כריסטין, אישה בת 47, היא פגועת ראש. היכולת שלה לאחזר זיכרונות עבר ולשמר זיכרונות חדשים, יומיומיים, נפגעה באופן קשה. בדיוק כמו שקרה לדמותו של גאי פירס, ב"ממנטו", סרטו הראשון של כריסטופר נולן. כמו גאי פירס, גם כריסטין זקוקה לשיטה שבאמצעותה תזכור את הדברים המשמעותיים שקורים לה. גאי פירס קיעקע על עצמו אזהרות והערות. כריסטין כותבת יומן. זה באמת יותר פשוט.
שני גברים קיימים בחייה של כריסטין האבודה: בן, בעלה, וד"ר נאש, נוירולוג שמטפל בה ומבקש ממנה שתשמור על הטיפול שלהם בסוד מפני בעלה. או שבעצם לא. עמדתו בנוגע לסודיות הטיפול איננה עקבית.
אז איפה היינו? אה, כן. כריסטין, המנסה לפענח את סיפור חייה ונסיבות הגעתה למצבה - בכל בוקר היא מתעוררת במחשבה שהיא בת 27, ומגלה להפתעתה שגופה הזדקן בעשרים שנה שאותן אינה זוכרת - צריכה לנווט בין שברי זיכרונות שצפים ועולים לשקרים שהדמויות בחייה מספרות לה, כדי ליצור תמונה אינטגרטיבית. משימה קשה כשאחד הגורמים המפריעים בתהליך זה, אצל אנשים הלוקים באמנזיה הוא הנטייה ל"קונפבולציה" - השלמת פערים בזיכרון בנתונים מומצאים. לכן כריסטין אפילו לא יכולה לדעת אם מה שנדמה לה שהיא מצליחה להיזכר בו הוא אמיתי או פרי דמיונה.
כאמור, נקודת המוצא של הספר אינה מקורית. הרעיון הזה כבר בוצע בעבר, בקולנוע, באופן די מוצלח. אבל היא עדיין מספיק מעניינת כקונספט. הבעיה היא שהספר נופל בכל הקטגוריות האפשריות.
הדמויות שטוחות, לא מעניינות ולפעמים אפילו מעצבנות. כריסטין מפריחה לאוויר אמירות שבלוניות נוסח "מה אנו אם לא סכום הזיכרונות שלנו?", ו"הבנתי שהוא הגבר של חיי". תהליכי החשיבה שלה רוויים שאלות מעצבנות ורעיונות פשטניים. פשוט לא מעניין לקרוא אותה. דמויותיהם של בן, הבעל וד"ר נאש, המטפל חלקיות, לא עקביות ולא מעניינות בעליל. הן יותר כמו סקיצות לא מגובשות לדמויות. גם האינטראקציות בספר דלוחות, צפויות ולא מעניינות. הרגשות שכריסטין מפתחת כלפי ד"ר נאש, הקשר עם בן. חסרי עניין לציבור. נקראים כמו רשומות מס ישנות.
הכתיבה טרחנית, שבלולית ופלקטית. למרות דלותן של הדמויות הספר כתוב באריכות מתסכלת. האירועים מזדחלים באיטיות כשכל אחד מהם רווי בתהיות הבנאליות של כריסטין. ווטסון -שהיה יכול להיעזר בבן דמותו הספרותי בכל הנוגע לסיכום הרפתקאות מותחות - עושה צעדים ראשונים וגמלוניים מאוד ככותב, וחבל שלא היה מבוגר אחראי לצדו. בכלל, העובדה שהספר הזה הפך לרב מכר יכולה להיות הוכחה לתיאוריית היקומים המקבילים. אני די בטוח שב-999 מתוך כל 1000 עולמות מקבילים דבר כזה לא היה קורה.
אבל גרועה מכל היא התעלומה. מעבר לנקודת המוצא המעניינת, התעלומה פשוטה. הפתרון די ברור כבר בשלבים הראשונים של הספר. אבל וווטסון מוסיף חטא על פשע, היות שאם חושבים על הפתרון לאחר הקריאה, הרי שאפשר לראות ב"לפני השינה" מעין סיפור מוסר ילדותי למבוגרים העוסק בשכר ועונש.
ואחרון חביב, מכוח הכתיבה העמוסה והלא מעניינת והמבנה המסורבל, הקצב כמובן איטי מדי.
לזכותו של הספר עומדת עובדה אחת. העקביות. הוא מצליח להיות גרוע בכל הפרמטרים, ובכך מצטרף לכוכבים נופלים קודמים של הבלוג דוגמת "המהפנט" ו-"יום שני כחול". חבל שספרי המתח הללו, המנסים לשלב בין עולם המתח לעולם הנפש - ב"מהפנט" היה עיסוק בפוסט טראומה והיפנוזה, ו"יום שני כחול" עסק בטיפול דינאמי - מסתיימים כיצורי כלאיים עם פגיעה התפתחותית.
בעולם המחקר על הזיכרון קיימת אבחנה בין "זיכרון אפיזודי" - זיכרון אירועים יומיומיים, הזיכרון שאבד לכריסטין, ל"זיכרון סמנטי" - זיכרון של מושגים ועובדות במנותק מן ההקשר שבו נלמדו, בתוכו קיימות גם המילים ומשמעויותיהן.
לא נעים לומר, אבל כשקראתי את הספר חשבתי כמה נחמד היה לו דמותה של כריסטין הייתה מאבדת גם את האחרון וסותמת קצת את הפה.
ציונים:
כתיבה: 4
דמויות: 5
קצב: 5
תעלומה: 4
ממוצע: 4.5
בונוס/עונש: אין.
סופי 4.5
הרעיון הלא מקורי והמבנה המסורבל אינם מצליחים להסיח את הדעת מן הכתיבה האיומה, הדמויות המשעממות או התעלומה הפשטנית. כישלון שאתקשה לשכוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה