מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.

התינוקת - ג'יימס סיגל

שיטוט בדוכני שבוע הספר השנה לימד כי ע"ע טרם הוציאו לאור את "gone girl" של ג'יליאן פלין שכבר נבחר להפוך לסרט תחת ידיו של דיוויד פינצ'ר (האחראי לעיבוד האמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון"). אז עד אז, ביקורת על ספרו הקודם של ג'יימס סיגל בסדרת "מתח עולמי".

בהשוואה ל"שקרים", הקודם של סיגל שקראתי, "התינוקת" מהווה אכזבה, אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא ספר טוב.

מסגרתו של הרומן מערבבת בין שני עולמות קשים. בעיות פוריות והמצב המזעזע של קולומביה. מדינה שסועה ומדממת, עקב מאבקן  האלים של שלוש סיעות - ממשל, ימין ושמאל, שענף היצוא המרכזי שלה - סמים - הוא בעייתי בלשון המעטה. ענף יצוא נוסף, חוקי, הוא, מסתבר, תינוקות לאימוץ.

פול וג'ואנה, זוג בורגנים מניו יורק, נתקלים בקשיים מפרכים בניסיונותיהם להביא ילד, כמעט עד כדי פרדה. מפגש מקרי עם אישה שאימצה ילד בקולומביה מוביל אותם אל המסלול.

הספר זורק אותנו בפתיחה היישר אל שיאו של תהליך האימוץ. הזוג טס לפגוש את בתו העתידית בבית היתומים שבקולומביה. כיאה לאורחים ממדינה מערבית עשירה הם מקבלים נהג צמוד ואף מטפלת שמסייעת להם לטפל בבתם החדשה, התינוקת. התהליך עובר בהצלחה. אבל בעקבות תקרית שמתרחשת שעות ספורות לאחר תום התהליך, ג'ואנה מתחילה לחשוש שמשהו קרה לבתם הטרייה. כאשר פול מנסה לעמוד לצידה של אשתו, העניינים מסתבכים, ובני הזוג מתנגשים ראש בראש עם מורכבותה של קולומביה במלוא הדרה.

התעלומה מוצלחת, אפילו מאוד. הדמויות, כמו ב"שקרים", אינן עמוקות מדי, אבל משכנעות ומעניינות. פול הוא שמאי ביטוח מעט אובססיבי לפרטים, וג'ואנה היא מעין אמא-לביאה. גם דמותו של מיילס, עורך הדין שמלווה את הזוג מוצלחת ואמינה, וכך גם גלינה ופבלו, ודמותו העלומה של מנואל. הקצב מהיר וקופצני, גם כן, כפי שהיה ב"שקרים".

עד כאן הכול טוב ויפה. הסיבה ש"התינוקת" מחוויר מול אחיו הצעיר ממנו בשנה (הספרים נכתבו ב-2005 ו-2006) היא הכתיבה. ב"שקרים", היטיב סיגל לטוות רשת רחבה של קורים מסתוריים, ולכן, לכל אורך הספר נשמרה רמה קבועה של עניין ומסתורין לצד ההומור המוצלח. "התינוקת" כתוב אף הוא באופן מאוד אינטליגנטי, ונקודת המוצא שלו מעניינת מאוד, אבל התחושה בעת הקריאה הייתה שהחלקים לא ממש מתחברים למשהו קוהרנטי, אלא מהווים אפיזודות מנותקות אחת מן השנייה, הכתובות כל אחת באופן די פשטני, מה שהעניק לקריאה חוויה של צפייה סרט פעולה בינוני.

ועדיין, למרות חוסר האינטגרציה היחסי, בגלל שסיגל הוא כותב טוב כנראה גם כשהוא כותב פחות טוב, לא ניתן לומר שהספר כתוב באופן גרוע.
סיפורם של גלינה וברון הסמים הוא מוצלח (שימו לב לקטע המקסים שבו גלינה קושרת בין זיכרון ילדות של בתה המרקדת בשלוליות לאופיה הלוחמני). כך גם הקשר בין גלינה וג'ואנה ובין פול למיילס. והסיום קושר היטב קצוות שונים התעלומה ומספק טוויסט מוצלח. ולמרות אלו, הספר פשוט לא מצליח למורכבות ההזויה והמטורללת שהפכה את "שקרים" למוצלח כל כך.

ציונים:

תעלומה: 8.5 מקורית ומערבבת היטב בין נושאים אקטואליים.
קצב: 8.5
דמויות: 8
כתיבה: 7.5 לא אחידה, ובעייתית במבנה.

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: מינוס נקודה ורבע על הנפילה ביחס ל"שקרים".

סופי: 8

ספר מתח קצבי ואינטליגנטי, אך לא אחיד ברמתו, שמערבב בין תהליכי אימוץ ומלחמות סמים, לקוקטייל מסמר שיער.  

אהוב המוות (תיבת פנדורין 9) - בוריס אקונין

ובכן, מדובר ברומן בסדרה של פנדורין, זה א', בניגוד לסדרות בלשים אחרות, הסדרה של פנדורין משתבחת עם הזמן באופן פחות או יותר קונסיסטנטי, זה ב', והפעם מדובר בכרך משלים לכרך הקודם והנהדר, "אהובת המוות", זה ג'. משמע, גם טרם הקריאה, אפשר להניח שמדובר בספר מעולה.

אם אקונין עושה לכל סופר מפורסם מחווה בספריו - הנוכחי אמור להיות דיקנסי - הרי שהגיע הזמן לביקורת בסגנון פנדורין, או לפחות לפתיח.

וברצינות.

"אהוב המוות", הוא התשיעי בסדרת פנדורין של בוריס אקונין המוכשר. הוא מהווה מעין רומן משלים לקודמו בעל השם הדומה. אני אומר "מעין", היות שנקודות ההשקה מעטות, ולמרות שזיכרוני דמוי המסננת שמט זה מכבר את רוב אירועי הכרך הקודם, לא הייתה בעיה לצלוח את הספר הנוכחי כפרק בפני עצמו בסדרה המצוינת.

כאן תמות ההקדמות - העלילה מתרחשת בחיטרובקה, שכונת הפשע הנוראית ביותר במוסקווה של שנת 1900. סנקה סקוריק, יתום צעיר, נמלט אל השכונה המסוכנת בעל כורחו. בכליו מעט כסף והרבה חלומות גדולים. הוא רוצה להפוך לפושע דגול. הוא מתחבר לכמה פרחחים בני גילו, מסגל לעצמו תכונות של ערס צעצוע, ויוצא לדרך - לנסות להתקבל לכנוופייתו של "הנסיך", שודד ידוע לשמצה, המנהיג את הכנופייה הנועזת ביותר בחיטרובקה.
סנקה משתמש בתושייה ובתעוזה, וגם תמימותו (המזכירה קצת תמימותה של גיבורת "אהובת המוות") משמשת דלק לקבלת החלטות מסוכנות. במסגרת הניסיונות להתקדם בעולם הפשע, ובהתאם למיטב המסורת, הוא מתאהב באישה הלא נכונה, מניח את ידיו על מטמון מסוכן, ומסתבך עם רוצח אכזרי שגדול עליו בכמה מידות. כמה טוב שפנדורין מתערב.

הכתיבה, כרגיל, מושחזת ומדויקת. גם הדמויות מתוקתקות ומדויקות. אקונין מייצר הפעם גלריה עמוקה במיוחד של דמויות - "המשקף", פסיכופט מקפיא דם, "הנסיך", שמזכיר פיראט, "הערפד" שבאפרוריותו הבירוקרטית קרת הדם והיעילה מהווה - אולי - סמן מקדים לגופים פושעים שעתידים לצוץ במהלך ההיסטוריה, וגם סגן הניצב, שמשחק את תפקיד נציג החוק המושחת. וכולם סבים סביב גבירה אחת - הגבירה מוות - פאם פטאל שהמנוע הרגשי מאחורי מעשיה מתברר רק לקראת סופו של הספר.
אבל בולט מכולם הוא כמובן סנקה סקוריק, נער שהיום היה מקבל טיפול משירותי הרווחה, ערס של סוף המאה התשע עשרה, הרוצה להפוך לפושע גדול, "עסוק", כפי שמכנים אותם במוסקווה. אקונין פותח עם סיפור חייו של סקוריק שובה הלב בהילוך מהיר, עם הכלאה בין סיפור טיפוס לפסגת הפשע, אה-לה "פני צלקת", לסיפור התפתחות בסגנון "גבירתי הנאווה".  ומשם עובר לז'אנר הרוצחים הסדרתיים מקפיא הדם. גם מקומה של הדרמה הדיקנסית אינו נפקד בסיפור יחסיו של סקוריק עם אחיו הצעיר, ויש כאן אפילו נגיעות של "מהיר ועצבני", והכל בהצלחה בלתי מבוטלת.

הנקודה היחידה בה נופל הספר - בעצם, אולי נופל זה לא מדויק, נאמר מועד קלות - היא הקצב. כפי שנכתב בפתיח, מדובר הפעם ברומן מתח בסגנון דיקנס. דיקנס, כידוע גם למי שלא קרא אותו, לא היה בדיוק אתגר קרת. הוא כתב רומנים ארוכים, משתרעים על פני שנים, דמויות ומקומות. אקונין, נאמן למסורת הזו, יצר הפעם רומן עם יותר תפניות ועלילות משנה. ברמת הכתיבה, מדובר בחידוש מרענן, ברמת הקצב, קצת פחות. או בקיצור, לפעמים ידמה לכם שהעניינים נתקעים קצת, אבל לא לוותר, כי בישורת האחרונה, אקונין יכול לנסות לכתוב כמו מי שהוא רוצה, בסוף הגיבור יהיה פנדורין, שבסיוע של מאסה והפעם, גם סקוריק, ידידינו, שהוא מעין מאסה של מאסה, יביא את העלילה אל שיאה המוצלח.

כמו תמיד, יש צורך בהשהייה של אי האמון - הפעם נדמה שפנדורין מסתכן יתר על המידה במהלך האחרון שלו. אני הייתי מנהל את העניינים קצת אחרת, אבל מצד שני, ההרפתקה הגדולה ביותר שבה הייתי מעורב לאחרונה, הייתה ניסיון להשיג כרטיסי "לאקי דיפ" ל"סטונס", ואני מאמין שלחיצה מהירה וחזרתית על ריפרש בתשע בבוקר, תוך השמעת מיטב הקללות שאני מכיר, אינה עומדת בקריטריונים של חיטרובקה.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5 מעט מבולגנת, אבל עדיין מאוד מוצלחת כמו תמיד.
קצב: 8.5

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של נקודה על היכולת לחדש. גם אם הקצב חורק מדי פעם, אקונין הצליח ליצור חידוש מרענן בסדרה באמצעות הגדלת מספר הדמויות המשמעותיות, מספר האירועים (אפילו עידן המכוניות נכנס כאן), עלילות המשנה, ובאופן כללי מעין רוח אפית שורה על הרומן ומבדילה אותו מקודמיו.

סופי: 9.1

הוא קוסם (3X). לא להחמיץ.