ברוקלין היתומה - ג'ונתן לתם

אפשר לסכם את "ברוקלין היתומה" בשתי מילים. הנאה צרופה.
או אולי, מקורי בטירוף. או, ממזרי וחכם. או אולי, רגיש נוסטלגי. ואולי, עצוב ובודד.

יש עוד המון אפשרויות. ויש לכך סיבה אחת - ליונל אסרוג.
גיבורו של ג'ונתן לתם, מתבונן במציאות מבעד לתסמונת הטורט שלו, באופן שדורש ממנו לדייק ותובע ממנו להצליח ללכוד בתודעתו את כל ההיבטים של כל רגע ורגע. לפעמים הוא גם נאלץ לשכפל אותם במדויק. כמו כשהוא עוקב אחרי חשוד שמזמין כריכים וחייב לבצע את אותה הזמנה גם במחיר של הסתכנות באובדן החשוד שהמשיך לדרכו. או כשהוא מצליח לכלוא רוצח שדולק אחריו באמצעות זה שנכנס בצד הנהג במכוניתו  הרודף, אבל אז חש כפוי לדפוק גם את הצד השני, במחיר הארכת הסיכון לחייו. וכל זה תוך מודעות כואבת, מבודחת, חומלת ומתוסכלת להפרעה שלו.

נדמה שההישג הגדול ביותר של לתם הוא שבמקום בהפרעת הטורט תשמש מעין קוריוז - דבר שהפך נפוץ בכתיבה, הכנסת עניינים הקשורים לבריאות הנפש לטקסט - היא ניצבת ברקע ומשמשת להעמקת האינטימיות והחיבה לדמותו של הגיבור הבודד-שנון-אמיץ-מריר-ועוד שלנו. גיבור שהוא סך כל חלקיו, יתום-חולה-ילד-גבר-ליצן ועצוב.

בכלל, אני מרגיש די מיותר. הספר הזה פשוט נהדר. השיגו וקראו.

אבל בכל זאת. קצת על החשודים המיידיים שבאמצעותם הבלוג הזה מדרג את ספרי המתח.

ליונל אסרוג הוא אחד מרביעיית יתומים. הוא ושלושת חבריו מכורח הנסיבות, נלקחים יום אחד על ידי אחד, פרנק מינה, לבצע עבודת סבלות. עם הזמן הם הופכים ל"אנשי מינה".  עובדים קבועים של הברנש.
עם הזמן מתברר שמינה הוא טיפוס מפוקפק. המשפחה הלא מתפקדת הזו חוטפת זעזוע כשפרנק מינה נרצח, ממש בתחילת הספר. סיפור החקירה של ליונל, היתום חולה הטורט, נע בין העבר להווה.

הכתיבה מעולה. במיטב המסורת של ספרות ה"hard boiled" של הבלש הפרטי, עם ערוץ המודעות העצמית וההומור העצמי שנקודת המבט הפוסטמודרנית מציעה לכותבים של היום (בקיצור, אין גיבור או אמת אחת, ניתן להביט בדברים מנקודות מבט שונות). העלילה נעה לכיוון הנוארי, דרך ה"שרשה לה פאם", ועם קריצות לסם ספייד, גיבור ה"נץ ממלטה" שמשמש מעין מקור השראה לליונל רב ההשראה.

התעלומה אינה פורצת דרך, אבל היא בנויה היטב והפתרון שלה הגיוני, מתסכל, עגום והיא כל מה שאפשר לבקש מתעלומת "נואר". במובן הזה, לתם (או אולי לת'ם) מצליח לבנות את אותו משחק הישרדות/חידת פסיכומטרי מרגיזים-מרתקים שבהם לא ברור מי דובר אמת ומי משקר, על מי ניתן לסמוך ולמי אין להפנות את הגב (קצת כמו שהיה ב"נץ ממלטה").

מבחינת דמויות, מעבר לליונל, "ברוקלין" מכיל גלרייה הזויה ואפלה של דמויות מוצלחות ומסקרנות. ג'וליה מינה, גילברט, דני וטוני, "אחיו" של ליונל ב"משפחת מינה", הענק הפולני, "הלקוחות" מאסטר הזן רושי, וחברי התאגיד היפני כולם מרתקים ומייצרים זירת פילם נואר מתוחכמת ומתחכמת שכיף לשהות בה.

הקצב אינו אחיד. לעיתים נדמה שליונל מתקשה לעבור הלאה, נתקע בטיק טורטי של מחשבות מילים, טובע בשפה שעליה הוא מסתמך ושבה הוא חי פלח ניכר מן החוויה האנושית שלו. אני מצאתי את הגיגיו שובי לב, אבל ייתכן שבקטגוריה הזו, הספר הוא פחות ממושלם.

הערה אחרונה. חיפוש באינטרנט העלה שלת'ם הוא סופר מגוון ופורה, ועדיין, רק ספר אחד נוסף שלו תורגם לעברית, "נערה בנוף" - מערבון מדע בדיוני(!). אני מקווה מאוד שעוד תרגומים שלו לעברית יופיעו.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5
קצב: 8

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: שתי נקודות ושמינית על הבלש שובה הלב ביותר אי פעם, ועל היכולת לשלב נקודת מבט פוסט-מודרנית, מתחכמת בדרך שמוסיפה לתעלומה המסורתית במקום לגרוע או לעצבן.

סופי: 9.1

ליונל אסרוג, הבלש המופרע, מניע יצירת מתח אפלה,  מצחיקה אינטימית ושובת לב. פשוט אל תחמיצו.

ישנונית - מארק בילינגהם (מאת אורי קידר)

 

 

 

סדרת הארי הולה של יו נסבו, נחשבת לאחת המוערכות והאהודות בספרות המתח העולמי כיום. אולי הוא לא התכוון לכך, אבל כשמארק בילינגהאם פרסם בשנת 2001 את המותחן "ישנונית", הוא יצר מעין גירסה בריטית של הארי הולה.

באנגלית קוראים להולה טום ת'ורן. גם ת'ורן הוא בלש עמוס פגמים, חובב הטיפה המרה, מתאהב במי שהוא לא אמור להתאהב בה, ובדיוק כמו הולה – רודף נואשות אחרי מי שכולם מאמינים שהוא זכאי. צודק או לא, נשאיר לכם לקרוא.

כמו בספריו של נסבו, גם אצל בילינגהאם משמשת העיר, במקרה הזה לונדון, כגיבורה נוספת. מזג האוויר, האפרוריות וכמובן – הכדורגל, משמשים תפאורה ראויה. ת'ורן אוהד שרוף של טוטנהאם, שבאותן שנים השתרכה במרכז הטבלה והייתה מעניינת כמו סרטוני הילדות שלכם. הייתי שמח לבשר לו שטוטנהאם של השנים האחרונות היא קצת יותר מרתקת. השטויות שלכם מגיל שש עדיין לא. בנוסף, יש המון רפרנסים לתרבות בריטית ובעיקר מוסיקה.

אז מה היה לנו שם? שלוש צעירות לונדוניות נרצחות. הקרבן הרביעי המיועד לא נכנע בקלות. אליסון, זה שמה, מצליחה איכשהו לשרוד. היא חיה, נושמת, יכולה לראות ולשמוע אבל לא לתקשר. כלואה בתוך הגוף שלה.

ת'ורן נרתם למצוא את הרוצח הנפשע, ובשלב מוקדם בסיפור (זה גם מופיע על גבי הכריכה), מגלה שאליסון היא דווקא ההצלחה הראשונה של הרוצח, שלא מתכוון בהכרח לרצוח. קצת כמו מיילי סיירוס שרק רצתה למשוך תשומת לב ולהראות שהתבגרה, ומצאה את עצמה ברשימת אנשי השנה של הניו יורק טיימס לצד אסד ואובמה.

הסיפור נפרש לפנינו מכמה נקודות מבט – השוטר, הרוצח, הרופאה המטפלת ובתה הסוררת, והחלק שהכי שובר את הלב – נקודת מבטה של אליסון. בסוף כל פרק יש מעין עצירה כזאת, בה אליסון מספרת מה היא רואה, שומעת ומרגישה. והיא צורחת, מבלי להוציא מילה. הקטעים בהם אליסון מדברת אמנם צנועים באורכם, אבל עבורי הם עשו את כל הסיפור. אליסון הופכת מהר מאוד לצינית ומשעשעת, ויורה חיצים על כל הדמויות בסיפור.

הביקורות שעל כריכת הספר ובדש מהללות ומשבחות את הרומן המקורי. זה קצת מזכיר לי את הפעם הראשונה ששמעתי ביטלס ולא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה. מוסיקה מדהימה, אבל שמענו כבר דומה לה,לא? כדי להבין את עוצמתה של הלהקה צריך להיכנס לראש של צעיר בן 18 ב-1964, ששמע בעיקר מוסיקה רוסית (אם הוא ישראלי) וביג בנד (אם הוא בריטי). רוב הביקורות מדברות על המקוריות הגדולה של הסיפור. טוב ככל שיהיה הספר, והוא אכן כזה, אבל את המקוריות שבו התקשיתי למצוא. סביר להניח שיחסית לשנת 2001 היה משהו חדשני בהרחבה הזאת של ז'אנר ספרי המתח. היום, הוא פשוט בסדר גמור.

בסופו של יום, מדובר ברומן מתח טוב, יעיל, קצת כבד ובלי יותר מדי טוויסטים (עד שהטוויסט האחרון מגיע). זורם, מעניין וכזה שגורם לך להזדהות עם הגיבורים ולרצות שיקרו להם דברים טובים. אם לא בספרים, אז איפה?

 

ציונים:

כתיבה: 9.

דמויות: 8.5. בעיקר בזכות דמותה הכובשת של אליסון.

תעלומה: 8. טוויסט מעניין בסיום, לא הרבה יותר מזה.

קצב: 7.5.

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על הדרך המעניינת שהסיפור מתקדם בה (כמה נקודות מבט) ועל היחס המכובד לתרבות הבריטית ובעיקר המוסיקה והכדורגל.

 סופי: 8.5.

טום ת'ורן מעריץ את ג'וני קאש והספר בו הוא מככב דומה מאוד לאלבומים המאוחרים של קאש. אפל  עם מגע קל של ציניות.

לונדון בולווארד - קן ברואן

"לונדון בולווארד" של קן ברואן חריג בכך שאינו משתייך לאחת משתי הסדרות של ברואן, זו של ג'ק טיילור, וזו של תחנת המשטרה המטורללת.

"לונדון" מספר על אסיר משוחרר שמנסה להסתגל לחיים בחוץ. לולא הייתי יודע שקוראים לו מיטשל הייתי חושב שמדובר בג'ק טיילור, הבלש הקבוע של ברואן - מיטשל מצטט מספרים כמו טיילור. הוא ציני כמו טיילור. הוא מתייחס לאלימות במעין אדישות אנגלית מוזרה כמו טיילור. הוא חושב על חבריו לעומק ומסוגל לנפק מדי פעם אמירה מעמיקה כמו טיילור, והכי חשוב, מתחת להרבה קשיחות, גם אצלו חי איזה דובון אכפת-לי מיקרוסקופי במעמקי הלב, דבר שמעורר הרבה אמפתיה למצבו.

הספר היה יכול בקלות להיות מעין פריקוול שמסביר כיצד הפך ג'ק טיילור קשוח וציני כל כך. אבל הוא לא. ותוך כדי קריאה, אחרי מספר פעמים שבהן הזכרתי לעצמי: "מיטשל, לא טיילור", הסתגלתי, והעסק זרם.

בכלל, נראה שכשברואן כותב, יש לו שני מצבי הפעלה. גוף ראשון יחיד, ציני ומצחיק לעיתים, וגוף שלישי רבים, שמתאמץ נורא להיות מגניב ומשעשע, אבל יוצא בעיני קצת ריקני וילדותי, כפי שקורה ב"בליץ" וב"השועלה" המתארים את חבורת השוטרים המופרעת.

אני מעדיף את הסוג הראשון. ולונדון בולווארד עושה את העבודה.

העלילה די דומה ליתר העלילות של ברואן, אם כי הפעם היא מתרחשת בצד השני של החוק. בעצם אצל ברואן זה לא כל כך משנה. כי גם השוטרים לא נמנעים מאיזו פשיעה פה ושם.
מיטשל מנסה להשתחרר מכבלי עולם הפשע. הוא מתחיל לעבוד אצל שחקנית מזדקנת (עובדה משעשעת - בסרט המבוסס על הספר, את השחקנית בת השישים משחקת קירה נייטלי בת העשרים ומשהו, ואת מיטשל בן הבואכה-חמישים משחק קולין פארל...). במסגרת עבודתו נחשף מטשל לגלריית הדמויות ההזויות המקיפה את השחקנית המזדקנת, ומצליח ליצור לעצמו מעין בית וקשרי חברות חדשים. אבל פסיכופט בכיר מעולם הפשע ממשיך לרדוף אותו באופן מבלבל, והאלימות שכל הזמן מבעבעת תחת הסיר מתפרצת, עד לשיא המאוד מפתיע, אבל לא הכי אמין של הספר.

הכתיבה של ברואן קצבית ומשעשעת כרגיל (כשהוא בגוף ראשון). הוא נוגע באופן מעניין ומוצלח בחלקים הקשורים להסתגלות במעבר בין הכלא לאזרחות. מנגד, התפניות והתעלומה, כפי שקורה אצלו לעיתים קרובות, אינן מפותחות מספיק והצלחת הספר נשענת כמו אצל מיודענו ג'ק, על עולמה הפנימי של הדמות הראשית. וכמו תמיד, זה עובד.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 7.5, בעיקר למיטשל, לדיווה המזדקנת ולבאטלר המוזר.
תעלומה: 6
קצב: 9

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.75

אחד מהחביבים של ברואן

המעבר - ג'סטין קרונין

לאחר מלחמת העולם Z שסוקר כאן, מגיע עוד תיאור (מפורט) של סוף העולם. נדמה שאנחנו ניצבים מול גל של ספרים כאלה. לפני מספר שנים היה זה "הדרך", המדכא-רצח, של קורמאק מקרתי שסיפר באופן מזוויע על סוף העולם.
לאחרונה הוצא לאור מחדש "על החוף" של נוויל שוט, המתאר את החיים בכדה"א לאחר שואה גרעינית (נוגה, עדין ומכשף), וגם הצלחתה של "המתים החיים", סדרת הטלויזיה המבוססת על הקומיקס, וסרטי "28 יום/שבועות אחרי" מעידים על עניין הולך וגובר בסוף העולם.

הרומן הכבד הזה, בן למעלה מ-800 עמודים עמוסים, משך אותי בגלל העטיפה הנאה שלו, ובגלל הנושא שהזכיר לי את הספר "העמדה" של סטיבן קינג, שקראתי כנער ואהבתי (למרות שבמאבק בין "זה" ל"עמדה", אני הייתי ועודני מחובבי "זה"). קינג גם ממליץ על הספר בגב הכריכה. אבל מניסיוני, ספריו טובים מהמלצותיו, כך שזה לא אמר לי הרבה.
כאשר קראתי על גב הכריכה כי המבקרים משבחים את "כתיבתו התמציתית" של קרונין, זקפתי גבה. משקלו של הספר לימד שני דברים. הוא לא תמציתי. ויהיה צורך באורטופד אם לא אסיים לקרוא אותו מהר.

אז מה יש לנו כאן. סיפור אפי, שאפתני, על סיום החיים כפי שאנו מכירים אותם, והתחלתם מחדש.
אתאר רק מעט מן העלילה כדי לשמור מפני ספוילרים.
ניסוי צבאי משתבש וגורם לפריצת מגפה שהופכת אנשים ליצורים מסוכנים וטורפניים - נקודת מוצא שנדמה שהפכה למקבילה של ז'אנר סוף העולם ל"נער פוגש נערה" של הרומנים הרומנטיים.
האנושות נמחית כמעט לגמרי. והשורדים צריכים להמציא ציוויליזציה חדשה. כזו שמתחשבת בעובדה שהקיום האנושי מאוים.

הספר כולל שני חלקים. הראשון, הקצר יותר, מתאר את מה שאירע לפני ההמגפה, ובו אנו מתוודאים לסוכן FBI, בראד וולגסט שמו. הוא בעל עבר מעט קלישאתי אבל מהווה דמות עגומה-אמינה. חלקו בסיפור המגפה חשוב, והמסע שהוא עובר מהווה את צירו של החלק הראשון. החלק השני נפרש מאה שנים לאחר ההתפרצות, ומספר על מסען של קבוצות בני אדם אחר תשובות לשאלת המגפה ואחר אפשרויות קיום טובות יותר. קיים גורם משותף בין שני החלקים, שמהווה מפתח להבנה של האירועים.

קצת קשה לבקר ספר שסובל ממידה מסוימת של פיצול אישיות כזה. בחלק הראשון הייתה מצד אחד הרגשה ש"בסיפור הזה כבר היינו", ומצד שני הוא כתוב טוב, אמין ואפילו מרגש לפרקים. החלק השני, חלקו העיקרי של הרומן השאפתני הזה, מאוד עמוס וחסר אחידות.
הדמויות, שבתחילה אינן מובחנות בקלות זו מזו, מקבלות נפח וזהותן מעמיקה לאורך מאות העמודים. רעיונות מבריקים (החלום על האישה השמנה ומשמעותו) מתקיימים לצד רעיונות מוכרים ואפילו נדושים, רגעים מרגשים ואבחנות עדינות ביחס לנפשם של הגיבורים מתרחשים לצד סצנות ואמירות בנאליות או קיטשיות. לכן, הקריאה היא ממלחמת חפירות בעולם הקשה הזה שקרונין יוצר.
גם הקצב אינו אחיד. לעיתים מתרחשים אירועים במהירות שגורמת לקרוא להרגיש שהנה ה"נגיפיים" ממש מולו, ולעיתים אחרות, ההליכה, סטייל "שר הטבעות", מתמשכת ומתמשכת, ותיאורי הנוף גורמים ליאוש.

בסופו של דבר קצת קשה לי לקבוע דעה חד משמעית על הספר, אז אתן למספרים לדבר. וגם הם יתקשו עם השורה התחתונה.

ציונים:

כתיבה: 7 (ליתר דיוק, לפעמים 8 ולפעמים 6)
דמויות: 7.5 מתפתחות היטב
קצב: 7
תעלומה: 8, למרות שהקטגוריה פחות רלוונטית, במהלך הסיפור מתעוררות שאלות מעניינות.

ממוצע: 7.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על ההיקף המרשים והמציאות המשכנעת של העתיד המאייש, ועל כמה רעיונות מקוריים.

סופי: 7.5 (8.5 או 6.5 לסירוגין...)

תיאור אפי, מרשים, אך מאוד לא אחיד ברמתו, של סוף העולם, והמסע הארוך להקמתו של עולם חדש, מלווה במספר רעיונות יפים ומצמררים ובהרבה רעיונות קלישאתיים ולעוסים.

התופת - דן בראון

אחת הדרכים לחלוקה של סדרות הבלש לקטגוריות היא בין גיבורים ש"עוברים תהליך" מול כאלה שפשוט מופיעים עם תעלומה שונה בכל ספר אבל נותרים ללא שינוי של ממש.
קל יותר להתייחס לדוגמאות מהטלויזיה. האם אתם חובבי וולטר ווייט שעובר מטאמורפוזה פסיכולוגית, או שאולי אתם מעדיפים את התעלומה השבועית של סדרת המשטרה האהובה עליכם? ובספרות - האם אתם מעדיפים את אברהם אברהם, של דרור משעני. בחור סגור שמכיר בחורה אירופאית ונפתח אט-אט כמו פרח בהילוך איטי, או את גיבוריו של ליעד שהם, שלמרות שמותיהם השונים, הם אותו אדם הדורך לנצח באותו מקום נפשי?

אישית, אני מעריך ומחבב את שני האופנים, וכמובן שבתווך יש הרבה מרחב לתמרון. מה שכן, אני חושב שברגע שמתרגלים לכך שהסיפור מתנהל גם בנתיב האירועים החיצוניים, וגם בנתיב האירועים הנפשיים-פנימיים שעוברים על הגיבור, נהיה קצת קשה יותר ליהנות מגיבורים שנותרים קפואים על שמריהם הפנימיים, והעלילה החיצונית צריכה להיות מוצלחת ומרתקת.

רוברט לנגדון ללא ספק משתייך לזן השני. הפרופסור שמתמחה בתולדות האומנות ובסימבוליזם, עם שעון מיקי מאוס הנצחי שלו, אינו זז לשום מקום. הוא תמיד הוא. ולמרות זאת, הרפתקאותיו, שנכתבות על ידי דן בראון, מספקות שעות ארוכות של הנאה מטיול מותח במרחב ובזמן.
פעם הוא חוקר קונספירציה בוותיקן ומציל את העולם, ב"מלאכים ושדים" המוצלח, ואחר כך עוקב אחר סיפורו של ישו, חושף אמיתות בעלות משמעות עמוקה למאמיני כל הדתות ו...מציל את העולם, ב"צופן דה-ווינצ'י".
תמיד באתרים אקזוטיים, תמיד כשחבורת מקצוענים רודפת אחריו, ותמיד, אבל תמיד יש נבל שטני מודרני שרק תושייתו של לנגדון מצליחה לסכל את מזימתו. אם תרצו, לנגדון הוא מעין אינדיאנה ג'ונס מעונב וחסר חוש הומור וממזריות. קצת כמו האריסון פורד של ימינו...

מדובר בנוסחה מנצחת. אחת לכמה שנים - כי בכל זאת, הוא מנסה שלא לכתוב שוב ושוב בדיוק את אותו ספר, כמו הרלן קובן, אלא רק כמעט - בראון משחרר מותחן חובק עולם-היסטוריה-קדמה.

אפשר ליצור תרשים זרימה:

היסטוריה פופולרית מעובדת לפאסט פוד>פוגשת סוגיות קדמה בוערות>העולם בסכנה>רוברט לנגדון, הפרופסור השרמנטי צץ ומציל את היום, כמו שאומרים באנגלית. בדרך, הוא פוגש תמיד אישה בעלת יופי מיוחד וסיפור חיים המכיל ייסורים ואבדן. וזה עובד מצוין. אם אתם אוהבים מותחנים קולנועיים קצביים שמספקים אחת לכמה עמודים איזה FUN FACT היסטורי שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם (ועבדכם הנאמן כלול גם כלול בקבוצה הזו, ונהנה לקרוא על מקורה ההיסטורי של המילה "הסגר" באנגלית בספר הנוכחי), אז לנגדון ובראון הם האנשים בשבילכם.

ל"תופת", היו כל הנתונים הבסיסיים שדרושים כדי להפוך אותו לרומן מתח מרתק. ערבוב מעניין בין סיפור חייו של דנטה אליגיירי ואהבתו הנכזבת לאשה שנישאה לאחר הפלגים הקיצוניים של תנועה פילוסופית-מדעית המכונה "טרנס-הומניזם". וכל זה תוך דיון מרתק על נושא התפוצצות האוכלוסין בעולם ומשמעותן של מחלות. וגם WHO, לא הלהקה, אלא ארגון הבריאות העולמי, נותן הופעת אורח.

אבל הפעם, לפחות בשבילי, זה ממש לא עבד.

העלילה, כאמור, מרתקת. העולם ניצב על סף אסון. יש יותר מדי מאתנו ומעט מדי משאבים. מדען מבריק ומטורף, וחובב של דנטה אליגיירי ויצירתו  חושב על פתרון שטני. לננגדון מצדו מתעורר בבית חולים, ירוי בראשו, כשהוא סובל משכחה של ארבעים ושמונה השעות הקודמות. כאשר מנסים לחסל אותו, הוא נעזר ברופאה המבריקה (בעלת סיפור החיים המכיל ייסורים ואבדן, כמובן) סיינה ברוקס, כדי להימלט ולהתחיל לחקור כיצד הגיע אל בית החולים כשהוא פגוע, ומדוע מנסים לחסלו. כמובן ששתי הפרשיות מצטלבות במהירות, ומשם הדרך לסבך הקונספירציות שבראון אוהב ליצור קצרצרה ומעניינת. הסוגיות שבהן עוסק בראון מרתקות ורלוונטיות. והוא יודע לפשט דיונים מדעיים-פוליטיים-היסטוריים לאמירות מעניינות. חלקו האחרון של הספר מספק טוויסט מפתיע שאינו אופייני לבראון, והסיום כולו שונה ונועז יותר מכפי שהיה בהרפתקאות האחרות של לנגדון.

אבל.
קצת כמו בספר הקודם, "הסמל האבוד", שבו ניכר עודף משקל מסוים (באזור ה-500 עמודים במקום ה-400 הרגילים), גם ה"תופת" מעט מנופח - 530 עמודים.
וחמור מזה, הוא סובל מפיצול אישיות. לעתים מותחן, לעתים מדריך תיירות לאיטליה.
למה הכוונה? בערך בכל עמוד שני של המותחן הזה, שכמו קודמיו מתנהל כמרדף מהיר, מתאר לנו בראון באופן דקדקני וטרחני, על פני יותר מפסקה אחת בדרך כלל, את המבנה והנוף שעל פניהם חולף לנגדון במנוסתו. גמלונים, קמרונים, פסלים, סוגי אבנים, שיש, ציפוי זהב, ציפוי כסף, סגסוגות. כל כך הרבה מונחים, שבספרים הקודמים נעשה בהם שימוש מתון, הפכו להיות גיבורי עלילה. התחושה בקריאה היא שבראון איבד את השליטה על המינונים. כמו פעוט שמנסה לצייר בגואש והצנצנת של אחד הצבעים מתהפכת לו על הדף.
אבל זה חמור יותר אפילו. כי העניין גם זולג אל לנגדון, פעמים רבות בספר, בעוד הוא בורח מכנופיות מרצחים מקצועיות - מאנשים שלמדו כל חייהם רק איך להרוג. במקצועיות. - הוא עוצר לרגע ומתפעל מהנוף האיטלקי, נזכר באנקדוטה ההיסטורית שעומדת מאחורי איזה עיטור מיוחד, וגורם לנו לרצות לצרוח, כפי שצרחו על חלקינו בטירונות, "יורים עליך!!! seriously!".

וכך, לאורך הספר הארוך הזה, אנחנו נעים בין רוברט לנגדון הפרופסור ההרפתקן המוכר והחביב שפותר חידות ותעלומות באופן מהנה, לרוברט לנגדון מדריך התיירים - אישיות חבויה זדונית שמגיחה ממנו כמו ה"נוסע השמיני", אחת לכמה פסקאות, וזורה על העלילה מסך של רעש לבן תיאורי. לראשונה בעת קריאת מותחן אוורירי מצאתי את עצמי מדלג על פני פסקאות שלמות של קירות, עמודים וגמלונים, בניסיון להתחמק מפרסונת מדריך התיירים של בראון וגיבורו. וכשאתה מוצא את עצמך חש רדוף - ולא מהסיבות הנכונות - בעת קריאת ספר מתח, זה סימן שמשהו לא עובד.

ציונים:

תעלומה: 9 אי אפשר לקחת מבראון את יכולתו לטוות רשת קורים מרתקת בין עבר להווה
דמויות: 7 כמו תמיד אצל בראון, שטוחות מאוד אבל מעניינות
קצב: 4 עדיף כבר מקלות בגלגלים
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על התובנה מלאת הפתוס אליה מגיע לנגדון תוך כדי מרדף - ההמונים מורכבים מיחידים. עמוק.

סופי: 6

ההרפתקה הפחות מוצלחת בסדרה של דן בראון, יכולה הייתה להיקרא "פרופסור לנגדון ומדריך התיירים הייד".