מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.

מגרה וסוחר היין - ז'ורז' סימנון

לקרוא את סימנון זה כיף. לבקר אותו זה לא. זה כמו משחק חוץ נגד הקבוצה הכי טובה בליגה. המציאות שהוא יוצר לוכדת את הקורא בתוכה. כמו שאומרים בסרטי פעולה פעמים רבות - you're in my house now bitch. בקיצור, מגניב לקורא וקשה למבקר.

סימנון עצמו הוא סופר מיוחד. חריג בנוף הספרותי עד כדי חייזרות. הקריירה שלו יכולה לייצג קריירה מכובדת של דור שלם של סופרים. יבול של 80 עמודים ביום. מעל מאה רומנים. ואינספור דמויות ממשיות, מוחשיות, שנוצרו יש מאין בראשו ומשם עברו אל מכונת הכתיבה. במידע שיש עליו ברשת עולה כי חייו הרומנטיים היו גם הם סוערים כמו החיים שהוא יצר שוב ושוב בספריו.

גם בארץ סימנון מייצר עניין ועבודה רבים. הוא מתורגם ע"י שתי הוצאות - עם עובד והקיבוץ המאוחד - שאליהן הצטרפה לאחרונה גם הוצאת מודן. רוב התרגומים הם של כרכים הכוללים בתוכם שני רומנים.

הספר שלכבודו נתכנסנו - "מגרה וסוחר היין" - שבתוכו סיפור נוסף, "מגרה והרוצח", הופיע במסגרת סדרת חשד של הקיבוץ המאוחד. ספרי מגרה מתמקדים בבלש הספרותי של סימנון שהופיע לאורך עשרות שנים והפך ליישות ספרותית שמקבילה לשרלוק הולמס והרקול פוארו בהיקף ההופעות הספרותיות, ושונה מהן בדמות של הבלש. מציאותית, אינטואיטיבית, אנושית, מרירה-מתוקה. בקיצור, מורכבת. מגרה הוא חוקר בתחנת משטרה פריזאית. נשוי, ללא ילדים, מזה שנים רבות לגברת מגרה. עימה הוא הולך לקולנוע, מדבר על עבודתו, מתקוטט מעט ומתפייס. הוא חי בעידן שבו לחוקר מותר בצהריים לעצור לשתות בירה בבראסרי.  או אפילו שתיים. תחתיו מתפקדים מספר בלשים שמקבלים ממנו יחס חם ועבודה מרובה. מגרה הוא בלש חכם, הוא אינו חושש להתנסות במהלכי חקירה בהתאם לאינטואיציות שלו, והוא אינו שופט מראש את נחקריו. הוא רק חותר לאמת. לאירועים שקרו.

הכרך הנוכחי הוא כנראה אחד האחרונים בחקירותיו של מגרה. הוא נכתב בסוף שנות ה-60. בשני הרומנים, דמותו של מגרה מרגישה מעט עייפה, מהמערכת, מהעבודה ואולי גם קצת מהחיים. אבל מגמה זו מתוארת בעדינות רבה. בכלל, סימנון הוא אומן של עדינות, והדבר מגביר את עוצמת המציאות שהוא יוצר. 

בשתי התעלומות מתמודד מגרה עם מקרי רצח המתרחשים בחברה הגבוהה. בראשון, נרצח סוחר יין מצליח, אדם דורסני בעל אישיות חייתית ורשימת שונאים שהייתה יכולה למלא גיליון נייר טואלט. בשני נרצח בן טובים צעיר ומסוגר, מבודד ושקט. בן למשפחה עשירה. החקירות של מגרה מרתקות כתמיד. הוא נעזר בגדוד הבלשים שלו כדי להאיר כל פינה חשוכה בחיי הקורבנות, עד שהוא חושף את חייהם באופן מלא. באחת הסצנות המרגשות בסיפור השני, בהלוויית הקורבן, מחבר מגרה באופן יפהפה בין מותו של הצעיר להרגליו (הקלטת שיחות במקומות ציבוריים), ומעמיק מאוד את ממשיותו של הקורבן בעיני הקורא. הכיוון הספרותי הזה - בו הקורבן נחשף לעומק - שונה ממרבית ספרי המתח, בהם הקורבן הוא מעין "עזר טכני" שמוציא את החקירה לדרך. לפעמים נדמה שמגרה לא מפענח רצח, אלא מכיר את הקורבן ואת חייו, וכפועל יוצא מגלה גם מי הרוצח.

ולסיום הערה קטנה על דמות הרוצחים בשני הסיפורים. מבלי להסגיר יותר מדי, אפשר לומר ששני הרוצחים הם אנשים המתקיימים "מחוץ למציאות". סימנון מתאר באופן שובה את הניכור הרגשי שחווים רוצחים במנוסה ואת השינויים המתרחשים בתפיסתם.

ציונים:

כתיבה: 10תמציתית, אמינה ובוראת מציאות.
דמויות: 10 אין הרבה שיודעים לכתוב דמויות אמינות ומעניינות כמוהו.
קצב: 8
תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על החיבור המצוין בין שני הסיפורים לכרך אחד מוצלח והרמוני.

סופי: 9.5

סימנון, כהרגלו, מספק רומני בילוש ברמה אחרת של כתיבה, דמויות, ומציאות עד כדי חוויה וירטואלית כמעט. מומלץ מאוד. מאוד.