תאומים - נובאק צ'ייס

"תאומים" של צ'ייס נובאק הוא חריג בנוף המותחנים, מעין מותחן-טאבו-מדע-בדיוני ומעט קומיקסי. יתר הביקורת מהווה ספוילר. אפשר לומר שהמידע מסופר במובלע בכריכה האחורית של הספר, אבל התקדמו על אחריותכם.

הספרות הטובה מלאה בהורים חורגים מתעללים, מ"שלגייה" ועד "פרחים בעליית הגג", דרך הסדרה הגותית המשעשעת "סדרה של צרות". ילדים שמאבדים את הוריהם הביולוגיים בעולם הספרותי בדרך כלל אוכלים אותה באימוצים.

אבל מה קורה כשההורים הביולוגיים, ההורים "האמיתיים" הם הגורם התוקפני, מה קורה כשאמא אומרת לתינוק החמוד שלה "אני אוכל אותך!" ומתכוונת לזה? - "תאומים" דן בנושא זה, באופן לא מאוד מעמיק, אבל הוא מפצה על כך בקצב גבוה, אקשן מגוון, ואפשר גם לתת לו קרדיט על היותו חלוץ - המותחן הראשון שמעז להשתמש בהורים כגורם רצחני.

כדי להגיע אל מסלול ההתנגשות הזה מערבב נובאק רכיבים אקטואליים שונים: טיפולי פוריות בעידן שבו הולדת ילדים נעשית בגיל מאוחר (בעולם המערבי לפחות), הרפואה המפוקפקת של מזרח אירופה, מציאות אורבנית מנוכרת, חבורות של מתבגרים מופרעים וגם קורטוב של סיפורי מקורות קומיקסיים של סופר גיבורים.

העלילה עוסקת בזוג בורגני, אלכס ולסלי, המנסים להביא ילד לעולם. לאחר כישלון טיפולי הפוריות הם פונים למומחה מפוקפק העובד במדינה מזרח אירופאית. הוא מזריק להם נסיוב שכולל רכיבים גנטיים של חיות. ההליך עובד. נולדים תאומים. וקאט - עשר שנים קדימה, התאומים, אדם ואליס - שתי דמויות גותיות חמודות ושתקניות - ננעלים בכל לילה בחדריהם על ידי אלכס ולסלי. מדוע? ובכן, כמו בכל עסקה, ומי כמו פאוסט יודע זאת, יש מחיר. אלכס ולסלי השתנו, הם עדיין זוג הורים מבוגר, אבל עכשיו הם גם נושאים בתוכם חלקים חייתיים, תוקפניים, טורפניים. בתוך ההורים מתנהל קרב בין ההורים הישנים לחיות החדשות ונובאק מיטיב לתאר אותו. הילדים, שמרגישים שמשהו אינו תקין, מנסים לברוח ומשם העלילה הופכת למרדף מהיר שמתנהל בניו יורק ובמזרח אירופה.

הדמויות ברומן של נובאק אינן מורכבות מאוד, התעלומה פשוטה. אבל נקודת המוצא מעוררת אי הנוחות נידונה באופן אמין מאוד. מצאתי את עצמי מזדהה עם ההורים הנאבקים בשני דחפים שונים. העמדה הרגשית הסבוכה של ההורים נותנת לספר את הדלק, והמרדף האמביוולנטי שלהם אחר הילדים די מרתק. הקצב המהיר מחפה היטב על חוסר בתחכום ועומק והופך את הקריאה למשהו שדומה לצפייה בתאונה - לא נעים, אבל לא ניתן להוריד ת'עיניים.
אולי נובאק ניסה לומר משהו על כך שכל הורה גם שונא קצת קצת את ילדו על שהוא גוזל ממנו את החופש שלו, או מה שזה לא יהיה. נובאק אינו מפתח את הכיוון של ה-למה, וזה בסדר, כי המיקוד בפנטזיה המטורפת הזו מעניק לרומן את החדות שלו.

ציונים:

קצב: 8.5.
תעלומה: 7 התעלומה מפותחת לא דרך מסתורין ביחס לזהות של הדמויות, אלא דרך הקושי לצפות את התנהגות ההורים והילדים.
דמויות: 8 בזכות ההורים המיוסרים.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של נובאק.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על התעוזה והיכולת להפוך נושא כל כך בלתי ניתן לעיכול לרומן מהיר שלדעתי היה עובד טוב יותר כרומן גרפי.

סופי: 8

מותחן-טאבו-מדע-בדיוני-פסיכולוגי-עוכר-שלווה וקומיקסי. לאוהבי הומור שחור בעלי קיבה רגשית חזקה.

ירח קפוא - יאן קוסטין וגנר

"ירח" הוא ספר מתח המתרחש באיסלנד הקפואה. קראתי אותו תוך כדי האזנה מחודשת ל-"songs for a blue guitar" של "red house painters", להקה דיכאונית שבשירה "have you forgotten" מעלה את השאלה, האם ייתכן שמישהו ישכח לאהוב את עצמו? האלבום השתלב היטב עם קריאת רומן הקריר הזה.

הספר מתחיל מנקודת מוצא רגשית מעניינת ומוזרה. אשתו של החוקר - קימו יואנטה - מתה ממחלה קשה. הוא נמצא לידה ברגעים שבהם היא עוצמת את עיניה בפעם האחרונה. למרות זאת, הוא אינו מתפנה לעסוק באבל אלא שב מיד לעבודה. ושם הוא פוגש מוות נוסף של אישה. אישה צעירה. בעיני קימו, שתי המיתות אינן הגיוניות. שתי הנשים היו צעירות ובריאות. אשתו של קימו הייתה בדרך כלל בריאה, וסבלה מסוג סרטן שמכה בדרך כלל בגברים. קרבן הרצח הייתה אישה חברותית, צעירה, נמרצת, ללא אויבים. המוות של שתיהן אינו צפוי.

כבר מן ההתחלה ברור שמותה של אשתו מכניס את קימו העדין למצב נפשי אחר. בניסיונו שלא להתמודד עם מותה של אשתו הוא מייצר במקום, קרבה רגשית מוזרה לפשעים שבוצעו. בעקבות תחושה זו הוא מרשה לעצמו לפעול על סמך אינטואיציה על חשבון נהלי העבודה הרגילים. הוא אומר ועושה דברים שנראים מוזרים לחוקרים הסובבים אותו. הוא חוקר ומנסה שלא להכיר במות אשתו בו זמנית. זו באמת עמדה לא קלה. הן עבור הגיבור והן עבור הקורא שמתחייב לעקוב אחר חייו בזמן הקריאה.

שני קרבנות נוספים מצטרפים לרשימה. צעירים, ולא צפויים. וקימו בוחר להמשיך באותו קו אינטואיטיבי ותמוה. התנועה הלא צפויה של קימו כחוקר, פועלת כמין "דומינו-רגשי" על הדמויות האחרות. קימו מרגיז אותם, מפתיע אותם, מגוחך בעיניהם, וגם מכריח אותם להתעמת עם דברים מהם הם מנסים להימנע.

יכול להיות שוגנר ניסה לומר כי קיימת קרבה אינטואיטיבית בין מי שחווה מוות לא צפוי כמו קימו, לרוצח שהורג אנשים באופן שאינו מוסבר. שזה הופך אותו לחוקר הנכון במקרה הזה.

בכל מקרה, השתלשלות האירועים, לפעמים מוזרה, לפעמים מפתיעה ולפעמים צפויה, מתוארת באופן אמין גם מהעמדה הבעייתית שבה פותח וגנר את ספרו - חוקר אבל מחפש רוצח תמוה. למי שמכיר, יואנטה מזכיר בספר קצת את גיבור הסדרה AWAKE המתארת חוקר שאינו בטוח באיזו מציאות הוא חי (אני לא השתגעתי על הסדרה). גם יואנטה מתנהל במעין ערפל אינטואיטיבי שבו הוא לא בטוח עד כמה הוא יכול לסמוך על מחשבותיו שלו.

כוחו של וגנר ככותב ניכר במיוחד בתיאור זרמי התודעה הפנימיים של הדמויות. הוא גורם לקורא להרגיש כאילו הוא ממש מאזין למחשבות של הדמויות באופן אמין. הדמויות עצמן קטנות ואמינות. הגברים נתפסים כאנוכיים ומעט אימפולסיביים. הנשים, בעיקר המתות, הן דמויות עגולות ומורכבות יותר. יש שיאמרו, בדיוק כמו בחיים האמיתיים. עבור שני המינים, הריאליזם של וגנר קריר ומרשים. דמותו של הרוצח מפותחת היטב. בהתחלה היא מבלבלת מעט, אך הולכת והופכת ממשית עם התקדמות העלילה.

הקצב האיטי הולך ומתגבר עם הצטברות האירועים. וההתנהלות המוזרה של יואנטה המעורער היא הכוכב הלא מעורער של הספר הזה. היא הופכת את הקריאה לחוויה סהרורית וקרירה.

פתרון התעלומה מגיע באופן פשוט ויפה, ומשיב מעט מה"בלשיות" הרגילה לחוויית הקריאה.


ציונים:

דמויות:8
קצב: 7.5
תעלומה: 8
כתיבה: 8.5

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

עוף (פיני) מוזר, עגמומי ומהורהר, ששווה בהחלט לנסות.

22/11/63 - סטיבן קינג (מאת אורי קידר)

אם לא הייתי יודע ש-"22/11/63" הוא ספר של סטיבן קינג, לא בטוח בכלל שהייתי מנחש שהוא שלו. הסופר שממוחו יצאו ליצנים מפלצתיים, עכבישי ענק ריריים, רוצחים סדרתיים שלא ניתן לחסל וגם מכוניות רצחניות ("זה", "החצי האפל" ו"קריסטין" בהתאמה) יצר הפעם משהו קצת אחר.

מצד שני, על פי הכתיבה, קשה שלא לדעת כי הוא העומד מאחורי הספר המקסים הזה (וגם כי שמו מתנוסס על גבי הכריכה).

רבים ממאפייני כתיבתו של קינג מצויים גם בספר הזה – הכתיבה השנונה, הדמויות המורכבות והעמוקות, ובעיקר – הרוע שלא תמיד יש לו הסבר. אופל ואנושיות הוא הצירוף המייחד את הסופר ההזוי הזה.

האמת היא שהתלבטתי בטרם החלטתי לכתוב ביקורת על הספר לבלוג שמבקר רק ספרי מתח. כעיקרון, זהו ספר מד"ב לכל דבר ועניין, סטייל "בחזרה לעתיד", פוגש את "פלזנטוויל". הספר גם לא מתנהג תמיד כמותחן. אורכו 798 עמודים. חלקים נכבדים ממנו מוקדשים לחייו של הגיבור. חלק ניכר ממנו הוא דיון מעשי ורגשי ביכולתו של אדם מן העתיד להשתלב בחיים המתנהלים בעבר. התעלומה, מוכרת גם למי שאינו אמריקאי. ועדיין, את הספר המקסים הזה אפשר לראות גם כספר מתח.

אספר בקצרה את עלילת הסיפור, שלמען האמת אינה מורכבת במיוחד - ג'ייק אפינג, מורה לספרות בודד, שאישתו האלכוהוליסטית עזבה אותו, נקרא על ידי בעלי הדיינר בו הוא נוהג לסעוד לראות ולחוות משהו מטורף – שער שיכול להוביל אותו ל-1958. אחרי ששיכנע את ג'ייק בקיום המקום, מבקש ממנו בעל הדיינר הנוטה למות כי יחזור בזמן וינסה למנוע את רציחתו של הנשיא קנדי שבוצעה במועד שנתן לספר את שמו. אפינג חוזר בזמן, מנסה לפתור בעיות נוספות, מתאהב במורה (בסיפור אהבה מקסים), ובעיקר נאבק בעבר שלא מוכן להשתנות כל כך בקלות.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שלאורך כל הספר מרחפת הידיעה שהמורה נמצא שם למטרה אחת בלבד – מניעתו של רצח קנדי, כשהוא יודע שגם אם יעשה את העבודה, אין לדעת אילו השלכות יהיו לכך על העתיד (ומנקודת המבט שלו – גם עבר) ועליו.

קינג מפלרטט עם תיאוריות הקונספירציה הרבות שעסקו בהירצחו של קנדי. אפינג עוקב אחר החשוד העיקרי – לי הרווי אוסוולד. נחשף לחייו האישיים ולהשפעות ההדדיות ביניהם לבין תוכניתו לרצוח את קנדי. אבל אפינג עושה יותר מזה, הוא חוקר מקרה של התעללות במשפחה, ומנסה למנוע מוות נוסף. הייחוד הוא שקינג נותן לגיבור שלו לחוות שלל הרפתקאות ולחיות חיים מלאים של ממש בעבר.

קראתי רבים מספריו של קינג, אבל לא את כולם, ואולי אפילו לא מחציתם. אבל בכולם – גם באכזריים ביותר, וגם ברכים יותר, הוא עוסק בנפש האדם, מוציא שלדים מארונות של ערים שקטות, מוצא את הרע בכל אדם טוב (אבל לא תמיד להיפך), וספרו האחרון אינו שונה בכך. ההבדל הוא בקצב ובנימה, קינג הבוגר הוא נינוח יותר, רגיש יותר, הומניסט, אם ניתן לומר זאת על סופר שרוב גיבוריו הם יצירי דמיון פרוע מאוד.

אבל אולי כדאי שאפסיק לחפור לכם, כי כל שנייה יקרה בספר עב הכרס הזה. אם כי חשוב לציין שבמקרה הזה – העובי לא קובע, אלא העומק. וכרגיל אצל קינג, העומק של הסיפור ושל הדמויות, הטביע אותי ללא רחם, ובמשך שבועיים הייתי שקוע בספר. בכל פעם שהתפניתי לחיי היום יום האפרוריים שלי, רק כמהתי לרגע בו אשוב לעולמו של ג'ייק, ואל מוחו של קינג.

ציונים:

כתיבה: 9. מושלמת. חדה ושנונה, מעמיקה אבל לא חופרת – סימן ההכיר של כתיבתו של קינג שכאן מתעלה לרמות מרגשות.

קצב: 8. קשה מאוד לשמור על קצב גבוה בספר כה עבה וכל האורך, ולכן אני שופט אותו לקולא. על פניו, הציון צריך להיות גבוה יותר, אבל היו כמה חלקים בספר בו הרגשתי שעורך עם מספריים חדות יותר היו משפצרות את הספר עוד קצת.

דמויות: 9. האיש יודע לבנות דמויות בצורה מושלמת. גם כאלה שמופיעות לשני עמודים.

תעלומה: 8.5. התקשיתי לתת ציון לקטגוריה הזאת. התעלומה בעיקרית בספר אינה זהות הרוצח, הנסיבות או המועד, אלא דווקא התהליך שהוביל אל הרצח. התעלומה נבנית תוך כדי הסיפור – אנחנו יודעים איך זה נגמר, אנחנו יודעים שבדרך יקרו דברים, אבל אצל סטיפן קינג, אף פעם אי אפשר באמת לדעת...

ממוצע: 8.625.

בונוס. עונש: 3.75 נק' על היכולת של קינג לדחוס בספר אחד כל כך הרבה רוע, אבל כל כך הרבה תום, חום ואהבה.

סופי: 9.

800 העמודים הכי טובים שקראתי מימיי (בכפיפה אחת).

כסף קטלני - לי צ'יילד (ביקורת אורח מאת ליאור סעדה)

אודה ולא אבוש, את הסופר לי צ'יילד ואת גיבור ספריו ג'ק ריצ'ר, לא הכרתי עד ליציאת הסרט בכיכובו של טום קרוז שיצא לא מזמן.

אני מניח שזה קצת באשמתי אך גם באשמת הוצאות הספרים שעל אף שתרגמו 15(!) מתוך 16 הספרים עד כה, כשלו בתרגום שמם של חלק לא מבוטל מהם, והחליטו להשתמש בתבנית קבועה –XXXX  קטלני (אתם מוזמנים להחליף את הxxx-ים במילה מזדמנת – ניסיון, חום, מוקש, אורח, שכנוע, ברבאבא. מניח שהבנתם את הרעיון...)


גם איורי הכריכה, היו גורמים לרובכם לדלג על הסדרה במבט אקראי בחנות הספרים, אך אין ספק שהגילוי הופך למתוק יותר.

לי צ'יילד - שם העט של ג'ים גרנט - הוא סופר בריטי שהחל את קריירת הכתיבה לאחר שנים שבהם עסק בכתיבת תסריטים להפקות טלוויזיה, והדבר בהחלט מורגש.
גיבור ספריו הוא ג'ק ריצ'ר, שוטר וחוקר צבאי בדימוס, שלאחר קריירה צבאית עמוסת הישגים מדליות ועיטורים, מחליט לפרוש ולנהל חיי נוודות ברחבי ארה"ב.
עם סט בגדים אחד לגופו, מברשת שיניים מתקפלת בכיסו (רציני לגמרי - בדקתי בגוגל, יש דבר כזה...) הוא חורש את היבשת לאורכה ולרוחבה ופוגש אנשים ותקריות ששואבים אותו בכל פעם בעל כורחו לעלילת ספר מזדמנת.

בספר הנוכחי, הראשון בסדרה, ריצ'ר מגיע לעיירה שקטה וקטנה בשם מרגרייב ובעודו נהנה מארוחה בדיינר המקומי, הוא נעצר באשמת רצח שהתרחש בעיירה.
צ'יילד חושף עיירה קטנה שנראית ומתנהגת כמו Pleasantville. מטופחת, מטופחת מדי, ועסקים קטנים ומשגשגים על אף שהאוכלוסייה אינה עולה בגודלה על זו שבכרם התימנים. אבל מתחת לפני השטח רוחשת מזימה בקנה מידה עולמי שריצ'ר מצליח בעזרת שיטות לא מקובלות לפרום תפר אחרי תפר.

הדמות של ריצ'ר היא גברית ומחוספסת. אם ברוס וויליס, ג'יימס בונד, צ'אק נוריס, טוני סופרנו ושרלוק הולמס היה מתנים אהבה אחד עם השני (רגע, תישארו איתי...) במוטל נידח באיידהו, ג'ק ריצ'ר הוא פרי אהבתם האסורה.
זה אומר גבר קשוח, בעל חוש צדק מפותח, עם יכולת ירידה לפרטים ו-catch phrase-ים שיכולים לפרנס את התעשייה ההוליוודית שנים קדימה.
כן כן, ג'ק ריצ'ר הוא הגבר שהייתם רוצים להתחתן/לשתות איתו בירה (המשפט מכוון לנשים וגברים כאחד...).
הוא שותה את הקפה שלו שחור וחזק, הוא לא מחפש צרות אבל הן מוצאות אותו בכל אשר ילך והוא מכיר לפחות 3 דרכים שונות לשבור לכם כל איבר אפשרי בגוף.

אבל אל תתבלבלו, לא מדובר בספר נוטף טסטוסטרון שירחיק את רוב קוראות הבלוג (הבנתי שיש פה לא מעט, אז אל תפספסו בנות...). צ'יילד הוא כותב מיומן ובעיקר פונקציונלי. הוא אמנם אוהב אלימות ונשק וחיבתו לצבא בהחלט מורגשת אך בכל פעם שמתעוררת התחושה שהוא נוטה ליפול למשבצת של עוד ספר סתמי שלא תזכרו 5 דקות אחרי, הוא מצליח ליצור פיתולים בעלילה ששואבים את הקורא הרבה מעבר למקובל בז'אנר.

צ'יילד אמנם נופל מדי פעם לנוסחתיות משהו ואין ספק שניתן לעגל מעט יותר את הדמויות מעבר למקובל בז'אנר אך הוא לא מזלזל בקורא ומצליח לייצר עלילה סוחפת, אינטליגנטית, ובעיקר, מהנה מאוד לקריאה

ציונים:
כתיבה: 8 פונקציונליות כבר אמרנו?
קצב: 9 ריצ'ר לא יודע הילוך איטי מהו
דמויות: 7 גם ג'יימס בונד היה שטוח עד לבואו של דניאל קרייג. לא שזה הפריע למישהו
תעלומה: 8.5 מבחינתי המדד אמור אמור לענות על שתי שאלות. 1.האם ראיתי את זה מגיע 2. What the fuck?    התשובות הן לא ולא בהתאמה (וזה דבר טוב....)
ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אני אישית לא הייתי מתעסק עם ריצ'ר אז אני מעלה בחמש נקודות
סופי: 9

לסיכום ,ספר סוחף ומהנה עם גיבור שבהחלט הגיע הזמן להעבירו לקולנוע. בסיומו תרצו לפתוח בקבוק בירה עם השיניים, לשים ברקע ac/dc ולתהות אם השכן ממול לא זומם משהו.....

שחור וכחול - איאן רנקין

אי שם ב-1848, מהנדס צעיר בשם פיניאס גייג', שעבד במסילת רכבת, נפגע בתאונת עבודה. מוט ברזל חדר דרך מצחו אל האונה הקדמית של מוחו. גייג' לא איבד את הכרתו והמשיך לחיות. אך הוא השתנה מקצה לקצה. ממהנדס שקול הוא הפך לאדם רוגזני, רעשן בעל פרצי זעם אלימים ובלתי צפויים. המקרה של גייג' נחשב לציון דרך בחקר המוח .

כשקראתי את "שחור וכחול", רומן המתח שתורגם בסדרת הבלש ג'ון ריבוס לאחר "חבלים וצלבים", לא יכולתי שלא לתהות לעצמי אם אין כאן מקרה גייג' נוסף. אבל הפוך.
ריבוס, שב"חבלים וצלבים"  היה טיפוס היסטריוני, לא שקול, בכייני ואלים, הפך לפתע לבלש מאורגן, בעל יכולות אינטואיציה ותכנון. האם שפטתי אותו לחומרה בעת קריאת "חבלים"? האם כל העת מדובר היה בבלש מסכן שמתהלך עם מוט ברזל תקוע באונה הקדמית שלו? האם ב"שחור וכחול" מישהו הוציא סוף סוף את המוט מראשו?
נראה שזהו ההסבר היחיד שמתקבל על הדעת, מפני שהפער בין ריבוס של "חבלים" לריבוס של "שחור" הוא באמת גדול.

ועכשיו ברצינות.

"שחור וכחול" הוא רומן המתח השמיני בסדרת ריבוס (יש שמונה עשר עד היום), אשר זכה בפרס "פגיון הזהב" היוקרתי. ב"שחור" אנו מקבלים בלש ועלילה שעברו התבגרות משמעותית מאז אותה אסופת קלישאות היסטריונית של "חבלים וצלבים". ריבוס, שכנראה התבגר בששת הספרים שלא תורגמו בין הראשון לשמיני, עסוק מעל הראש בחקירות.
הוא חוקר את הירצחו של פועל באסדת קידוח נפט בחופי סקוטלנד, את הגחתו לעולם של רוצח סדרתי חדש המכונה "ג'וני בייבל" אשר מחקה סדרת רציחות של רוצח אחר, "בייבל ג'ון", אשר התרחשה שני עשורים טרם מועד התרחשות העלילה של "שחור". כדי לסבך את התמונה, ריבוס הופך מושא לחקירה משטרתית פנימית בנושא הרשעת חשוד ברציחות של "בייבל ג'ון" באופן שאינו תקין. מספר האויבים של ריבוס בספר הסבוך הזה גבוה מאוד - אנשי תעשיית הנפט, שני רוצחים סדרתיים, סוחר סמים אלים שגם אשתו ובנו אינם טומנים ידם בצלחת, שוטרים מושחתים, וסיגריות ומשקאות חריפים (ריבוס הבוגר מנסה להיגמל מהם).

הספר מספק חמש מאות ומשהו עמודים של עלילת מתח סבוכה המתרחשת בזירות שונות של סקוטלנד. תיאור העבודה בתעשיית הנפט בהחלט תורם לסיפור. במיוחד תיאור הווי החיים במתקני הקידוח. קצת כמו עם מטוסים, מדובר במבנים מאוד לא אינטואיטיביים שספק אם היינו מוכנים להיכנס לתוכם לולא היינו יודעים כי הם בטוחים. רנקין מעביר את ההרגשה באופן מצוין כאשר ריבוס מסייר במתקנים כדי לפענח את תעלומת הירצחו של העובד. כחוקר, ריבוס מתנהל בשיטתיות  מרשימה, וגם אם ניסיון הגמילה שלו מסופר באופן שבלוני, הוא עדיין עובר כדמות הרבה יותר עגולה מאשר ברומן הקודם.  שיטות החקירה שלו בספר הנוכחי חכמות ומקוריות יותר. האווירה שרנקין מייצר היא אותה אווירה - עירונית, גשומה, מנוכרת ואפלולית. העיר מצטיירת כמקום עגום שרק הבר השכונתי מהווה מפלט ממנו. ואת זה רנקין עושה היטב.
אם תרצו רנקין עושה לסקוטלנד את מה שקן ברואן עושה לאירלנד עם ג'ק טיילור שלו, מינוס ההומור, אבל עם תוספת משמעותית בגזרת התעלומות.

ובכל זאת, הקריאה אינה חלקה לגמרי. הסיבה, קצת כמו בפתיחה של הסקירה, נעוצה בשינוי הקיצוני. כמו ריבוס (כמובן), רנקין עבר שינוי ככותב. הבעיה  היא בקיצוניות. אם "חבלים" היה סיפור מתח פשוט עם פתרון הגיוני אבל קלישאי ופשוט, הרי שב"שחור", התעלומות נפתלות, נשזרות אחת בשנייה, מהדהדות אחת אל השנייה באופן מסתורי וההבדל בין שני הספרים כמעט קשה מנשוא. דמיינו מטוס מקופל מנייר לעומת מטוס משוכלל להרכבה עם חוברת הוראות ארוכה שעושה כאב ראש מיד כשמביטים בה.

או, בקצרה, הרומן כבד מדי. וכבדותו מכבידה עוד יותר בגלל שהרומן הקודם שתורגם היה כל כך קליל וקלישאי.

אז אם אתם טיפוסים שמסתגלים לשינויים, אם התמודדתם היטב עם המעבר של רדיוהד למוסיקה אלקטרונית, אם לא נכנסתם לפאניקה מחילופי מובראק-מורסי, או אם נראה לכם שניסיונותיה של ג'יי קיי רולינג לכתוב למבוגרים הם רעיון טוב, אתם כנראה מספיק גמישים כדי להנות מן הרומן המרשים ורחב היריעה הזה. אם אתם מתקשים לעמוד בשינוי וקראתם את הרומן הקודם של רנקין שתורגם - על אחריותכם.

ציונים:

כתיבה: 8 חל שיפור ניכר
קצב: 7.5 משתנה, וזה בעוכריו של הספר
דמויות: 8
תעלומה: 8.5 ללא ספק אחת מנקודות המוצא המורכבות שהוצגו בספר מתח מתורגם שיצא לי לקרוא

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

ריבוס הבוגר והמאורגן מתנהל כמו בלש אינטליגנטי וקלאסי ברומן רחב יריעה , מורכב ומסובך. מומלץ לאנגלופילים ולחובבי מתח עמוק ואיטי.