מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.