פשוט עד מוות - פיטר ג'יימס

את "פשוט עד מוות" קראתי אחרי "יצירת המופת" של אן אנקוויסט, ספר כבד ומקפיא. לכן, אני חושד שחלק מן ההנאה הרבה בקריאתו של "פשוט", נבע מתחושת השחרור שהפיח בי המעבר מעיסוק ריאליסטי בנטישה, גירושין ומוות בטרם עת להרפתקה בלשית קלילה וקצבית. אבל גם ללא יתרון מיקומו ברצף הקריאה, ל"פשוט עד מוות" יש די מעלות כספר מתח מוצלח ומרענן בזכות עצמו.

"פשוט" הוא הראשון בסדרה של עשרה ספרים שגיבורם הוא רוי גרייס, בלש בדרגת רב פקד במשטרת ברייטון. שבעה מן הספרים כבר תורגמו והוצאו לאור על ידי הוצאת "קוראים". כולם מכילים בשמם משחק מילים או חיבור לשורש מ.ו.ת. הנוכחי קרוי באנגלית "dead simple".

אישית, אני מאוד אוהב סדרות בלשיות. הן מאפשרות לעקוב אחר חיי הבלש/ית, ובכך מספקות עוד מימד לעלילת המתח. כמובן, צריך שהבלש יהיה דמות מעניינת. במקרה של רוי גרייס אפשר לומר שמדובר בהתחלה טובה. למרות שהכתיבה של פיטר ג'יימס לא פוסחת על קלישאות, גרייס הוא דמות מוצלחת. למה? כי הוא מכיל ניגודים מעניינים. לפעמים הוא קשוח כמו בריון רחוב, אבל מאמין בעל-טבעי ועובד עם מדיומים כמו היה אחד מהסקובי-גאנג של באפי, או אחד הכנונים שסייעו למאלדר ב"אקס פיילס". הוא מתגעגע לאשתו שנעלמה, אבל לא נמנע מלבחון את הנשים סביבו וליזום קשר. הוא מקנטר ומציק לשותפיו הצעירים, אבל גם אבהי. הסוד של דמות טובה הוא ניגודים מעניינים ואמינים, ובמשימה הזו, שחשובה שבעתיים כשמדובר בסדרה, ג'יימס נוחל הצלחה ראשונית.

 גם התעלומה מאוד מוצלחת. מייקל האריסון, בעלים צעיר ומצליח של חברת נדל"ן יוצא למסיבת רווקים עם חבריו. בתפריט, סיבוב בארים באזור ברייטון. עוד בתפריט, ומייקל אינו מודע לזה, נקמה מתוקה על מתיחות עבר שמייקל ערך לחבריו - קבורה בארון מתים עד שחבריו יסיימו את סיבוב הבארים שלהם. העסק משתבש כשהחברים נקלעים לתאונה ומייקל נקלע לסיטואציה הלא נעימה של להיות קבור חי. רוי גרייס מסייע לחבר שחוקר את היעדרו של מייקל ועם התקדמות החקירה הקורא נחשף לרמות שונות של איוולת ועוולות, עד לפתרון המוצלח.

הקצב מצוין, ולמרות שמדובר בספר שמגרד את ה-450 עמודים, הוא נקרא במהירות.

נקודת התורפה היא הכתיבה. קיימות עלילות משנה שמרגישות מכבידות, כמו למשל ליווי משפטו של עבריין אלים שחקירתו של גרייס הביאה אותו בפני השופט. חלק מדמויות המשנה פלקאטיות מדי (למרות שהשוטר חובב הסרטים שבה אותי) וקיים פער בין חלקים בהם העלילה משכנעת וקוהרנטית, לרגעים שבהם היא מרגישה עמוסה מדי. בנוסף, ג'יימס מרבה גם להשתמש בקלישאות והוא כנראה מאמין שדמויות נשיות יש להתחיל לתאר מהגוף ורק אז לעבור לאופי. עם זאת, בשל העובדה שבאופן כללי ג'יימס הוא כותב אינטליגנטי וקצבי, הליקויים הללו נבלעים בשטף האירועים המותח והמעניין שהוא מייצר.

ציונים:

קצב: 8.5
תעלומה: 9
כתיבה: 7.5
דמויות: 8 ממוצע בין המוצלחות לפחות מוצלחות.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.25

המותחן הראשון בסדרת רוי גרייס קצבי וחביב. ייתכן שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.

החבר'ה הטובים - בוקי נאה

בוקי נאה הוא כתב פלילי כבר 35 וחמש שנים. "החבר'ה הטובים" הוא אסופה שנייה של סיפורי פשע תוצרת הארץ שסוקרו על ידו (הקודמת, "כתב פלילי", ראתה אור בהוצאת "גלורי"). נאה סוקר בספר את עולם הפשע הישראלי על ייחודיותו ומורכבויותיו. למרות היותה של הסקירה רחבת יריעה ומעניינת, הספר לוקה במספר רב של תחומים, והרעיון המעניין של יצירת מפת דרכים פלילית של ארצנו הקטנטונת מתמוסס למעין שיחה של חבר'ה, עם טפיחות על השכם, נפנוף בהיכרויות עם סלבס מעולם השיטור, ואקורד סיום מוזר.

"החבר'ה הטובים" משתייך במידת מה לז'אנר ה"true crime", שסקרתי בקצרה בפתח הביקורת על "השטינקר הטוב". "החבר'ה" אמור לספק דיוקן של עולם הפשיעה הישראלי. משימה שאפתנית וראויה. במיוחד בתחום שבו עיקר הספרים שנכתבו הם סיפורים אישיים של עבריינים, נקודת מבט של עיתונאי רציני יכולה לספק מראה מדויק יותר, בואכה אובייקטיבי, שילמד כיצד נראה עולם תחתון של עם סגולה. אבל כאמור, המעלה העיקרית של הספר הוא רוחב היריעה שלו - אין ספק שנאה מכיר את החומר שעליו הוא כותב. לאורך השנים ולרוחב הגיאוגרפיה: כך למשל בתיאור היחסים המורכבים של הפשע הישראלי והפלשתיני (סיפור גנבת מצלמות האבטחה מעניין וממחיש היטב את הקשר בין שני העולמות), ובתיאור מגמות מטלטלות בעולם הסחר בנשים שהפך ליצור גלובלי אכזר ומכוער. אבל בכל יתר הפרמטרים, "החבר'ה" כשמו כן הוא, מעין שיחת חבר'ה שטחית שמזכירה יותר מגזין רכילות נוסח "פנאי פלוס", ומתאימה להשמה ועיון בחדרים מסוימים בבית. וחבל.

הבעיות מתחילות בקנקן. כריכת הספר והאיורים בתוכו חובבניים, ומקנים רושם לא רציני. לצערו של הקורא, הקנקן כאן הוא רמז לא רע למה שבתוכו. הכתיבה של נאה שטחית. הוא יורה את הסיפורים בטון של בעל-בית, ומלווה אותם לעתים בנימה של קלות ראש שאינה מתאימה. למשל, נאה מתייחס לרצח בבר-נוער כאל "פסטיבל הבר-נוער". ברור שאין לו כוונה להקל ראש באירוע, אבל כדאי היה שעורך מנוסה ייתן דעתו על אפשרות של צרימה. כמעט כל אחד מן הסיפורים שנאה מתעכב עליהם היה יכול להיות מעניין יותר לו היה זוכה לטיפול מכובד ומעמיק יותר. דווקא הסיפור המורחב יחסית (רוב הסיפורים הם בני 2-3 עמודים) של העבריין מהדור הישן (תמיר ליכטמן, אני חושב), מרגיש נמרח ורווי בחזרות מיותרות (נטייה נוספת של נאה).
טוב היה לו היה נאה מנסה לספר קצת יותר על אופיין של הדמויות, ועל פרטי המקרים ולא נסוג לקלישאות נוסח - "פעם הייתה כאן פשיעה נועזת והיום הכל אינטרנט וזיופים".
חריקות נוספות מתגלות בסיפור על שוד הכספות הגדול של לפני כעשור. אירוע שהיה בעל משמעות (אני לא זכרתי על מה מדובר) מיוחדת עבור משטרת ישראל והחוקרים שהתמודדו עמו, בשל רמת המקצועיות הגבוהה של הפושעים, הופך בידיו של נאה לסיפור היכרותו האינטימית (כנראה) עם החוקר הצעיר שהיה מעורב בחקירה והתקדם מאז אל צמרת המשטרה ומגיע לשיא בהכרזה דרמטית ש"אני אומר לכם שהוא עוד יחזור עם פתרון לתעלומה", זאת במקום לפרט קצת יותר על המקרה והחשודים ולהרחיב על ההשפעה שהייתה לו על המשטרה, ועוד כל מיני שבטח היו מוסיפים לתמונה.
לכל אלו נוספות כל מיני טעויות קטנות שמשלימות תמונה מרושלת - חתול עם שבע נשמות, קריירה באורך 55 שנים (כשנאה מעיד על עצמו מספר שורות לאחר מכן כי הוא בן 54), וסיפור לא רלוונטי על גנבת פסלון החסינות בתוכנית ריאליטי שבה השתתף נאה, וכיצד מעשה הגנבה הקנה לו אהדה וקידום. מקומה של האנקדוטה הזו אינו ברור. היא מרגישה מאוד לא שייכת ומדגישה את הליקויים בהם מתאפיין הספר.

ציונים:

כתיבה: 4
קצב: 5 מהיר מאוד, אך רק בזכות דלות החומר

ממוצע: 4.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 4.5

ספר בעל יומרה חשובה שכושל בכל הפרמטרים האפשריים וגם בכמה שלא נראה שאפשר היה להיכשל בהם. חבל.

המושיע - יו נסבו

חוויות טובות שהגיעו לשיא הן דבר מורכב. במיוחד אחרי. כששמעתי את האלבום השלישי של "דאוס", "the ideal crash", ניגשתי אליו בחשש שהתאמת חלקית. אהבתי, אבל זה כבר לא היה כמו עם שני הראשונים (והחל מהרביעי זה כבר לא היה זה). להבדיל, גם בקשר חברי/רומנטי טוב, לאחר שחולפת ההתלהבות הראשונית, צריך להתמודד עם המציאות והשגרה.
זה כנראה קצת מוגזם לדבר על "המושיע" במונחים הללו, אבל אחרי "טרילוגיית אוסלו" המוצלחת, והתמודדותו של הארי עם פושעים צבעוניים ומופרעים ועם הנסיך (שנצרב בזיכרוני כהכלאה בין דיוויד הסלהוף לפרדי קרוגר) ניגשתי אל החדש בחשש.

אז "המושיע" אולי אינו סוחף או דחוס כקודמיו, אבל אפשר לומר שרוב החששות הופרכו. האיר הולה חי ובועט. גם אם באופן ובקצב קצת אחר, ובהתאם לכך שהוא חי במעין אנטי-קליימקס, אחרי שהוכיח את תיאוריית הקונספירציה שלו לגבי השוטרים המושחתים.

הרומן החדש בסדרת הארי הולה מתרחש גם הוא באוסלו (למרות שאינו חלק מן הטרילוגיה, שאולי היה פשוט יותר לכנותה טרילוגיית הנסיך), ומציב את הארי בקרב מוחות מול רוצח שכיר מומחה בעל עבר עלום ומחשל, ותכונה אחת שהופכת אותו לאתגר קשה במיוחד. כמו תמיד אצל נסבו, היריעה רחבה יותר, ולמרות שהמומנטום הרצחני של קודמיו אינו משתחזר, "המושיע" מהווה פרק נוסף וחיוני בסדרת הבלש המוצלחת ביותר שמתורגמת בימים אלה.

אז מה בתפריט הפעם. נסבו משנה מעט את המבנה המוכר. הוא פותח במיני תעלומה - הירצחו של נרקומן באזור מכולות נטוש - שמשרתת שתי מטרות עיקריות, ולא נוסיף, מחמת ספוילרים משמעותיים, ומשם עובר למנה העיקרית והסבוכה. מתנקש מומחה מקבל ג'וב שמסתבך ברחבי אוסלו המושלגת של לפני חג המולד. ברקע, ארגון הצדקה הנוצרי, "צבא הישע", גרסת סקנדינביה לאוליגרכים דורסניים, אהבות ארוכות שנים ותקיפות מיניות ברוטליות. ובתוך הקלחת, מנסה הארי להתאושש מטלטלת הנסיך, שמולידה בו מדי פעם פרצי זעם מוזרים, לשמש שותף ראוי להלבורסון, שנכנס לנעלי שותפתו הקודמת, ולהתמודד עם בוס חדש שיש לו מיני-הרצאה ולקח היסטורי עבור כל סוגיה יומיומית שבה נתקלים פקודיו החוקרים.

הכתיבה של נסבו כרגיל ייחודית, קצבית, ומאוד אינטליגנטית מבלי לעצבן. אקשן, טוויסטים ותובנות פסיכולוגיות ארוגים יחד לממתק שהולך והופך ממכר ככל שמתקדמים לעמודים האחרונים (או במילים אחרות, בקטגוריית הקצב, כמו תמיד, הוא מתחיל מעט איטי ומתגבר בטירוף, בניגוד להמלצות של רמי הויברגר ב"מבצע סבתא").

כמו בספרים הקודמים, נסבו מסדר קודם את הכלים שלו - הפעם, צבא הישע, אוכלוסיית הנרקומנים הנורווגים, גזע מצמרר של כלבי ציד, בצע כסף ויחסי אבות ובנים - ואז יוצר מבוך מתעתע שבתוכו מסתובב האווטאר של חובבי ספרות המתח, הארי, משפריץ מרירות והברקות, וגם, מעט בוגר יותר ומתוק יותר, ועוד על כך בהמשך.

כאמור, קצת קשה לשחזר את הריגוש שלאחר הנסיך, ואכן ישנה ירידה מתונה: התעלומה מורכבת כמו הקודמות, כוללת כמה טוויסטים מופרכים כמו בקודמות, אבל קצת פחות מפתיעה מבעבר. לראשונה בספר של נסבו הצלחתי לנחש את הסוף בשלב מוקדם יחסית. הדמויות מספקות את הגלריה הצבעונית-אמינה הרגילה של נסבו, אבל עם מעידות פה ושם ברמת האמינות (למשל, האינטראקציה בין הרוצח למלצר).

אבל יש גם ערך מוסף - הארי שלאחר הנסיך, אינו אותו הארי. השינוי שנסבו יוצר בגיבור שלו אמין ומעניין. הארי של אחרי מפוכח יותר ורגוע יותר, חושף ניצנים של "old and wise", כמאמר בלדת האייטיז החביבה, ומדי פעם אפילו מתפלקת לו מחשבה קיטשית (האם הלבורסון יודע כמה בר מזל הוא על שזכה בביאטה, מי היה מאמין). ובמקביל, הוא ער לגמרי לעובדה שמשמעות היותו פחות לוחמני, יותר סלחני, היא גם שהוא מזדקן. עניין זה עובר הקבלה מעניינת לאביזר קונקרטי שלא נזכיר, אשר בסופו של דבר, מספק את הטוויסט האמיתי של "המושיע", וחותם אותו כחוליה חשובה בעלילות הולה שמותירה טעם חזק של עוד.

בקיצור, למרות שאינו מספק וקדחתני כקודמיו, ב"מושיע", נסבו מצליח לשמור על הארי כדמות אמינה, עמוקה ומתפתחת שכיף גדול לעקוב אחר קורותיה, לספק תעלומה מוצלחת, דרמה, וקצה חוט מפתיע לקינוח.

ציונים:

כתיבה: 9 כמו תמיד מעולה.
קצב: 9 נבנה בהדרגה.
דמויות: 8.9 ירידה קלה.
תעלומה: 8.7 פחות מורכבת מבעבר.

ממוצע: 8.9

בונוס/עונש: נקודה אחת על היכולת להישמר מנפילה משמעותית לאחר טרילוגיה סוחפת.

סופי: 9

למרות מעידות פה ושם, נסבו עדיין מתפקד בליגה משלו, והגיבור שלו הוא הבלש המתפתח והמעניין ביותר שזמין לקריאה בימים אלו.