שוב מתברר ש"איפה הילד" סתם ניג'סו ואוקטובר הגיע די מהר.
הקלקלן (ספוילר בלשון הגויים) פנים רבות לו. והמקלקל (או המספיילר בלעז) ימצא דרכים מפותלות להוציא לפועל את מזימתו.
בפראפרזה על הסצנה האייקונית מהסרט הקלאסי הישראלי "מאחורי הסורגים", יש ספוילר שיודע שהוא ספוילר. אבל יש את הספוילר האחר, שמתחזה לביקורת תמימה, אבחנה פסיכולגית, ספרותית או קולנועית מבריקה (בעיני המתבונן כמובן). יושב לו מדושן עונג, מרוצה מעצמו ולא מאמין שהוא ספוילר.
כצרכן נלהב של ספרים וסרטים עם טוויסט, סוד מסתורי ושאר הפתעות מסמרות שיער יותר או פחות (בעיקר פחות אם מתבוננים בפדחתי), אבל גם ידע על זה שיש המון מאכזבים, אני מנסה לגלות אם מראש האם מדובר ביצירה ששוה את ההשקעה, וכמי שמנסה להתמודד עם פומו תרבותי בלתי פוסק, הצורך לבדוק ביקורות אחרי ביקורות לפני הבחירה בספר (לצורך העניין) הבא, הוא כמעט בלתי נשלט.
לא לגלות את הסוף, רק לגלות אם הסוף שווה את זה.
עכשיו תראו.... בתור מי שנכווה ברותחין (כן, כן, גילו לי את הטוויסט של "החוש השישי" לפני שצפיתי בסרט. אגב, זה סרט כל כך טוב שחווית הצפייה שלי כמעט ולא נפגמה. גם בסרט "שאטר איילנד" צפיתי אחרי שקראתי את הספר והלסת נשמטה לי עד כדי חשש אמיתי למפרק. ושוב, לא על הטוויסט לבדו יישב סרט כל כך מורכב, עמוק ורב רבדים), אני מאוד נזהר בצוננים.
הווה אומר – אני גולל, לרוב באתר "עברית", עובר על הביקורות ומשתדל להבין מה עובד ומה פחות עובד מבלי שתקולקל לי החוויה. אם תרצו, אני משחק נשיקה-סקירה.
זה נכון גם כשאני לא קורא ספר מתח מובהק (אם כי בכל ספר, לפחות באלה שאני אוהב, צריכה להיות התפתחות כלשהי, נקודה התחלה, תהליך ואז משהו לסיום, רצוי כזה שלא בהכרח אפשר יהיה לצפותו ממרחק של קילומטרים), אבל בטח כשאני שוקל לקחת לידי מותחן מסתורי כמו "האורחת האחרונה" (הוצאת "ידיעות ספרים:).
אני מבין שהביקורת הזו הופכת להיות כמו פרק כתוב (ולא בהכרח בצורה מושלמת) של עונה מאוד בינונית ותמוהה של "מחוברים" (אולי גם יעשו פעם גירסא לחנונים), אבל היא באה להבהיר נקודה וגם לספק אזהרה.
כדי לקצר סיפור מאוד ארוך אספר שבעודי עובר על הביקורות על הספר דנן, הייתה אחת שסיפרה ברוב הוד והדר על כך שזהו מותחן נפלא, רב פיתולים, מפתיע מאוד שמספר הרבה מאוד על כך שאנחנו לא... (ופה אני אעצור כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לי). בקיצור, היא כתבה איזושהי תובנה כביכול מאוד כללית. אבל בערך בעמוד 200, כשפעם אחרי פעם הגיבור שלנו (אחלה דמות, אגב) פרנק שטובסקי (לא מצוין שהוא יהודי) נתקל בקיר ולא מצליח להביא את עצמו ואותנו לנתיב של פתרון התעלומה, נזכרתי באותה ביקורת. מאותו רגע הבנתי בדיוק מה הטוויסט (אם כי הוא לקח לעצמו עוד פיתול קל ומופרך למדי) והרבה מהחוויה התקלקלה לי.
ושוב... כבר חוויתי אירועים כאלה בעבר (כבר היה מי שכתב שהוא לא קורא ספרים על מלחמת העולם השנייה, כי הוא יודע את הסוף), אבל התבאסתי. מה שכן, לזכותו של ג'ייסון רקולאק, הסופר המוכשר בהחלט של הספר, יצויין כי החוויה לא נחרבה לחלוטין. רוצה לומר – הספר מחזיק יפה גם כשהתעלומה שלו הופכת לבהירה. ועכשיו נחזור קצת לאחור.
ג'ייסון רקולאק, כך הבנתי, הוא שם די פופולרי כיום בסצינת המתח
בארה"ב. הספר הקודם שלו, והראשון שתורגם (באופן מפתיע בהוצאת "מחברות
לספרות" שממעטת להוציא ספרי מתח ואימה), "תמונות נסתרות", היה
מותחן אימה פשוט נהדר. שם הטוויסט לא היה ידוע לי, אם כי קצת חשדתי. כזה אני,
חשדניסט. וגם שם, הדמות של הגיבורה הראשית
מאוד מעוררת אהדה דווקא משום שאינה מושלמת. שם היא הייתה עבריינית משוחררת, במקרה
שלנו מדובר באבא שלא הצליח לשמור על קשר רציף עם בתו היחידה, על אף שאימה נפטרה
כשהייתה קטנה. בהמשך, אגב, מתברר גם מה קרה שם.
בקיצור, כשראיתי שרקולאק הוציא ספר חדש, מיהרתי להוסיף אותו לרשימה. הייתה לי תקווה שיהיה זה שוב ספר מז'אנר האימה שצמא כל כך לגיבורים חדשים, בטח מאז שסטיבן קינג הולך יותר ויותר לכיוון של מותחנים ריאליסטיים.
"האורחת האחרונה" אינו ספר אימה, על אף כמה רגעים מקפיאי דם. זהו רומן מתח משפחתי יפה מאוד, על אותו פרנק, שמקבל פתאום טלפון מהבת שלו, אחרי כמה שנות נתק. לשמחתו הרבה, היא מזמינה אותו לחתונה שלה והוא שמח אף יותר לקבל הזמנה לפגוש את החתן.
הוא מצפה להגיע לדירת צעירים דלה ופשוטה בבוסטון, אבל מוצא עצמו בדירה בצמרתו של מגדל יוקרה יוקרתי במיוחד ומגלה שהבת מאורסת לבן של בעליה של חברה סופר-סופר-דופר מצליחה, שמרכיבה רכיב מסוים שכל רכב חשמלי צריך.
מהר מאוד הוא מבין שהחתן לא נראה שמח במיוחד לקראת האירוע והעניינים
הופכים מוזרים ותמוהים עוד יותר כשלתמונה נכנסת בחורה צעירה ונעדרת. כל העסק מגיע
לנקודת רתיחה כשפרנק מגיע לאירוע החתונה באחוזה המטורללת של המשפחה העשירה ושם כבר
העלילה תופסת תאוצה.
שלל שקרים, הסתרות, הפתעות שאף אחת מהן היא לא מהסוג שאב גאה לכלה יפהפייה שמח לגלות.
ואני באמת, אבל באמת לא רוצה לגלות יותר.
הסיפור עובד יפה. לפרקים הוא מופרך מדי, אבל לפחות בעיניי מה שמחזיק יפה מאוד את הסיפור הוא הדמות של פרנק. אם הזכרנו את סטיבן קינג, הגדולה של הגאון הזה היא היכולת שלו לברוא דמויות עגולות, מורכבות. רקולאק הוא לא סטיבן קינג, בעיקר כי סטיבן קינג יש רק אחד וקוראים לו סטיבן קינג. אבל כמו בספרו הקודם, גם הפעם, הדמות הראשית מעוררת אהדה, ופשוט בא לך שיקרו לה דברים טובים. יש שם גם סיפור מאוד יפה שלו עם ילדה קטנה שאחותו של פרנק לוקחת לאומנה. מערכת היחסים המקסימה בינהן, שתחילה כלל לא הבנתי במה היא תורמת לעלילה, מסייעת לאחד הטווסטים היפים של הספר והופכת גם לשוברת לב על באמת.
לסיכום: עם או בלי טווסטים, הספר בהחלט שווה קריאה. לא משהו שימציא
מחדש את הז'אנר או ישנה את חייכם, אבל יודע ללחוץ יפה מאוד על שרירי הלב וזה,
בסוף, מה שאנחנו רוצים מספר. גם כשמדובר במותחן אפל. ותאמינו לי – יש המון אפלה
בסיפור הזה.
ציונים:
דמויות: 8.5 הדמות של פרנק היא 10 עגול ולא רק הוא. הציון לא מושלם כי יש שם כמה דמויות שנראות קצת כמו קלישאה מהלכת.
כתיבה: 9 ג'ייסון שלנו יודע ללפות את ידי הקוראים שלו ובעיקר, כאמור, את הלב שלהם.
קצב: 8 באופן מפתיע בז'אנר, לספר לוקח איזה 100 עמודים להתרומם, אבל זה לגמרי משתלם.
תעלומה: 8.5 (ע"ע הפתיח, יכול היה להיות כנראה גם גבוה יותר).
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: שליש נקודה על כמה טיפים נחמדים לקראת הטיול בארה"ב
סופי: 8.888
הוא לא כ"כ מפחיד, הטוויסט שלו בסכנת הכחדה עם כל סקירה אינטרנטית שעולה, אבל לעזאזל, הוא שחקן נשמה! רקולאק יפרוט על מיתרי הלב שלכם בזמן שהוא מקפיא לכם קצת את הדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה