כדי ליהנות מ"אנשי הלילה", ספרו האחרון של דניס ליהיין שתורגם לעברית, יש צורך להצטייד מראש בעזר טקטי חיוני – לב. בלעדיו, הספר יעבור לידכם, איתו – לא תוכלו להניח אותו לרגע ובוב, הדמות הראשית, תישאר לצידכם עוד זמן רב. הלב הזה יישבר כנראה במהלך הקריאה, יחד עם זה של בוב, ועוד כמה פעמים, עד הסוף המהמם.
כבר בעמוד 17 הלב הזה מוטח בפנינו, כשבוב, ברמן חביב בבר המפוקפק של דודו מרב, מגיע בפעם המי-יודע-כמה לשפוך את ליבו בפני הכומר המקומי. "יש בלב שלך כל כך הרבה אהבה", אומר לו האב רייגן, "אני מאמין שאישה טובה תבחין בה ותרצה אותה". אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של הסופר, אבל הלב נשבר לו לפחות פעם אחת, ואין אנדרדוג שלא יוכל להזדהות עם המשפט הנפלא שהוא כותב על בוב בהמשכה של אותה פיסקה, על הנשים ש"רואות את ליבו הרחב, אבל מעדיפות אותו באריזה קצת יותר מושכת".
יחד עם זאת בוב הוא הרבה יותר מקלישאה על לב שבור. את העמוד המכונן הזה, מסיים ליהיין באמירה שנראית סתומה למדי אבל טומנת בחובה ספוילר -
"הוא חושש לשהות בקרבת דברים שבירים, כבר שנים אינו סומך על עצמו בעניין זה".
סוף ספוילר.
כמעט 200 מילים כבר קראתם (אני מקווה) ואתם תוהים אם הגעתם בטעות למדור הספרים באיזה מגזין ספרות כללי ולא בבלוג הסוקר ספרי מתח. אז אל חשש. אתם עדיין במקום הנכון ובספר מתח עסקינו.
הוצאת 'אריה ניר', כנראה אחת ההוצאות הטובות בארץ בכל הקשור לבחירה ותרגום של ספרי מתח (והבלוג הזה עשיר בהוכחות חותכות לכך), ממשיכה להביא לקורא העברי את מותחניו המשובחים של ליהיין. את עיקר פרסומו בארץ רכש ליהיין בזכות הצלחת הסרט 'מיסטיק ריבר', שהתבסס על הספר שכתב ותורגם בהוצאת 'מעריב'. בהמשך הוא הפציץ פעם נוספת עם 'שאטר איילנד' הופך הקרביים, שלא ממש משקף את יצירתו של הסופר המוכשר כל כך, ועובד למותחן מצמרר בבימויו של פחות ממרטין סקורסזה.
ההצלחה הגדולה של ליהיין, מקורה, כך נדמה, בעובדה שרוב מותחניו מצליחים לעמוד במבחן הכל-כך קשה של צלילה לעומק מחד ושמירה על קצב מהיר מאידך, תוך כדי יצירת ערכים מוספים רבים דוגמת ביקורת חברתית והצבת מראה מסגירה על החלקים הפחות נוצצים בארה"ב.
'אנשי הלילה' לא שונה, רק שהפעם הוא מצליח לעשות כל זאת ב-200 עמודים בדיוק.
סיפור המעשה מעט מורכב. בוב, אותו ברמן בודד ועצוב, מציל כלב פצוע שהוכה קשות והושאר בפח האשפה שליד הבר. הוא מוצא בכלב נחמה פורתא בחייו הכואבים, בטח כשלעזרתו נחלצת נדיה, שנראית אומללה לא פחות, אותה הוא פוגש בסמוך למקום מציאת הכלב. כשבעלי הכלב מגיע כדי לתבוע אותו בחזרה ומסתבר כי מדובר בפסיכופת לא קטן, הסיפור מסתבך. במקביל, גם הדוד מרב, מוצא עצמו בבעיה עם אנשי המאפיה הצ'צ'נית, אשר משתמשים בפאב שלו להלבנת כספיהם. התוצאה היא בלגן מלכותי, שבו כולם מתחברים לכולם, בכל טוב יש קצת רע ולהיפך. סיום הספר מצא אותי מחניק דמעה או שתיים, מופתע למדי, אבל כמי שחש לא פעם כבוב
כחול-לבן (או תוכי יוסי, גיבור שירו הנפלא של אברהם חלפי זצ"ל), גם מלא בחמלה ואף קורטוב של תקווה.
הערה לסיום. בניגוד לנהוג, הספר החל את דרכו בעולם כתסריט לסרט בשם 'THE DROP', בכיכובו של טום הארדי. את הסרט טרם ראיתי, אך חברים שעשו זאת מספרים על מותחן מהודק ומרתק. לרוב כמובן, הנתיב הפוך. הספר קודם לסרט. מעניין יהיה לראות האם ליהיין פותח פה שער לעולם לכיוון חדש, שיסבך עוד יותר את השאלה 'מה עדיף – לצפות בסרט או לקרוא את הספר'? פעמים רבות, בעיקר בספרי מתח, ישנה הרגשה כאילו הסופר כתב את סיפורו תוך שהוא כבר חוזה בדמיונו את הסרט שיבוא אח"כ, יחד עם תמלוגים נאים. לא פעם זה פוגע בצורה משמעותית בספר עצמו. הטוויסט שמביא ליהיין לעולם הזה מעניין, וייאמר לזכותו כי ספריו מעולם לא הרגישו כמו טיוטה לתסריט וכך גם 'אנשי הלילה'.
ליהיין הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים עליי, בטח בעולם המותחנים ו'אנשי הלילה' גרם לי להבין שהוא כבר לא רק סופר. הוא גם חבר, גם אם הוא לא יודע. ואני בר מזל – הרי כל אחד היה רוצה חבר עם יכולת יפה כל כך לגעת בנקודות אוניברסאליות עדינות של בדידות ואהבה שרובנו יכולים בקלות להזדהות עימן.
ציונים:
כתיבה: 9. לתת לדניס ליהיין מקלדת, זה כמו לתת לביבי מיקרופון בדקה התשעים של קמפיין פוליטי.
דמויות: 9.5. הייתי רוצה שיכתוב גם אותי.
קצב: 8. נפגם רק במעט, ובחלקים קטנים מאוד של הספר, 'בגלל' הצלילה של ליהיין לעומקם של דברים.
תעלומה: 9. הטוויסט של ליהיין מיוחד כל-כך, שכמעט בא לי לספר לכם מה הוא ולברוח לאיראן. אבל אומר רק שהוא הטוויסט הכי אנושי שנתקלתי בו.
ממוצע: 8.875
בונוס/עונש: בונוס של שמינית נקודה כי זה לחלוטין ספר של ציון 9.
סופי: 9
דניס, בשבילי אתה חבר, ואתה תמיד מוזמן, אבל אל תבוא יותר מדי, כי אתה צריך להמשיך לכתוב.
כבר בעמוד 17 הלב הזה מוטח בפנינו, כשבוב, ברמן חביב בבר המפוקפק של דודו מרב, מגיע בפעם המי-יודע-כמה לשפוך את ליבו בפני הכומר המקומי. "יש בלב שלך כל כך הרבה אהבה", אומר לו האב רייגן, "אני מאמין שאישה טובה תבחין בה ותרצה אותה". אני לא יודע מה מצבו המשפחתי של הסופר, אבל הלב נשבר לו לפחות פעם אחת, ואין אנדרדוג שלא יוכל להזדהות עם המשפט הנפלא שהוא כותב על בוב בהמשכה של אותה פיסקה, על הנשים ש"רואות את ליבו הרחב, אבל מעדיפות אותו באריזה קצת יותר מושכת".
יחד עם זאת בוב הוא הרבה יותר מקלישאה על לב שבור. את העמוד המכונן הזה, מסיים ליהיין באמירה שנראית סתומה למדי אבל טומנת בחובה ספוילר -
"הוא חושש לשהות בקרבת דברים שבירים, כבר שנים אינו סומך על עצמו בעניין זה".
סוף ספוילר.
כמעט 200 מילים כבר קראתם (אני מקווה) ואתם תוהים אם הגעתם בטעות למדור הספרים באיזה מגזין ספרות כללי ולא בבלוג הסוקר ספרי מתח. אז אל חשש. אתם עדיין במקום הנכון ובספר מתח עסקינו.
הוצאת 'אריה ניר', כנראה אחת ההוצאות הטובות בארץ בכל הקשור לבחירה ותרגום של ספרי מתח (והבלוג הזה עשיר בהוכחות חותכות לכך), ממשיכה להביא לקורא העברי את מותחניו המשובחים של ליהיין. את עיקר פרסומו בארץ רכש ליהיין בזכות הצלחת הסרט 'מיסטיק ריבר', שהתבסס על הספר שכתב ותורגם בהוצאת 'מעריב'. בהמשך הוא הפציץ פעם נוספת עם 'שאטר איילנד' הופך הקרביים, שלא ממש משקף את יצירתו של הסופר המוכשר כל כך, ועובד למותחן מצמרר בבימויו של פחות ממרטין סקורסזה.
ההצלחה הגדולה של ליהיין, מקורה, כך נדמה, בעובדה שרוב מותחניו מצליחים לעמוד במבחן הכל-כך קשה של צלילה לעומק מחד ושמירה על קצב מהיר מאידך, תוך כדי יצירת ערכים מוספים רבים דוגמת ביקורת חברתית והצבת מראה מסגירה על החלקים הפחות נוצצים בארה"ב.
'אנשי הלילה' לא שונה, רק שהפעם הוא מצליח לעשות כל זאת ב-200 עמודים בדיוק.
סיפור המעשה מעט מורכב. בוב, אותו ברמן בודד ועצוב, מציל כלב פצוע שהוכה קשות והושאר בפח האשפה שליד הבר. הוא מוצא בכלב נחמה פורתא בחייו הכואבים, בטח כשלעזרתו נחלצת נדיה, שנראית אומללה לא פחות, אותה הוא פוגש בסמוך למקום מציאת הכלב. כשבעלי הכלב מגיע כדי לתבוע אותו בחזרה ומסתבר כי מדובר בפסיכופת לא קטן, הסיפור מסתבך. במקביל, גם הדוד מרב, מוצא עצמו בבעיה עם אנשי המאפיה הצ'צ'נית, אשר משתמשים בפאב שלו להלבנת כספיהם. התוצאה היא בלגן מלכותי, שבו כולם מתחברים לכולם, בכל טוב יש קצת רע ולהיפך. סיום הספר מצא אותי מחניק דמעה או שתיים, מופתע למדי, אבל כמי שחש לא פעם כבוב
כחול-לבן (או תוכי יוסי, גיבור שירו הנפלא של אברהם חלפי זצ"ל), גם מלא בחמלה ואף קורטוב של תקווה.
הערה לסיום. בניגוד לנהוג, הספר החל את דרכו בעולם כתסריט לסרט בשם 'THE DROP', בכיכובו של טום הארדי. את הסרט טרם ראיתי, אך חברים שעשו זאת מספרים על מותחן מהודק ומרתק. לרוב כמובן, הנתיב הפוך. הספר קודם לסרט. מעניין יהיה לראות האם ליהיין פותח פה שער לעולם לכיוון חדש, שיסבך עוד יותר את השאלה 'מה עדיף – לצפות בסרט או לקרוא את הספר'? פעמים רבות, בעיקר בספרי מתח, ישנה הרגשה כאילו הסופר כתב את סיפורו תוך שהוא כבר חוזה בדמיונו את הסרט שיבוא אח"כ, יחד עם תמלוגים נאים. לא פעם זה פוגע בצורה משמעותית בספר עצמו. הטוויסט שמביא ליהיין לעולם הזה מעניין, וייאמר לזכותו כי ספריו מעולם לא הרגישו כמו טיוטה לתסריט וכך גם 'אנשי הלילה'.
ליהיין הוא ללא ספק אחד הסופרים האהובים עליי, בטח בעולם המותחנים ו'אנשי הלילה' גרם לי להבין שהוא כבר לא רק סופר. הוא גם חבר, גם אם הוא לא יודע. ואני בר מזל – הרי כל אחד היה רוצה חבר עם יכולת יפה כל כך לגעת בנקודות אוניברסאליות עדינות של בדידות ואהבה שרובנו יכולים בקלות להזדהות עימן.
ציונים:
כתיבה: 9. לתת לדניס ליהיין מקלדת, זה כמו לתת לביבי מיקרופון בדקה התשעים של קמפיין פוליטי.
דמויות: 9.5. הייתי רוצה שיכתוב גם אותי.
קצב: 8. נפגם רק במעט, ובחלקים קטנים מאוד של הספר, 'בגלל' הצלילה של ליהיין לעומקם של דברים.
תעלומה: 9. הטוויסט של ליהיין מיוחד כל-כך, שכמעט בא לי לספר לכם מה הוא ולברוח לאיראן. אבל אומר רק שהוא הטוויסט הכי אנושי שנתקלתי בו.
ממוצע: 8.875
בונוס/עונש: בונוס של שמינית נקודה כי זה לחלוטין ספר של ציון 9.
סופי: 9
דניס, בשבילי אתה חבר, ואתה תמיד מוזמן, אבל אל תבוא יותר מדי, כי אתה צריך להמשיך לכתוב.
