קשה להתעלם משיבתם של ז'אנרים אל חיינו. הם מפלסים את דרכם אל כל אמצעי תרבותי.
הערפדים שבו אלינו אחרי שלפני כשני עשורים כיכבו ב"ראיון עם ערפד" ו"דרקולה" של קופולה. בגלגול הזה, הם נטמעו בתרבות הנוער, והיוו השראה לסדרת ספרי "דמדומים" והפכו לסדרות סרטים וטלוויזיה ("יומני הערפד").
כעת הגיע תורם של אחיהם הפחות מטופחים ומאותגרי ה-IQ. הזומבים.
באופן לא מפתיע הזומבים נוכחים פחות בספרים ויותר בסרטים וסדרות טלוויזיה ("the walking dead", "warm bodies", הסרט של בראד פיט על פי "מלחמת העולם Z", ואפילו שמעתי שעומד לצאת סרט זומבים ישראלי שבו צה"ל לוחם בזומבים שהטאגליין שלו הוא "יש סכסוך חדש במזרח התיכון". חמוד).
זה לא צריך להפתיע שאין הרבה ספרים על זומבים. קצת קשה לתאר באופן מעניין יצור שעולמו הפנימי מורכב מקולות לעיסה. אין רגשות. אין מחשבות. אין יוזמה. בניגוד לערפדים שיכולים לשמש דמויות מעניינות עם קונפליקטים והתפתחות, ספרי זומבים צריכים להישען על הגיבורים האנושיים.
במקרה של "מלחמת", הספר נשען על כל האנושות - סינים, יפנים, אירנים וישראלים, רוסים ואמריקאים, ומתאר את המלחמה הגדולה של המין האנושי בזומבים.
הוצאת "ידיעות אחרונות" הוציאה את הספר תחת שני שמות שונים, במועדים שונים. ככל הנראה ההוצאה המחודשת, לפני כשנה, הייתה בניסיון לרכב על גל ההצלחה של "the walking dead" ועל שיבתם של הזומבים לחיינו, אשר מתרחשת בשלוש השנים האחרונות.
הרקע הקומי-קולנועי שבו גדל ניכר היטב בספר. ברוקס מפתח שלל רעיונות שמחברים בין ידע גלובלי למציאות מדע-בדיונית אלטרנטיבית עם מגע מוצלח של הומור.
העלילה פשוטה מאוד. לפני עשר שנים החלה מתקפת זומבים בכל רחבי העולם. כל המדינות עברו את השלבים המוכרים של הכחשה, תדהמה והתארגנות מחדש. גיבור הספר יוצא לתעד עדויות של ניצולים בכל רחבי העולם וכך מעביר לנו, סיפורים-סיפורים, את תיאור המלחמה.
הספר כתוב היטב. תיאורי האלימות הגרפית נסבלים. המיקוד הוא בהשפעה המשוערת שיש להתפרצות זומבים על כל תרבות. כוחה של הכתיבה של ברוקס בשילוב בין רעיונות יפים לידע גלובלי מעמיק. הסיפור של ה"היבאקושה" (ניצול ההפצצה האטומית של ארצות הברית על יפן) וההאקר היפניים, סיפורה של צוללת הגרעין הסינית וסיפור האסטרונאוט בתחנת החלל כולם מרתקים ומרגשים. היכולת של ברוקס לחשיבת "what if" יוצאת דופן והופכת את הספר לכיפי ומעניין.
החולשה של הספר היא בדמויות. למרות שמדובר בדיווחים תיעודיים, עדיין אין פטור מייצור דמויות מובחנות, ובזה הספר כושל. לא קיימת מובחנות בין הדמויות. קשה להזדהות איתן. והדבר פוגע בקריאה. נקודה נוספת היא נקודת המוצא - עשר שנים לאחר תום המלחמה - ששוללת מן הספר את יכולתו למתוח. עוד נקודה שהפריעה, היא פירוט יתר של אמצעים טכניים. אני חושב שכעשרה אחוזים מן הספר מוקדשים לתיאור של טכנולוגיה ואמצעי לחימה. זה קורה בהרבה ספרים, וחבל.
אבל בסך הכול, מדובר בספר אינטליגנטי, משעשע, בעל מעוף מחשבתי מרשים מאוד, שבהחלט שווה את הקריאה.
ציונים:
כתיבה: 8.5
דמויות: 6 נקודת החולשה של הספר
קצב: 8
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
ממוצע: 7.5
בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על מקוריות ועל כך שנדמה שברוקס הצליח לסחוט מן הלימון הזומבי כל מחשבה אפשרית.
סופי: 8
ניסוי מחשבתי גלובלי שתוצאותיו רבות דמיון, משעשעות ומעניינות. כדאי לקרוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה