באחת הבדיחות היותר אהובות עלי של מיץ' הדברג ז"ל הוא מספר: "הקשבתי ברדיו לפרסומת על מזרנים והם אמרו - "תשכחו כל מה שאתם יודעים על מזרנים!" - אז שכחתי! אבל אז הם דיברו על מזרנים ולא היה לי מושג מה הם רוצים". מה שעובד בבדיחה היא הקונקרטיזציה שלה, ההיצמדות למילים שברור שכוונתן אחרת.
בספרות, לעומת זאת, היכולת להעביר מסרים שמוטמעים בטקסט ונובעים ממנו על אף שאינם מוזכרים מפורשות הן מה שמבחין לעתים בין יצירה טובה למצוינת. הרחק מן הקונקרטי ועמוק אל בין השורות. אם במהלך הקריאה הדים עולים מן הטקסט גם אם אינם מוזכרים, אזי הסופר.ת השיגו משהו. זה לא הכרחי כמובן, ואפשר לכתוב מצוין ויעיל בעוד המון דרכים, אבל זה בהחלט יכול להיות דיל ברייקר כששוקלים את היצירה בתומה.
אחד הדברים שאהבתי ב"קנרית" והיו רבים, היה הדרך שבה, על אף שמדובר במותחן לכל דבר ועניין, כולל ההתפתחויות לא הגיוניות, עלמה גניהר יצרה מעין סיפור-מערה שבו מעבר לתעלומה המרתקת והקצבית נשמעים כל הזמן הדים מסקרנים ליחסי הורים ילדים, יחסי כוחות בין גברים לנשים, עתידה של הספרות בעידן דיגיטלי, וטראומה מוקדמת והשלכותיה על התפתחות היכולת לאהוב ולחיות חיים מלאים. היופי הוא שזה נעשה בדרך מאוזנת, שאינה "אין יור פייס" אבל גם לא מוצנעת מדי, וזה, בעיני (ביקורות אחרות שקראתי לא התלהבו כמוני), הישג מרשים ומרגש.
אז אחרי הפתיחה המפרגנת, על מה הספר. דוד הוא דוקטורנט מופנם שסיפור חייו הוביל אותו היישר אל משבצת הכנון. הוא אוצר בתוכו זעם מודחק שיוצא בדרכים לא מותאמות (ואמינות). בפתיחת הסיפור מרצה חתיך שהוא גם סופר מצליח, עבורו משמש דוד כמתרגל, נרצח. הכותב, סופר פופולרי עם מניירות של כוכב רוק, הוא ההיפך מדוד שבוחר לנבור בכתביה של סופר עלומה שלא ברור אם ספריה אכן התפרסמו. את החקירה מקבלת עליה נעמי לב, חוקרת עדינת נפש עם קליפה מחוספסת לפרקים, שאינה שותה או מעשנת וניסיונותיה לעסוק בטבעונות ושיחותיה עם אביה המת הופכים אותה לאמיתית ומכמירת לב כשהיא מנסה לפלס דרכה מול צמרת המשטרה הגברית שעקרונות המי-טו טרם חלחלו אליה. העלילה מתקדמת עם הירצחם של עוד ועוד סופרים מרשימת רבי המכר, וגלריה של דמויות מעולם הספרות והעיתונות צועדות בסך ומקדמות את מה שהופך למצעד צבעוני ומדמם. נעמי ודוד חוקרים כל אחד מהכיוון שלו - היא את החשודים המצטברים, והוא מגלה כי לסופרת האבודה אולי יש קשר לעניין - והפלונטר הולך ומסתבך, כשעולם הספרות הישראלית כולו ניצב עם הגב לקיר.
מה עובד בספר. קודם כל הדמויות, גניהר מצליחה לייצר גלריה אמינה של דמויות. בחוד החנית נעמי ודוד הפגועים אך מתמודדים, ולצדם המו"ל המחושב, הבוס המסורס, הסופר הדוש ודמותה הנעלמה של הסופרת שהייתה או לא הייתה. אל כולן מתייחסת גניהר בחמלה ובכבוד, וגם הדושים מקבלים טיפול אמין ותמציתי. הכתיבה נמרצת ומהנה מאוד מפני שמחליפה סגנונות. לרגע אנחנו בתעלומת מתח, ובמשנהו זו סאטירה אה-לה ספרות רוסית על גורל אומנות הכתיבה בימינו, ושנייה אחר כך נבירה פסיכולוגית בחוויות העבר והשפעתן על האופי המתעצב של היצור האנושי. התנועה החביבה הזו שנערכה במיומנות עבדה עבורי מאוד, אחרים עלולים לדבר על אי אחידות. הקצב די מהיר עם עצירות פה ושם, כמו בכביש מהיר כאשר ביציאות השונות יש האטה בגלל תנועה נכנסת. דווקא תיאורי הסופרים בגוף ראשון שמעניקים מן קצב לעלילה פחות עבדו עבורי, למרות שהם כתובים בתנופה ובמובחנות, ומהווים דרך מעניינת לתחום בה את ההתרחשויות. עקב אכילס של הרומן הוא התעלומה. מחד, סבוכה ומרתקת - המעקב של דוד אחר סיפורה של הסופרת מוליך אותו למפגש עם שתי דמויות מסקרנות שהכירו את הסופרת ולפענוח חלקים מן הפאזל המסקרן, מושך ומעניין. גם סיפורה של נעמי שנאבקת בעברה הכואב, ובזירה הגברית של המשטרה (הבוס שלה ספג מהלומה ושאר הקודקודים הם, ובכן, תמצית הגבריות הרעילה כמו שקוראים לזה) מרתק מאוד. אבל יחד עם זאת, יש כמה וכמה פינות משמעותיות לא סגורות שלא אפרט, וגם הפתרון, למרות שהוא הגיוני במידה, אינו מספק. ובעוד האקשן והמתח בהחלט מתגברים לקראת הסוף, הרבה נותר בעיני לא ברור או פתור וזה חסרון.
ועדיין, במכלול הדברים, מעלותיו של הספר עולות לאין ערוך על המגרעות, והוא מספק חוויה מותחת, אנושית, מרתקת ומסקרנת.
ציונים:
דמויות: 9
קצב: 8.5
כתיבה: 9
תעלומה: 7.5
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על אפקט המערה וההדים
סופי: 8.8
ספר מתח מקורי בו סופרים והספרות עצמה ניצבים בסכנה, לעתים מחקר על טראומה, לעתים סאטירה, כל הזמן, סוחף, אנושי וחומל. כיף שהגיע לעולם. מומלץ בחום.
