומה כדי לדון במצבה החברתי העגום של אירלנד האחרת, החבויה, להעלות שאלות על מוסר, הורות ומשפחה ובעיקר, לשבור לנו את הלב.

כל הדמויות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, זוכות לטיפול מרשים ומכובד, שהופך אותן לעגולות לחלוטין, עם הרבה רע וטוב שנאבק בתוכן. זה יישמע אולי כמו קיטש, אבל מאקי הוא דמות כובשת. עמוס בפגמים, רחוק מלהיות מושלם, אבל כזה שתרצו לידכם בעת צרה. אם תרצו, הארי הולה האירי. בכלל, פרנץ' מזכירה בכתיבה רחבת היריעה את נסבו, אבל נדמה לי שהיא לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. רבים מהדיאלוגים של מאקי שנונים ומלאים בהומור, לרוב מריר וציני.

במהלך הקריאה כאב הייתה התחושה שחשתי בגוף, ומרירות עם קצת מתוק היה הטעם בפה. כמו הז'אנר הקולנועי האהוב עליי – הדרמה הקומית, או הקומדיה המרירה, כך גם הספר הזה עמוס ברגעים כאלה, שבהם הדמעה נאבקת בחיוך.

לספר יש רק בעיה אחת, שנובעת מהיותו מותחן, ואולי גם בלי קשר לכך – הקצב. 415 עמודי הספר נפרשים על פני 23 פרקים בלבד. זה נשמע אולי כמו מתמטיקה פשוטה, אבל בנוסף, כל פרק, מכיל, פחות או יותר, סצנה בודדה. ולרוב היא נמתחת קצת יותר מדי. זה פוגם בהנאה מהספר כמותחן.

וגם אלמלא היה כזה, נדמה לי שעורך קפדן יותר היה מקצץ את הספר בכמה עשרות עמודים, או לכל הפחות מאפשר לנשום קצת. יחד עם זאת, יש לציין שככל שהספר מתקרב לקתרזיס, הקצב עולה ומורגשת דחיפות בכתיבה, שמסייעת להתגבר בקלות על ה"מסטיקיות" שמאפיינת חלק מן הפרקים. כמו שכבר נכתב בבלוג לגבי אקונין לפני מספר שבועות – טאנה פרנץ' כנראה קראה הרבה דיקנס בצעירותה ולא ממש נחשפה לאתגר קרת.

התעלומה עצמה מרתקת ופרנץ' מצליחה ליצור תכנים חדשים בתוך סיפור שנדמה כי נטחן עד דק. גם הפתרון מפתיע למדי, אם כי, כמו ברוב ספריה של פרנץ' שקראתי, הוא לא כזה שיגרום לכם לדפדף לאחור ולבדוק אם לא פספסתם משהו. היא לא דניס ליהיין.

השבוע יצא לי לשוחח עם מוסיקאי ושנינו הגענו למסקנה שמה שהופך מוסיקאי בודד או להקה לגדולים באמת, היא החותמת האישית שלהם על עולם המוסיקה, ולא משנה כמה טוב יעשו את מה שכבר עשו לפניהם. בכל האמור לעולם הספרותי, נדמה לי שאפשר לומר שפרנץ' בהחלט מצאה את הסאונד שלה בתוך ים הצלילים שמרכיבים את ספרות המתח העולמית. היא לא קולדפליי, היא כנראה רדיוהד. או בעצם – U2.

ציונים

כתיבה: 9.5. נפלאה. צינית ומשעשת במידה, נמנעת ככל הניתן מקלישאות ומצליחה לרגש ולהכאיב.

דמויות: 9.5. כנראה שפרנץ' היא הדמותו-לוגית הטובה בה נתקלתי מאז סטיבן קינג.

תעלומה: 9. נוסחא מוכרת, אבל פרנץ' נותנת לה את הטוויסט המשפחתי שמוסיף.

קצב: 7.  מכירים את זה שאתם נוסעים בפקק בדרך למקום אליו אתם לא ממהרים, נהנים קצת מהמוסיקה והמזגן, אבל באיזשהו שלב כבר רוצים להגיע? ואז משתחרר הפקק ואתם לוחצים על הגז כאילו אין מחר? אז "בית מספר 16".

ממוצע: 8.75.

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 נק' – גם כי לספר מגיע תשע ובעיקר כי הוא מעמת אותנו עם החומרים הכי אפלים שיש ביקום, ועדיין מצליח להותיר אותנו עם חיוכון.

סה"כ 9.

הבשורה הכי טובה שיצאה מאירלנד מאז פירוק בויזון.

מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.