התופת - דן בראון

אחת הדרכים לחלוקה של סדרות הבלש לקטגוריות היא בין גיבורים ש"עוברים תהליך" מול כאלה שפשוט מופיעים עם תעלומה שונה בכל ספר אבל נותרים ללא שינוי של ממש.
קל יותר להתייחס לדוגמאות מהטלויזיה. האם אתם חובבי וולטר ווייט שעובר מטאמורפוזה פסיכולוגית, או שאולי אתם מעדיפים את התעלומה השבועית של סדרת המשטרה האהובה עליכם? ובספרות - האם אתם מעדיפים את אברהם אברהם, של דרור משעני. בחור סגור שמכיר בחורה אירופאית ונפתח אט-אט כמו פרח בהילוך איטי, או את גיבוריו של ליעד שהם, שלמרות שמותיהם השונים, הם אותו אדם הדורך לנצח באותו מקום נפשי?

אישית, אני מעריך ומחבב את שני האופנים, וכמובן שבתווך יש הרבה מרחב לתמרון. מה שכן, אני חושב שברגע שמתרגלים לכך שהסיפור מתנהל גם בנתיב האירועים החיצוניים, וגם בנתיב האירועים הנפשיים-פנימיים שעוברים על הגיבור, נהיה קצת קשה יותר ליהנות מגיבורים שנותרים קפואים על שמריהם הפנימיים, והעלילה החיצונית צריכה להיות מוצלחת ומרתקת.

רוברט לנגדון ללא ספק משתייך לזן השני. הפרופסור שמתמחה בתולדות האומנות ובסימבוליזם, עם שעון מיקי מאוס הנצחי שלו, אינו זז לשום מקום. הוא תמיד הוא. ולמרות זאת, הרפתקאותיו, שנכתבות על ידי דן בראון, מספקות שעות ארוכות של הנאה מטיול מותח במרחב ובזמן.
פעם הוא חוקר קונספירציה בוותיקן ומציל את העולם, ב"מלאכים ושדים" המוצלח, ואחר כך עוקב אחר סיפורו של ישו, חושף אמיתות בעלות משמעות עמוקה למאמיני כל הדתות ו...מציל את העולם, ב"צופן דה-ווינצ'י".
תמיד באתרים אקזוטיים, תמיד כשחבורת מקצוענים רודפת אחריו, ותמיד, אבל תמיד יש נבל שטני מודרני שרק תושייתו של לנגדון מצליחה לסכל את מזימתו. אם תרצו, לנגדון הוא מעין אינדיאנה ג'ונס מעונב וחסר חוש הומור וממזריות. קצת כמו האריסון פורד של ימינו...

מדובר בנוסחה מנצחת. אחת לכמה שנים - כי בכל זאת, הוא מנסה שלא לכתוב שוב ושוב בדיוק את אותו ספר, כמו הרלן קובן, אלא רק כמעט - בראון משחרר מותחן חובק עולם-היסטוריה-קדמה.

אפשר ליצור תרשים זרימה:

היסטוריה פופולרית מעובדת לפאסט פוד>פוגשת סוגיות קדמה בוערות>העולם בסכנה>רוברט לנגדון, הפרופסור השרמנטי צץ ומציל את היום, כמו שאומרים באנגלית. בדרך, הוא פוגש תמיד אישה בעלת יופי מיוחד וסיפור חיים המכיל ייסורים ואבדן. וזה עובד מצוין. אם אתם אוהבים מותחנים קולנועיים קצביים שמספקים אחת לכמה עמודים איזה FUN FACT היסטורי שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם (ועבדכם הנאמן כלול גם כלול בקבוצה הזו, ונהנה לקרוא על מקורה ההיסטורי של המילה "הסגר" באנגלית בספר הנוכחי), אז לנגדון ובראון הם האנשים בשבילכם.

ל"תופת", היו כל הנתונים הבסיסיים שדרושים כדי להפוך אותו לרומן מתח מרתק. ערבוב מעניין בין סיפור חייו של דנטה אליגיירי ואהבתו הנכזבת לאשה שנישאה לאחר הפלגים הקיצוניים של תנועה פילוסופית-מדעית המכונה "טרנס-הומניזם". וכל זה תוך דיון מרתק על נושא התפוצצות האוכלוסין בעולם ומשמעותן של מחלות. וגם WHO, לא הלהקה, אלא ארגון הבריאות העולמי, נותן הופעת אורח.

אבל הפעם, לפחות בשבילי, זה ממש לא עבד.

העלילה, כאמור, מרתקת. העולם ניצב על סף אסון. יש יותר מדי מאתנו ומעט מדי משאבים. מדען מבריק ומטורף, וחובב של דנטה אליגיירי ויצירתו  חושב על פתרון שטני. לננגדון מצדו מתעורר בבית חולים, ירוי בראשו, כשהוא סובל משכחה של ארבעים ושמונה השעות הקודמות. כאשר מנסים לחסל אותו, הוא נעזר ברופאה המבריקה (בעלת סיפור החיים המכיל ייסורים ואבדן, כמובן) סיינה ברוקס, כדי להימלט ולהתחיל לחקור כיצד הגיע אל בית החולים כשהוא פגוע, ומדוע מנסים לחסלו. כמובן ששתי הפרשיות מצטלבות במהירות, ומשם הדרך לסבך הקונספירציות שבראון אוהב ליצור קצרצרה ומעניינת. הסוגיות שבהן עוסק בראון מרתקות ורלוונטיות. והוא יודע לפשט דיונים מדעיים-פוליטיים-היסטוריים לאמירות מעניינות. חלקו האחרון של הספר מספק טוויסט מפתיע שאינו אופייני לבראון, והסיום כולו שונה ונועז יותר מכפי שהיה בהרפתקאות האחרות של לנגדון.

אבל.
קצת כמו בספר הקודם, "הסמל האבוד", שבו ניכר עודף משקל מסוים (באזור ה-500 עמודים במקום ה-400 הרגילים), גם ה"תופת" מעט מנופח - 530 עמודים.
וחמור מזה, הוא סובל מפיצול אישיות. לעתים מותחן, לעתים מדריך תיירות לאיטליה.
למה הכוונה? בערך בכל עמוד שני של המותחן הזה, שכמו קודמיו מתנהל כמרדף מהיר, מתאר לנו בראון באופן דקדקני וטרחני, על פני יותר מפסקה אחת בדרך כלל, את המבנה והנוף שעל פניהם חולף לנגדון במנוסתו. גמלונים, קמרונים, פסלים, סוגי אבנים, שיש, ציפוי זהב, ציפוי כסף, סגסוגות. כל כך הרבה מונחים, שבספרים הקודמים נעשה בהם שימוש מתון, הפכו להיות גיבורי עלילה. התחושה בקריאה היא שבראון איבד את השליטה על המינונים. כמו פעוט שמנסה לצייר בגואש והצנצנת של אחד הצבעים מתהפכת לו על הדף.
אבל זה חמור יותר אפילו. כי העניין גם זולג אל לנגדון, פעמים רבות בספר, בעוד הוא בורח מכנופיות מרצחים מקצועיות - מאנשים שלמדו כל חייהם רק איך להרוג. במקצועיות. - הוא עוצר לרגע ומתפעל מהנוף האיטלקי, נזכר באנקדוטה ההיסטורית שעומדת מאחורי איזה עיטור מיוחד, וגורם לנו לרצות לצרוח, כפי שצרחו על חלקינו בטירונות, "יורים עליך!!! seriously!".

וכך, לאורך הספר הארוך הזה, אנחנו נעים בין רוברט לנגדון הפרופסור ההרפתקן המוכר והחביב שפותר חידות ותעלומות באופן מהנה, לרוברט לנגדון מדריך התיירים - אישיות חבויה זדונית שמגיחה ממנו כמו ה"נוסע השמיני", אחת לכמה פסקאות, וזורה על העלילה מסך של רעש לבן תיאורי. לראשונה בעת קריאת מותחן אוורירי מצאתי את עצמי מדלג על פני פסקאות שלמות של קירות, עמודים וגמלונים, בניסיון להתחמק מפרסונת מדריך התיירים של בראון וגיבורו. וכשאתה מוצא את עצמך חש רדוף - ולא מהסיבות הנכונות - בעת קריאת ספר מתח, זה סימן שמשהו לא עובד.

ציונים:

תעלומה: 9 אי אפשר לקחת מבראון את יכולתו לטוות רשת קורים מרתקת בין עבר להווה
דמויות: 7 כמו תמיד אצל בראון, שטוחות מאוד אבל מעניינות
קצב: 4 עדיף כבר מקלות בגלגלים
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חצי נקודה על התובנה מלאת הפתוס אליה מגיע לנגדון תוך כדי מרדף - ההמונים מורכבים מיחידים. עמוק.

סופי: 6

ההרפתקה הפחות מוצלחת בסדרה של דן בראון, יכולה הייתה להיקרא "פרופסור לנגדון ומדריך התיירים הייד".