רוב סופרי האימה, כולל סטיבן קינג, מספרים שהם מושפעים מלאבקרפט. הכתיבה של לאבקרפט נוטה להיות זחלנית וארכנית והאימה הקוסמית שהוא אחד מאבותיה נוטה לעסוק בטירוף ובפחד המצמית של האדם מפני אלמנטים ומערכות שהוא מתקשה להבין, אם לתמצת.
הספרון הקצר הזה, שכולל שני סיפורים קצרים, מציג בעיני גרסא טיפה יותר קצבית של לאבקרפט, עם לא מעט סבטקסט. הכריכה המאוירת מעולה כמו תמיד אצל הוצאת "קתרזיס", ואורזת יפה את שני הסיפורים שהמכנה המשותף שלהם הוא אומנות - ציור ומוסיקה.
כהקדמה קצרה - פרויד אמר בזמנו שאומנות היא בין השאר עידון של דחפים מודחקים הנובעים מקונפליקט לא מודע. למשל, טכניקת ההתזה של ג'קסון פולוק יכולה להיות עידון של דחפים לא מודעים שנותרו כלואים מהשלב האנאלי (החינוך לניקיון), ואז הציורים הם, ובכן...ואם נרצה דוגמא קרובה יותר לתחום שלנו, סופרי מתח שכותבים על פסיכופתים (אולי, אולי) מדחיקים דחפים תוקפניים ושוטחים את הרעיונות שלהם על הכתב (אולי!).
בקיצור, חבל שהיטלר לא התקבל לאקדמיה ההיא לאומנות.
בשני הסיפורים הללו, לאבקרפט מציע הסבר אחר. מה אם אומנות שפורטת על הרגשות הלא נעימים שלנו, כמו ציור מחריד או מוסיקה מצמררת שמרגישה זרה, נובעת מאלמנטים אפלים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס, מה אם אומנות כזו מעבירה מסר ממשהו שאנו לא יכולים לתפוס ולהבין בחושינו?
עוד דרך לחשוב על כך, היא, מה אם פסיכוזה היא לא רק סימפטומים שנובעים משימוש בסמים או חוסר איזון כימי במוח. מה אם ההזיות ומחשבות השווא הם מסרים מעולמות אחרים. מי ששוחח פעם עם אדם במצב פסיכוטי, יכול לחוות עד כמה לפעמים זה משכנע.
בסיפור הראשון, מספר הכותב לחברו מדוע החליט להתרחק מפיקמן, צייר שתפס כאחד הכישרוניים שפגש, דווקא בשל ציוריו המערערים, ובשני, מספר הכותב (מישהו אחר) על אדם תמהוני שמנגן בעליית הגג של בית דירות באישון לילה, ומעורר את סקרנותו.
שני הסיפורים לא סופר-מפחידים, אבל בניגוד ללאבקרפט ההארקורי יותר שקראתי ("בהרי הטירוף" למשל), הם קלילים וקצביים יותר.
אבל החלק הכיפי באמת, הוא ששני הסיפורים כתובים כמונולוג, או דיאלוג דרדל'ה בגוף ראשון. הם קולחים מאוד, והראשון כולל גם מן ביקורת חברתית על הפוליטיקלי קורקט שחוסם אומנות טובה, ועל ספרות בינונית לעומת ספרות בעלת ערך. משהו בכתיבה של לאבקרפט מרגיש שם שונה, משוחרר יותר, והחיצים שהוא יורה די חביבים, במיוחד על הפוליטיקלי קורקט.
לפני שאצטט, אתן דוגמא. בצפון אמריקה רווח השימוש במנוח "unhoused" כתחליף של "הומלס" המוכר. המצדדים טוענים שיש בכך יותר דיוק כי home הוא מונח רחב יותר בעוד ש-house הוא ממוקד בנייה. רוצה לומר, לא נאמר על מי שאין לו קורת גג, שהוא חסר בית לחלוטין. המתנגדים אומרים שבאמתלה של ניסיון לדייק יותר בשפה, יש כאן התחמקות מכאב ואי הכרה באמת.
פיקמן, שהמודל שלו נידון בסיפור הראשון, לוקח את המספר אל דירה באזור עירוני מוזנח של בוסטון (אני חושב), ומקונן באוזניו על הצנזורה המוטלת על עבודותיו, "בזמנים ההם, אנשים ידעו איך לחיות...ועכשיו תראה את מה שקורה היום, כולם כאלה רגישים שאפילו מועדון של אומנים לכאורה מתחיל לרעוד ולפרכס אם ציור חורג ממה שמקובל".
כמובן שלאבקרפט הוא עדיין לאבקרפט, כמו למשל כשהגיבור מתאר כי כשפיקמן צייר "המכחול שלו הפך לשרביט משריץ סיוטים", אבל עדיין, הוא נינוח, קליל יותר, כמעט מוסיקלי ביחס לעצמו. ומתלונן ומקונן על העולם ועל האומנות, לצד ביצוע הטריק המוכר שלו - להקפיא טיפה את הדם.
קטע שהסיפור הזה בן 100.
בעיני מוצלח מאוד שלאבקרפט מתורגם במנות קטנות, זה מקל על הקריאה שהיא בדרך כלל דחוסה. גם הוצאת "פרדס" ולאחרונה "קתרזיס" ביתר שאת, ובעבר "אודיסאה" שנפחה את נשמתה הוציאו אותו לאור. גרסת הסיפורים הקצרים עובדת מצוין. והצמד הזה ספציפית עובד מעולה בגלל המכנה המשותף שלו.
מומלץ.
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 8 אבל הן לא העיקר
תעלומה: 9 מסתורין, מסתורין ועוד מסתורין
קצב: 9 יחסית ללאבקרפט זו אוטוסטרדה
ממוצע: 8.75
בונוס/עונש: רבע נקודה לכתיבה על הכתיבה והצנזורה
סופי: 9
וואו, משוחרר יותר, נינוח ועוקצני, בכרך הקצרצר הזה, לבקראפט מקפיא הדם הוא אותו מקרר בגישה כל כך שונה. כדאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה