מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.

התינוקת - ג'יימס סיגל

שיטוט בדוכני שבוע הספר השנה לימד כי ע"ע טרם הוציאו לאור את "gone girl" של ג'יליאן פלין שכבר נבחר להפוך לסרט תחת ידיו של דיוויד פינצ'ר (האחראי לעיבוד האמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון"). אז עד אז, ביקורת על ספרו הקודם של ג'יימס סיגל בסדרת "מתח עולמי".

בהשוואה ל"שקרים", הקודם של סיגל שקראתי, "התינוקת" מהווה אכזבה, אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא ספר טוב.

מסגרתו של הרומן מערבבת בין שני עולמות קשים. בעיות פוריות והמצב המזעזע של קולומביה. מדינה שסועה ומדממת, עקב מאבקן  האלים של שלוש סיעות - ממשל, ימין ושמאל, שענף היצוא המרכזי שלה - סמים - הוא בעייתי בלשון המעטה. ענף יצוא נוסף, חוקי, הוא, מסתבר, תינוקות לאימוץ.

פול וג'ואנה, זוג בורגנים מניו יורק, נתקלים בקשיים מפרכים בניסיונותיהם להביא ילד, כמעט עד כדי פרדה. מפגש מקרי עם אישה שאימצה ילד בקולומביה מוביל אותם אל המסלול.

הספר זורק אותנו בפתיחה היישר אל שיאו של תהליך האימוץ. הזוג טס לפגוש את בתו העתידית בבית היתומים שבקולומביה. כיאה לאורחים ממדינה מערבית עשירה הם מקבלים נהג צמוד ואף מטפלת שמסייעת להם לטפל בבתם החדשה, התינוקת. התהליך עובר בהצלחה. אבל בעקבות תקרית שמתרחשת שעות ספורות לאחר תום התהליך, ג'ואנה מתחילה לחשוש שמשהו קרה לבתם הטרייה. כאשר פול מנסה לעמוד לצידה של אשתו, העניינים מסתבכים, ובני הזוג מתנגשים ראש בראש עם מורכבותה של קולומביה במלוא הדרה.

התעלומה מוצלחת, אפילו מאוד. הדמויות, כמו ב"שקרים", אינן עמוקות מדי, אבל משכנעות ומעניינות. פול הוא שמאי ביטוח מעט אובססיבי לפרטים, וג'ואנה היא מעין אמא-לביאה. גם דמותו של מיילס, עורך הדין שמלווה את הזוג מוצלחת ואמינה, וכך גם גלינה ופבלו, ודמותו העלומה של מנואל. הקצב מהיר וקופצני, גם כן, כפי שהיה ב"שקרים".

עד כאן הכול טוב ויפה. הסיבה ש"התינוקת" מחוויר מול אחיו הצעיר ממנו בשנה (הספרים נכתבו ב-2005 ו-2006) היא הכתיבה. ב"שקרים", היטיב סיגל לטוות רשת רחבה של קורים מסתוריים, ולכן, לכל אורך הספר נשמרה רמה קבועה של עניין ומסתורין לצד ההומור המוצלח. "התינוקת" כתוב אף הוא באופן מאוד אינטליגנטי, ונקודת המוצא שלו מעניינת מאוד, אבל התחושה בעת הקריאה הייתה שהחלקים לא ממש מתחברים למשהו קוהרנטי, אלא מהווים אפיזודות מנותקות אחת מן השנייה, הכתובות כל אחת באופן די פשטני, מה שהעניק לקריאה חוויה של צפייה סרט פעולה בינוני.

ועדיין, למרות חוסר האינטגרציה היחסי, בגלל שסיגל הוא כותב טוב כנראה גם כשהוא כותב פחות טוב, לא ניתן לומר שהספר כתוב באופן גרוע.
סיפורם של גלינה וברון הסמים הוא מוצלח (שימו לב לקטע המקסים שבו גלינה קושרת בין זיכרון ילדות של בתה המרקדת בשלוליות לאופיה הלוחמני). כך גם הקשר בין גלינה וג'ואנה ובין פול למיילס. והסיום קושר היטב קצוות שונים התעלומה ומספק טוויסט מוצלח. ולמרות אלו, הספר פשוט לא מצליח למורכבות ההזויה והמטורללת שהפכה את "שקרים" למוצלח כל כך.

ציונים:

תעלומה: 8.5 מקורית ומערבבת היטב בין נושאים אקטואליים.
קצב: 8.5
דמויות: 8
כתיבה: 7.5 לא אחידה, ובעייתית במבנה.

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: מינוס נקודה ורבע על הנפילה ביחס ל"שקרים".

סופי: 8

ספר מתח קצבי ואינטליגנטי, אך לא אחיד ברמתו, שמערבב בין תהליכי אימוץ ומלחמות סמים, לקוקטייל מסמר שיער.  

אהוב המוות (תיבת פנדורין 9) - בוריס אקונין

ובכן, מדובר ברומן בסדרה של פנדורין, זה א', בניגוד לסדרות בלשים אחרות, הסדרה של פנדורין משתבחת עם הזמן באופן פחות או יותר קונסיסטנטי, זה ב', והפעם מדובר בכרך משלים לכרך הקודם והנהדר, "אהובת המוות", זה ג'. משמע, גם טרם הקריאה, אפשר להניח שמדובר בספר מעולה.

אם אקונין עושה לכל סופר מפורסם מחווה בספריו - הנוכחי אמור להיות דיקנסי - הרי שהגיע הזמן לביקורת בסגנון פנדורין, או לפחות לפתיח.

וברצינות.

"אהוב המוות", הוא התשיעי בסדרת פנדורין של בוריס אקונין המוכשר. הוא מהווה מעין רומן משלים לקודמו בעל השם הדומה. אני אומר "מעין", היות שנקודות ההשקה מעטות, ולמרות שזיכרוני דמוי המסננת שמט זה מכבר את רוב אירועי הכרך הקודם, לא הייתה בעיה לצלוח את הספר הנוכחי כפרק בפני עצמו בסדרה המצוינת.

כאן תמות ההקדמות - העלילה מתרחשת בחיטרובקה, שכונת הפשע הנוראית ביותר במוסקווה של שנת 1900. סנקה סקוריק, יתום צעיר, נמלט אל השכונה המסוכנת בעל כורחו. בכליו מעט כסף והרבה חלומות גדולים. הוא רוצה להפוך לפושע דגול. הוא מתחבר לכמה פרחחים בני גילו, מסגל לעצמו תכונות של ערס צעצוע, ויוצא לדרך - לנסות להתקבל לכנוופייתו של "הנסיך", שודד ידוע לשמצה, המנהיג את הכנופייה הנועזת ביותר בחיטרובקה.
סנקה משתמש בתושייה ובתעוזה, וגם תמימותו (המזכירה קצת תמימותה של גיבורת "אהובת המוות") משמשת דלק לקבלת החלטות מסוכנות. במסגרת הניסיונות להתקדם בעולם הפשע, ובהתאם למיטב המסורת, הוא מתאהב באישה הלא נכונה, מניח את ידיו על מטמון מסוכן, ומסתבך עם רוצח אכזרי שגדול עליו בכמה מידות. כמה טוב שפנדורין מתערב.

הכתיבה, כרגיל, מושחזת ומדויקת. גם הדמויות מתוקתקות ומדויקות. אקונין מייצר הפעם גלריה עמוקה במיוחד של דמויות - "המשקף", פסיכופט מקפיא דם, "הנסיך", שמזכיר פיראט, "הערפד" שבאפרוריותו הבירוקרטית קרת הדם והיעילה מהווה - אולי - סמן מקדים לגופים פושעים שעתידים לצוץ במהלך ההיסטוריה, וגם סגן הניצב, שמשחק את תפקיד נציג החוק המושחת. וכולם סבים סביב גבירה אחת - הגבירה מוות - פאם פטאל שהמנוע הרגשי מאחורי מעשיה מתברר רק לקראת סופו של הספר.
אבל בולט מכולם הוא כמובן סנקה סקוריק, נער שהיום היה מקבל טיפול משירותי הרווחה, ערס של סוף המאה התשע עשרה, הרוצה להפוך לפושע גדול, "עסוק", כפי שמכנים אותם במוסקווה. אקונין פותח עם סיפור חייו של סקוריק שובה הלב בהילוך מהיר, עם הכלאה בין סיפור טיפוס לפסגת הפשע, אה-לה "פני צלקת", לסיפור התפתחות בסגנון "גבירתי הנאווה".  ומשם עובר לז'אנר הרוצחים הסדרתיים מקפיא הדם. גם מקומה של הדרמה הדיקנסית אינו נפקד בסיפור יחסיו של סקוריק עם אחיו הצעיר, ויש כאן אפילו נגיעות של "מהיר ועצבני", והכל בהצלחה בלתי מבוטלת.

הנקודה היחידה בה נופל הספר - בעצם, אולי נופל זה לא מדויק, נאמר מועד קלות - היא הקצב. כפי שנכתב בפתיח, מדובר הפעם ברומן מתח בסגנון דיקנס. דיקנס, כידוע גם למי שלא קרא אותו, לא היה בדיוק אתגר קרת. הוא כתב רומנים ארוכים, משתרעים על פני שנים, דמויות ומקומות. אקונין, נאמן למסורת הזו, יצר הפעם רומן עם יותר תפניות ועלילות משנה. ברמת הכתיבה, מדובר בחידוש מרענן, ברמת הקצב, קצת פחות. או בקיצור, לפעמים ידמה לכם שהעניינים נתקעים קצת, אבל לא לוותר, כי בישורת האחרונה, אקונין יכול לנסות לכתוב כמו מי שהוא רוצה, בסוף הגיבור יהיה פנדורין, שבסיוע של מאסה והפעם, גם סקוריק, ידידינו, שהוא מעין מאסה של מאסה, יביא את העלילה אל שיאה המוצלח.

כמו תמיד, יש צורך בהשהייה של אי האמון - הפעם נדמה שפנדורין מסתכן יתר על המידה במהלך האחרון שלו. אני הייתי מנהל את העניינים קצת אחרת, אבל מצד שני, ההרפתקה הגדולה ביותר שבה הייתי מעורב לאחרונה, הייתה ניסיון להשיג כרטיסי "לאקי דיפ" ל"סטונס", ואני מאמין שלחיצה מהירה וחזרתית על ריפרש בתשע בבוקר, תוך השמעת מיטב הקללות שאני מכיר, אינה עומדת בקריטריונים של חיטרובקה.

ציונים:

כתיבה: 9.5
דמויות: 9.5
תעלומה: 8.5 מעט מבולגנת, אבל עדיין מאוד מוצלחת כמו תמיד.
קצב: 8.5

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של נקודה על היכולת לחדש. גם אם הקצב חורק מדי פעם, אקונין הצליח ליצור חידוש מרענן בסדרה באמצעות הגדלת מספר הדמויות המשמעותיות, מספר האירועים (אפילו עידן המכוניות נכנס כאן), עלילות המשנה, ובאופן כללי מעין רוח אפית שורה על הרומן ומבדילה אותו מקודמיו.

סופי: 9.1

הוא קוסם (3X). לא להחמיץ.

האמת על פרשת הארי קברט - ז'ואל דיקר (מאת אורי קידר)

אודה ולא אבוש - הדרך לכתיבת הביקורת אותה אתם קוראים הייתה אחד הארוכות שעברתי, מאז התחלתי להתארח בבלוג. כמה וכמה פעמים שיניתי את דעתי, העליתי והורדתי ציונים ובסופו של דבר, אם אתם קוראים שורות אלה, כנראה שהצלחתי לגבש איזושהי החלטה.

כדי לעשות זאת, החלטתי לחלק את הביקורת לשתיים. החלק הראשון והעיקרי יתייחס לספר כאל מותחן לכל דבר ועניין. בעצם, זו המטרה שלשמה אנו מתכנסים כאן בין הסיבים האלקטרוניים ומורידים 0-ים ו-1-ים יקרים – לקרוא המלצות על ספרי מתח. החלק השני של הביקורת ידון במה שהספר של דיקר מתיימר להיות, ולא תמיד מצליח.

אז מה יש לנו כאן? המבנה הבסיסי מוכר וידוע (תכל'ס, נדמה לי שבלתי אפשרי לברוא שלדי סיפור שלא נטחנו עד דק. השאלה מה עושים עם השלד הזה, וכמה בשר שמים עליו) – רצח מן העבר, גיבור שנראה כל-יכול ולפתע מתרסק, וחבר שמנסה להוכיח חפותו. במקרה של 'הארי קברט', לא ממש ברור מי הוא הגיבור.

הארי קברט הוא אחד מגדולי הסופרים בארה"ב, שהוציא רומן מופתי שלושים שנה טרם התרחשות העלילה. מרקוס גולדמן הוא תלמידו וחברו הטוב, שקצת הזניח את קברט מאז הוציא את הרומן הראשון שלו, שהיה – בוודאי תנחשו - הצלחה מסחררת (אחרת בוודאי היה ממשיך לבקש את עצותיו וללמוד ממנו, סליחה על הציניות).

גולדמן הוא יהודי, בשלהי שנות ה-20 לחייו. לא נשוי. אמו היא סטריאוטיפ בוטה, אך גם משעשע למדי, של אמא יהודיה, סטייל אימא של בנצי מ'אסקימו לימון'. היא משוכנעת, למשל,  שבנה הומוסקסואל בכל פעם שהיא שומעת גבר מדבר עם בנה. והיא לא הדמות האחרונה שנשמעת כמו קלישאה. אז לגולדמן שלנו יש מחסום כתיבה בלתי עביר, ובדיוק כשהמו"ל שלו - עוד קלישאה, הפעם של אדם צמא הון שאיכות הספרות ממנו והלאה - עומד להנחית עליו תביעה מטרידה על הפרת חוזה, מואשם קברט ברציחתה של נולה קלארגן בת ה-15 אי אז בשנת 1976. נולה נעלמה לפני למעלה מ-30 שנה וממש במקרה, בשנת 2008, נמצאת גופתה בחצר אחוזתו של קברט. מהר מאוד מתברר כי בין נולה וקברט, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, נקשר רומן סודי. בהמשך מתברר שסודי הוא לא ממש היה, ושלנולה היו עוד מחזרים בעיירה. גולדמן מחליט לכתוב ספר על הפרשה ולהוכיח כך את חפותו של קברט, מעשה שיוצר ספר בתוך ספר.

הערה קנקנית: על כריכת הספר בחרו עורכי המהדורה המקורית בשפה הצרפתית להציב רישום מציורו של אדוארד הופר, ''פורטרט של אורלינס'. כשהוצאת "מודן" בשיתוף "כנרת" החליטו להוציא לאור את הספר, הם בחרו שלא לשנות את העטיפה ועשו זאת בצדק גמור. הופר נחשב לאחד מחשובי הציירים האמריקאיים. ציוריו מבטאים לרוב בדידות, וברבים מהם הוא בוחר לתפוס רגע אמריקאי מובהק, דיינר למשל, ובו ארבעה סועדים. אני לא מבקר אומנות ואין לי הסבר מדויק לגבי הדרך בה הוא מבטא עצמו, אבל בשורה התחתונה, הציור שעל כריכת הספר מצליח לשדר את אותה קדרות ובעיקר את אותם זרמים תת קרקעיים שזורמים מתחת לאדמתה של אורורה, העיירה הניו המפשיירית הקטנה בה מתרחשת עלילת הספר.על פניו, העיירה המתוארת בצילום (ובספר עצמו) נראית מושלמת ואידיאלית. אבל כמו תמיד, האמת צפה בעומק, מתחת לפני השטח. באורורה של ז'ואל דיקר, מחברו השוויצרי של הרומן, לכולם יש סודות.

כמותחן הספר עובד ללא דופי. הוא אמנם עב כרס במיוחד (600 עמ'), אבל שומר על עניין כמעט לכל אורכו. הוא בנוי מקפיצות אחורה וקדימה בזמן, ולפעמים נדמה כי דיקר כתב עם הספר גם את התסריט לסרט שוודאי יבוים על פיו. דיקר מקפיד לייצר טוויסטים כמעט בכל פרק ומייצר פתרון סביר למדי, שלא הצלחתי לנחש, גם במרחק עמודים ספורים מהסוף.

יכולתי לעצור כאן ולספר על מותחן שאמנם לא חף מבעיות, אבל עובד בצורה כמעט מושלמת. אבל דיקר רצה להפוך את הספר שלו לאירוע. זה לא רק הנפח הגדול של הספר, בטח ביחס למותחן ממוצע, מה גם שכפי שציינתי, הוא בהחלט מצדיק את עצמו. מעבר לסיפור הפרשה, דיקר רצה לומר כמה דברים ברומו של עולם, רובם, אני מאמין, מתייחסים אל עולם הספרות והכתיבה. כל פרק נפתח בעצה שנותן קברט לגולדמן, על כתיבה וספרות. עוד חי בספר העיסוק בעתידה הלוט בערפל של הספרות בעולם שמוצף באינטרנט וערוצי טלוויזיה. גולדמן מצוי בקונפליקט בלתי פוסק בין הביזנס והאיכות. המו"ל לוחץ עליו לסיים את הספר בהקדם, להוסיף פרטים עסיסיים, גם אם אינם נאמנים למציאות והופך את הסופר לכוכב תוכניות אירוח. גם התקשורת שממהרת להכתיר מלכים ומיד אח"כ לתלות אותם בכיכר העיר (הפריים טיים), לא יוצאת נקייה.

הבעיה היא שכמו הדמויות שמתפקדות באופן קלישאתי בואכה רובוטי, גם המסרים מועברים בחן ועידון של הומלס. משמע, הם מוטחים בפנינו כמו עוגה עתירת קצפת וסוכר.

נדמה לי שאם דיקר היה משקיע קצת יותר מחשבה ואנרגיה בפיתוח והעמקה של הדמויות, ופחות בהבלטת הרעיונות הפילוסופיים (המעניינים לכשעצמם), הספר היה יוצא נשכר. הנה עצה ממני, במלוא הצניעות - לרוב, מסר שמועבר בסאבטקסט יוצר רושם חזק יותר מזה שמוטח בפרצוף.

כך שמבחינה ספרותית, הבעיה העיקרית של הספר בעיני היא הפלקטיות. אין כמעט אף דמות בספר שלא נראית ומדברת כמו קלישאה, וזה כולל את גולדמן הצעיר והנמהר, קברט המבוגר והמנוסה, שאש האהבה מייסרת את ליבו גם בגילו המקשיש וכמעט כל תושבי אורורה. עוד הסתייגות - נדמה לי שיש בעולם מניעים נוספים על אשמה ואהבה, שהם הגלגלים היחידים המניעים את הספר, אחרי שמקלפים את כל השכבות.

בסיכומו של עניין, למרות הנסיונות לעשותו משהו אחר – מדובר במותחן יעיל וטוב, אפילו מצוין, שרצה להיות יותר מזה (עוד הוכחה לכך – הבחירה להוציאו בסדרה לספרות יפה של מודן, סדרה מוצלחת, בה יצאה יצירת המופת של פיליפ קלודל, "הדוח של ברודק", הספר הטוב ביותר שנכתב בעשור האחרון לטעמי, ועוד שלל ספרי איכות, ש"פרשת קברט" בהחלט מתיימר להימנות עליהם), אבל לרוב פשוט מתאמץ יותר מדי.

ציונים:

כתיבה: 8.5.

תעלומה: 8.5 לא מקורית במיוחד, אבל פתלתלה ומפתיעה למדי.

קצב: 10 כי קשה מאוד לשמור על קצב גבוה לאורך כל כך הרבה עמודים.

דמויות: 6.5 קלישאות מהלכות. הציון עולה במקצת בזכות דמותו המקסימה של רוברט קווין. קראו והבינו.

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על הכריכה המצליחה לשרת את הספר בצורה כמעט מושלמת.

סופי: 8.5

ספר שמנסה להתחיל חזק ואז להגביר כל הזמן, ומוצא עצמו מחזיק את הצד ומתנשף בצידי הדרך.

החלון הפתוח - סאקי

אסופת הסיפורים הקצרים "החלון הפתוח" של סאקי אינה מהווה ספר מתח על פי ההגדרה הפופולרית. היא אינה מכילה תעלומות של ממש. האווירה השורה על הסיפורים נעה לרוב בין היתולית למורבידית, עם יתרון לראשונה. אין מרדפים וגופות (טוב, אין הרבה גופות). אבל היות שמדובר באוסף משובח מאוד, הכולל מהתלות נוכלות מקסימות ושנונות וסופים מפתיעים, הרי הוא לפניכם.

כמה מילים על הוצאת זיקית למי שאינו מכיר. ההוצאה הקטנה שהוקמה לפני כשנתיים חרטה על דגלה את ההתנגדות לדואופול הספרים הישראלי וסירבה להכניס את ספריה לסטימצקי/צומת. ספרה הראשון היה "פארנסוס על גלגלים". קומדיה קלאסית ספרותית שעסקה במגוון נושאים חשובים - ספרות, שחרור האישה, משמעות החיים ואהבה - הפכה ללהיט של ממש. לי יצא לקרוא את פארנסוס ההיתולי ואת "הנער האבוד", נובלה עגומה, כואבת ויפה על ילד שנפטר בדמי ימיו.
זיקית פרסמה מאז עוד כעשרה ספרים. חלקם מתמקדים בספרות עכשווית ביותר, חלקם קלאסיקות, אבל נראה שאף אחד מהם לא הצליח להפוך ל"פארנסוס החדש". ובכן, נראה לי שהאבדה נמצאה. לאחר הקריאה, המחשבה בולטת שהדהדה בי הייתה, איך לעזאזל אף אחד לא תרגם את סאקי בשישים השנים האחרונות? בקיצור, מחמאות לזיקית.

סאקי, או בשמו האמיתי הקטור יו מונרו, סופר בריטי שנהרג בגיל צעיר יחסית מירי צלף, הוא אחד ממניחי היסודות לסיפור הקצר ההומוריסטי. הוא מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם וודהאוס, בשל ההומור המאפיין את סיפוריו, ועם או-הנרי, בשל חיבתו לסופים מפתיעים. את הסיפור המשובח אשר העניק לאוסף את שמו, "החלון הפתוח", לומדים לעתים בבתי הספר, אבל סאקי הוא הרבה יותר מזה. בכתיבתו ניתן לזהות את אבני הבניין המוכרות של קומדיות המתח של ימינו, כגון חילופי זהויות, העמדות פנים, מעשי רמייה מפילי אימה (הפיכת אדם לזאב) ועוד ועוד, כשהן מבוצעות לעילא.

כל הסיפורים כתובים באופן מדויק ותמציתי. לו היו הופכים למאכל היו כנראה סושי. ברובם נפגוש נוכל שפועל על המציאות עבור מטרות שונות, החל מהתעללות קלה בבטלן, דרך התחזות, וכלה ברצח בלתי צפוי של בת משפחה שנואה. סיפורים אחרים אינם כוללים מעשי נוכלות אבל בונים מצבים מעניינים שמגיעים לסופים מקוריים ומפתיעים. כך בסיפור האצילה שרוצה לעשות מעשה של חסד ובסיפור על הוויכוח של הזוג היבשושי שמגיע לקיצו המפתיע. שנינה והומור מתערבבים באופן מושלם עם מורבידיות, מוות, שנאה, התעללות נפשית מתונה, ועוד יצרים אפלים. רעיונות מקוריים כמו "יום הנמסיס" - יום בו ניתן לסגור חשבונות עם שנואי נפשנו - או תרופת "אי ההרגעה", המיועדת למשעממים בנפשם, וארגון חופשה לפוליטיקאי מוטרד בדרך לא דרך, מבוצעים באופן מושלם.

הקצב נהדר והבעיה העיקרית של האוסף הזה היא שהוא מסתיים מהר מדי. הדמויות שטוחות כפי שקורה בדרך כלל בז'אנר. לרוב, הן נחלקות לשני סוגים: אינטליגנטים ציניים בעלי ניצוץ ממזרי מול אנשי אצולה יבשושיים ורציניים יתר על המידה (כמובן, משני המינים). ביניהם בולט קלוביס סנגרייל כדמות חוזרת, שאף זכתה לאוסף סיפורים משלה בשפת המקור. כמו כל מה שמופיע באוסף המעולה הזה, אני מאמין שתאהבו אותו עד מאוד.

ציונים:

כתיבה: 9.5 קצרצרה ופנינתית
תעלומות: 9 מהתלות סופר חביבות
קצב: 9 מוסיקלי
דמויות: 8

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: נקודה ורבע לתחושה המאוד נעימה שהקובץ הזה מייצר בעת הקריאה, לא דבר של מה בכך.

סופי: 9

מיני-קומדיות נוכלים מענגות ושנונות הנעות בין המשובח לגאוני ותמיד משרות מצב רוח נהדר, אל תחמיצו.