יום חמישי, 12 ביולי 2012

פסגת השטן - דאון מאייר (מאת אורי קידר)


הדבר הראשון שעשיתי, מיד כשסיימתי לקרוא את "פסגת השטן", הרומן הנפלא של דאון מאייר, היה לנעול כפכפים, ללבוש משהו נוח ואוורירי, לשים את נפשי בכפי ולגמוע במהירות את המרחק מהמזגן בבית עד המזגן באוטו. ניווטתי את רכבי בזהירות לחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את הספר '13 שעות', שאמנם תורגם לעברית לפני 'השטן', אך כרונולוגית מתרחש אחריו (וכמובן שגם נכתב שני).

ההתנהגות הזו, מן הסתם, מלמדת היטב על מה שחוויתי במהלך הקריאה. אבל אני אפרט.

זה לא שמאייר המציא איזשהו טריק חדש בספרות המתח. ממש לא. אבל לאורך עשרים ומשהו השנים שאני קורא - ואני בטוח שזה קורה גם לכם באופן זה או אחר – יצרתי לעצמי עולם מקביל, בו חיות כל הדמויות עליהן אני קורא. ובני חריסל, אחת משלושת הדמויות המרכזיות ב"פסגת השטן", היא אחת המרגשות שפגשתי בעולם הזה.

חריסל הוא שוטר לבן במשטרת דרום אפריקה בתקופת הפוסט אפרטהייד. והוא עמוס כל כך במגרעות - הבולטת שבהן היא בעיית השתייה - שאי אפשר שלא להזדהות עימו. כאן המקום לציין כי ז'אנר הבלש המיוסר הוא אחד החביבים עליי. זה יכול להיחשב כטריק זול של סופרי מותחנים להפוך את ספרם לעמוק יותר, דרמטי, כזה שמתיימר גם לומר משהו על החיים ולא רק לספק את הצורך שלנו בתעלומה ופתרון. אבל אני סומך על טביעת העין שפיתחתי במהלך השנים ואני אוהב לחשוב שאם אם זה נעשה בצורה מלאכותית – אני מצליח לראות את התפרים שמחברים דרמה-חיים לתעלומת מתח בקלות.

וזה לא המקרה בספר הנוכחי.

הספר מתאר שלושה קווי עלילה, ששניים מהם משיקים, בעוד השלישי נראה תלוש לגמרי. בסופו של דבר כולם מתחברים יחד לשיא מפתיע למדי, ומורכב.
לעניות דעתי, רצה מאייר להאיר צדדים שונים בחברה הדרום אפריקאית בתקופת הפוסט אפרטהייד, וכל דמות אמורה לייצג פן שכזה.
הפן הראשון, זה שנראה כמו מתנהל במקביל לעלילת הספר, הוא סיפורה של בת טובים, המתוודה בפני כומר על דרכה לעולם הזנות. המתח הזה בין האדם השמרן, לצעירה המתירנית, הופך את קו העלילה הזה לטעון במיוחד. הצעירה מתחככת בעולם התחתון של דרום אפריקה, הרווי סמים, אלימות וגנגסטרים מכל העולם, כי בכל זאת, אנחנו חיים בעידן הגלובלי.
הציר השני הוא סיפורו של שחור דרום אפריקאי, רוצח לשעבר בשירות הק.ג.ב, שנלחם כנגד האפרטהייד וחזר למוטב. בתחילת הספר נרצח בנה של אהובתו המתה, והוא יוצא לנקום בכל אלה שרוצחים או אונסים ילדים, ובגלל אוזלת ידה של מערכת החוק והמשפט הדרום אפריקאית אינם נענשים או שעונשם מתעכב. מעין "בטמן נגד הפדופילים".
הציר השלישי והמרכזי בעלילה, הוא,כאמור סיפורו של חריסל – אלכוהוליסט, שכבר בתחילת הספר מגיע לשפל המדרגה ומכה את אשתו, שזורקת אותו מהבית. הוא מנסה להשתקם, לחדש את הקשר עם אשתו וילדיו, ובמקביל ללכוד את מי שמחסל את רוצחי הילדים.
החוט הטווה את העלילה הוא הדמויות, כיוון שהסיפור ברור, ולכאורה, אנו יודעים מי הרוצח. יחד עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשות תעלומות נוספות, וברור כי לא הכול גלוי.
אוסיף ואומר כי אף אחת מהדמויות הראשיות אינה חד ממדית – לכולן יש צדדים חיוביים, וצדדים אפלים. בכלל, האווירה השורה על הספר קודרת מאוד.

הוצאת 'אריה ניר', ממשיכה לעשות עבודה טובה ומוקפדת באגף המותחנים שלה. מרבית ספרי הז'אנר שהיא מוציאה לאור, לפחות אלה שקראתי, מצליחים להתעלות מעל חוקי הז'אנר הבסיסיים, מוסיפים עומק ורבדים לסיפור ולדמויות, כך שמעבר לפאן הטהור שבקריאת ספר מתח, זוכים הקוראים לערך מוסף ראוי בהחלט. דוגמאות לכך ניתן למצוא גם בספרים 'במרחק אור ירח' ו 'פגסוס נוחת'. טוב לראות שעדיין ישנן הוצאות שלא נכנעות לצו השעה, ומשקיעות זמן ומחשבה בכל ספר. העריכה המוקפדת היא הוכחה נוספת לכך.

ציונים:

דמויות: 9.5. וזה רק כדי לא לקלקל את ההישג של נדיה קומנצ'י...
איכות הכתיבה (והתרגום):9. היה יכול להיות מושלם, אבל לעיתים הכתיבה גדושה מדי ומאיטה את הקצב.
תעלומה:8.
קצב:8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: 5 נקודות על ההצצה לחברה הדרום אפריקאית כיום.

סופי:9.125
נפלא!

תגובה 1: