אהובת המוות - בוריס אקונין

בתוכנית "של מי השורה הזאת?" הייתה פינה שבה הקהל בחר נושא וצוות הקומיקאים היה צריך לאלתר מערכון סביבו. לפעמים זה עבד ולפעמים לא.
בוריס אקונין עושה אותו דבר עם תת ז'אנרים של ספרות המתח. אצלו זה תמיד עובד. רוצים חבורת אנשים בזירה סגורה שאחד מהם הוא הרוצח, סטייל אגתה כריסטי, יש ב"לווייתן". מתח מקפיא דם בסגנון אדגר אלן-פו, יש ב"משימות מיוחדות" (בעיני המוצלח בין ספרי אקונין בשל הביפולריות שמאפיינת את שתי ההרפתקאות שבו), ועוד ועוד.

כמה מילים על פנדורין. אראסט פנדרורין היה פקיד ממשלתי צעיר שעמד להינשא. סקרנותו הובילה אותו לחקירה שנסתיימה באירועים טראומטיים ומאז, כרך-כרך, לאורך ההיסטוריה המרתקת של רוסיה, הוא פותר תעלומות שונות בעזרת מאסה, עוזרו היפני שאישיותו מנוגדת לזו של פנדורין - ביטוי רגשות חזק, ארציות, הנאה, והערכה גבוהה להתאבדות בסגנון חרקירי.

הבלש שאקונין (צ'חרטאשווילי במקור) יצר מהווה מיזוג של דמויות גיבור שונות. הוא עדין ומוסרי כאביר ביחסו לנשים, יש לו כושר ניתוח שלא נופל מזה של שרלוק הולמס (וגם דרך ביטויי ייחודית ומשעשעת שבה הוא פורש תמיד את משנתו האנליטית), יש בו גם קצת מבאטמן, בבידוד שמאפיין את חייו ובמערכת היחסים שלו עם מאסה שדומה קצת לזו של באטמן ורובין. ויש גם קמצוץ מגיבורי העל העל-טבעיים - הוא לעולם אינו מפסיד במשחק מזל!

לאורך שבעת הכרכים הקודמים פנדורין עבר הרפתקאות רבות. הוא חקר רציחות שהתרחשו בשיט על ספינת פאר, נאבק בגנב יהלומים, לכד רוצח סדרתי איום וחולני, סיכל התנקשות פוליטית. אולי יהיה קל יותר לתאר מה עוד לא עשה.

אז מה הפעם? הכריכה האחורית מבטיחה מחווה לקומדיות הדל'ארטה. אני לא בדיוק יודע מה זה.
העלילה מסופרת הפעם מנקודת מבטה של מאשה מירובנה, עלמה פרובינציאלית מאירקוטצ'ק שעוברת למוסקבה. או, אם תרצו, מירוחם לתל אביב. מאשה עוברת לעיר בעקבות משורר צעיר שפגשה לפרק זמן קצר בעיר הולדתה. בניסיונה ליצור עמו קשר במוסקבה היא נחשפת למועדון מתאבדים אותו חוקר גם פנדורין, שעסוק במקביל בחקירה נוספת שלא מתוארת בספר הנוכחי. לא אוסיף על העלילה, רק אומר שגם מי שאינו מכיר קומדיות דל'ארטה יוכל להבין וליהנות מהספר.

הכתיבה של אקונין מעולה כרגיל. חסכנית, מלווה בהומור, ומדי פעם עוטה נופך של הפגנת כוח יעילה. הדמויות מסתוריות, משעשעות. לא עמוקות מדי אבל בדיוק מה שצריך עבור הז'אנר. מי שבולטת כמובן היא מאשה - אישה רגשית, יצרית שהולכת שבי אחר חלומותיה כמו אמריקאית טובה. התעלומה אינה מורכבת מדי, וחלק מן התפניות מרגישות מוכרות, אבל ההקשר של אגודת המשוררים הדיכאונית מעניין מאוד ומחפה על כך.

העיסוק באובדנות בקרב צעירי החברה הרוסית, שהוסבר בספר גם על סמך עודף זמן פנוי לדור הצעיר עורר בי מחשבות על תנועת ה"אימו" ודור הפייסבוק. אני לא יודע אם באמת היו אגודות כאלה בזמנים שאקונין מתאר, אבל אם כן, אז ייתכן שה"אימו" התחיל עוד הרבה לפני Sunny Day Real Estate.

ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: 8
קצב: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על ההתנייה פבלובית  שגורמת לחייך כשאני רואה אקונין חדש על המדף בחנות.

סופי: 9

FUN-דורין, מומלץ.

חודש ספר נעים לכולם:)

אפשרות של אלימות - דרור משעני

יצא לי לקרוא את "אפשרות של אלימות" תוך כדי שאני מאזין לאלבום החדש של ה"נשיונל", "trouble will find me". בשיר "demons", שר הסולן (בתרגומי המפוקפק): "...אני מאוהב בסתר, בכל מי שעימו גדלתי...את דמעותיי אני מזיל מתחת למים, איני יכול לרדת הלאה...".
המילים הללו, המשדרות בדידות עמוקה, דכדוך ורגשות אהבה כלואים, התחברו היטב לאברהם אברהם, דמות הבלש המוצלחת שברא דרור משעני. הבלש המופנם והעדין, שפועל באופן מדוד ושקול עם פרצים זעירים של אימפולסיביות הוא אחת מדמויות הבלש האמינות ומעוררות האמפתיה שיצא לי להכיר בז'אנר.

בעלילת הרומן הנוכחי, השני בסדרה אחרי "תיק נעדר", אבי, שעדיין מתאושש מחקירת היעלמו של עופר שרעבי, הנער החולוני, חוקר הנחת מזוודת נפץ מזויפת ליד גן ילדים. ההשפעה הרגשית של החקירה הקודמת גורמת לו לסטות לכיוונים שנראים לעתים מוזרים לעמיתיו ומעלים אותו על מסלול חקירת היעלמות נוספת. בכך, הוא מזכיר קצת את החוקר קימו יואנטה ב"ירח קפוא", שיצא אף הוא ב"כתר", ובו קרבתו של החוקר למוות גרמה לו להיות מסוגל לחשיבה מפותחת יותר על הרוצח וכך לאיתורו. חייו הפרטיים של אבי משולבים בעלילה באופן שמעשיר אותה ועוזר לבנות מתח דרמטי.

גם גלריית הדמויות שמקיפה את אבי היא אמינה ועמוקה. החוקרת-מנטורית שלו, אילנה ליס, מדגישה ביכולת שלה לבטא את המציאות הרגשית עבור אברהם, הן את סגירותו והן את יכולתה הבינאישית שהביאה אותה לתפקיד מתקדם. דמותו של חיים שרה, שאת תפקידו לא נפרט, מפותחת מאוד ומעוררת הרבה הזדהות. או, בקיצור, משעני בונה מציאות יומיומית ראליסטית באופן מעורר התפעלות. עומקן של הדמויות והקצב המאוד מדוד גרם לי לעתים לשכוח שמדובר בספר מתח.

עוד איכויות של הסיפור הן יכולתו של משעני להשתמש במציאות הישראלית כדי להעשיר את העלילה ולא פשוט לנפנף בישראליות כפי שקורה לעתים. כמו כן, משעני מצליח לגרום לסיבוכיות יפה בקבלת ההחלטות וההיגיון של הדמויות הפועלות וגורם לקורא לחשוב למרות שנקודת המוצא של החקירה די פשוטה.

מנגד, קיים שימוש יתר בעקרון ההשהיה. כפי שהיה בספר הקודם, אחת מן הדמויות יודעת הרבה יותר ממה שאנו יודעים. אנו נחשפים לכך בשלב מוקדם, אך לא לידע שיש לדמות. זו עמדה מתסכלת כי היא משאירה את הקורא בעמדת בעל מקצוע שכליו נלקחו ממנו ולכן אינו יכול לבצע את עבודתו.

הכתיבה טובה, אך נראית לעתים מעט אקדמית בכך שקיים שימוש ברעיונות מוכרים ודמיון לפרסומים קודמים.
התעלומה אמינה, אבל דומה לזו שברומן הקודם. נדמה שמשעני גם עושה שימוש ברעיונות מוכרים כדי להניע את העלילה. למשל, בהתייחס למה שמתרחש בין אילנה ליס לאבי, המזכיר קו עלילה חוזר בספריו של הנינג מנקל (היחסים בין וואלנדר להולברג והחדירה של המציאות אליהם). אומנם מדובר בהיבט ראליסטי ואמין, אבל בסיפורת בדיונית קשה לקורא שמכיר את מנקל (המצוטט בשבחי הביקורת של "אפשרות") להתעלם מן הדמיון.
ולבסוף, ואולי חשוב מכל, חסר קצת אדרנלין, אותם רגעים שמאפיינים את ספרות המתח בהם הקורא נגרר אל הדמיוני וחווה משהו שאינו קיים בחייו האמיתיים.
אבל ההשגות הללו הן בעיקר סגנוניות ואינן פוגעות בחוויית הקריאה.

ציונים:

דמויות: 9
קצב: 7
תעלומה: 7.5
כתיבה: 8.5 לעתים מפרטת יתר על המידה אבל בסך הכל מצוינת

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8

רומן מתח ישראלי מורכב ומהנה, עם גיבור אמין ומעורר אמפתיה, שבדומה לקודמו, מתפקד גם כדרמה על אנשים פשוטים.

ציידי הראשים - יו נסבו (סקנד אופיניון מאת אורי קידר)

בערך בעמוד 100 הבנתי את זה. עם כמעט שליש ספר מאחוריי, עדיין ידעתי בערך חמישה אחוז יותר ממה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר. ובכל זאת, נותרתי מרותק ל'ציידי הראשים'', כמו ילדה בת 12 בשנת 1987 שמקבלת מכתב תשובה מג'ייסון דונובן או מיהונתן מילר, הכנר של ''הופה היי', ולא מסוגלת להפסיק לקרוא בו שוב ושוב.

היכולת הבלתי נתפסת הזאת להשאיר אותי מרותק לטקסט מבלי לומר יותר מדי היא ייחודית לנסבו. נסבו הוא כמו רכבת הרים בלונה פארק, שמתחילה לאט ונראה לך שכלום לא יקרה, ובלי התראה מוקדמת אתה מוצא את עצמך תלוי באוויר וכל ארוחות הצהריים מהשבוע האחרון  מנסות למצוא דרכן לבר המזל שיושב לצידך.

אז נכון. אין פה את רוחב ועומק היריעה שהיו בטרילוגיית הארי הולה. אין פה ביקורת חברתית, אין פה שיעור מאלף בהיסטוריה נורבגית. יש פה פאן טהור. ונכון, כשרוג'ר בראון, הגיבור של 'ציידי', עומד ליד הארי הולה, הוא נראה כמו שביבי נראה ליד אובמה, כשהשניים הורידו את הז'קטים בנתב"ג. ובכל זאת, הארי הולה יש רק אחד. האמת, אולי הדוגמא קצת בעייתית. כי להארי הולה יש הכל חוץ מסטייל, בעוד בראון עמוס בו.

אבל אולי זה מה שעושה את בראון לדמות מעניינת. יש בו הרבה מאוד אפור. בהתחלה הוא נראה כמו עוד דמות מהמותחנים המוכרים כל כך של הרלן קובן וג'וזף פיינדר, של מתעשר צעיר שלא מהסס לדרוך על מי שצריך בדרך למעלה. ממש לא.

קצת עלילה. רוג'ר בראון הוא 'צייד ראשים', כזה שעובד עבור חברת כוח אדם ואמור לאתר עבורה מועמדים מתאימים לתפקידים בכירים. דרך העבודה הוא מגיע לקורבנות שלו ועל שיטת הפשיעה שלו לא נרחיב. רק נאמר שהוא מסתבך עם הקורבן הלא נכון, הגבולות מיטשטשים והספר הופך למערבולת שלא עוצרת יותר מדי. אבל עוצרת. ופה אולי טמונה הבעיה העיקרית של הספר.

אני שב וחוזר לטרילוגיית הארי הולה, כי אין מה לעשות – ציידי הראשים הוא קורבן של סדרת המופת ההיא. באותה טרילוגיה, הקצב לא תמיד היה רצחני, ממש לא. להיפך. לא פעם נסבו בחר לעצור לרגע, לחפור סביב נושא מסוים ולתת לנו עוד כמה וכמה זוויות מעניינות מאוד. בספר הנוכחי זה כמעט לא קורה ולצד רגעים דחוסים ועמודים בהם טוויסט רודף טוויסט, יש יותר מדי רגעים בהם הספר לא מתקדם לשום מקום.

נקודה בולטת נוספת – עלילת הספר יכולה הייתה להתרחש בכל מקום על פני הגלובוס. להבדיל מספריו הקודמים בהם נורבגיה הייתה דמות של ממש, על נופיה, מזג האוויר, ההיסטוריה והאנשים שבה, הפעם נדמה כי רוג'ר בראון יכול היה להיות גם דוד משה ואוסלו יכולה הייתה להיות בת ים, רחובות או מעלה אדומים.

בסיכומו של דבר, מדובר באחלה מותחן, אבל לא יותר מזה. נסבו הוא כותב בחסד, בונה עלילות ודמויות מעניינות. אם כי בספר הנ"ל, למעט רוג'ר, הדמויות האחרות נוטות קלות לפלקטיות. הרשעים הם רשעים קצת כמו בסרטי ג'יימס בונד (וכמו בסרטים הללו, במקום לחסל את הגיבור, הם פותחים במונולוג ארוך ומייגע בו הם מסבירים לו למה הם הורגים אותו...כאילו שזה ישנה לו במקום אליו הוא הולך), כאלה עם אג'נדה אגואיסטית לחלוטין.  הבעיה נעוצה כנראה בסדר צאתם של הספרים. הספר מזכיר לי קצת קבוצת כדורגל קטנה שמציבה לעצמה פתאום מטרה לזכות באליפות. כשהיא לא עושה זאת, היא פתאום מאוד מאוכזבת למרות שתכל'ס, היא כלל לא צריכה להיות שם בכלל. הנמשל? ראבאק, לא כל מותחן צריך להיות להיות "אדום החזה".

ציונים:

כתיבה: 9 אפשר להוציא את ההולה מהנסבו, אבל לא את הנסבו מהנסבו

דמויות: 7 לא נקודת החוזק של הספר

תעלומה:7 לא מספיק מתוחכמת. אני לא פעם נוטה לפספס טוויסטים, אבל חלק מההפתעות בספר הזה זיהיתי מרחוק.

קצב:7 הציון עולה כי חלקו הראשון של הספר הוא באמת רכבת הרים. אבל באיזשהו שלב יש יותר מדי סיפור עם מעט מדי התרחשויות.

ממוצע: 7.5

בונוס/עונש:  מינוס שתיים וחצי נקודות על האנטי סקנדינביות של הספר. אם אתה כבר שובר לי את השיניים עם שמות שנשמעים כמו זני צמחים בסכנת הכחדה, לפחות תן איזו ייחודיות סקנדינבית...

סופי:7.25

אם לא שמעתם על נסבו, עדיף להתחיל מהארי הולה...(מצד שני, אם לא שמעתם על נסבו, אז מה אתם עושים פה?)

לביקורת של א.פ.

חג שבועות שמח!

ציידי הראשים - יו נסבו

כשקניתי את החדש של יו נסבו, הייתי באמצע "משתה לעורבים", החלק הרביעי בסדרת "משחקי הכס". הימצאותו של נסבו אשר טרם נקרא על המדף סייעה לי לצלוח את החלק הנוכחי של סגת הפנטזיה ביתר מהירות. כשסוף סוף התחלתי עם נסבו, הופתעתי. אותה אדרת בשינוי הגברת.

אז כבר מההתחלה מבינים שמשהו שונה. צייד הראשים הראשון שפוגשים הוא אינו דמות אפלה ומרירה סטייל הארי הולה, אלא פקיד כוח אדם, הוביט במידתו, אובססיבי לשערו וילדותי. גם הטון שונה מאוד. אם נסבו בדרך כלל מספק חוויה דחוסה ואפלה שזורה בנקודות הומוריסטיות שמשחררות מעט את המתח, הרי שפה הוא מנסה לתת את הטון עם ההומור. ואם בדרך כלל המסתורין של זהות הרוצח מהווה עוד גורם שמכריח את העיניים לרוץ על הטקסט, הרי שכאן זהותו ידועה ואנו מוצאים את עצמנו די במהירות מתבוננים במעין משחק תופסת סלאפסטיקי שמזכיר את "תום וג'רי", או ליתר דיוק את "איצי' אנד סקרצ'י" של ה"סימפסונס".

אבל מילה על העלילה קודם. צייד הראשים, רוגר בראון, מתמחה במציאת האדם הנכון לתפקיד עבור התאגידים הגדולים. עסק מכניס. אבל יש לו עוד עסק מפוקפק ומכניס, שמכניס אותו לצרות כשהוא מסתבך עם הבחור הלא נכון - קלס גרבה, הולנדי, יוצא יחידת קומנדו קשוח בעל עבר אפל שמפעיל טקטיקות דומות בשוק העסקים. ברקע מאבקי כוחות בשוק ההיי-טק, ודילמה שעימה מתמודדים בראון ואשתו, שנראה כי מעסיקה זוגות אירופאיים רבים. הסתבכותו של רוגר מסכנת אותו ואת הסובבים, וכדרכו של נסבו (לשם שינוי, בספר הזה) אנו מגלים שדברים הם בכלל לא כפי שהם נראים.

אז מה יש כאן? הכתיבה של נסבו חדה ומרתקת כמו תמיד, והדמויות כתובות היטב אם כי פחות מורכבות ממה שנסבו הרגיל אותנו. בולטת לרעה סצנה קלישאתית בה הגיבור מבין מדוע סירב לרצונה של אשתו במשך שנים. התעלומה אינה מרתקת במיוחד אם כי בסופה שולף נסבו כמה שפנים חביבים מהכובע, אשר מזכירים מדובר באומן מתח.

מה שברור, נסבו ניסה לעשות משהו שונה. הנטייה שלו להתרכז ארוכות בסצנות ומאוד ויזואליות גורמת לקריאה להרגיש כמו צפייה בסרט (ואכן יש גם סרט על פי הספר. טרם הספיקותי.) ואני נזכרתי בסרטי האחים כהן, שגם בהם מסתובבים פסיכופטים מזעזעים-מצחיקים ומנסים לחסל זה את זה, ובמותחן המצוין "ברוז'" שגם בו ציור מפורסם מהדהד בעלילה, ובעיקר ב"טריינספוטינג" ו"נער החידות ממומביי", סרטיו של דני בויל, שהספר הנוכחי של נסבו, במכוון או שלא, כולל מחווה מאוד ספציפית וברורה אליהם. (רמז ספוילרי: העיסוק של נסבו בפיזיולוגיה של גוף האדם ובמעיים בפרט כבר שכבר הופיע בספר הילדים שלו, "פטנט הפוקים של ד"ר פרוקטור" ממשיך להתפתח בספר הנוכחי).

התוצאה בסופו של דבר היא בלאגן כישרוני, מהיר, משעשע לפרקים, מבולבל, מעט מוזר ומאוד מאוד קולנועי.

ציונים:

כתיבה: 9 טובה כרגיל
דמויות: 8
קצב: 8.5
תעלומה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: מינוס 3.75 על ספר מעט מבולבל שהזכיר לי את הפעם שבה מייקל ג'ורדן ניסה לפצוח בקריירת גולף.

סופי: 8

יו נסבו כפי שלא הכרתם אותו מעולם.

לסקנד אופיניון מאת אורי קידר

שחייה בעירום - קרל היאסן

 את קרל היאסן פגשתי לראשונה בסוף החטיבה.  אז קראתי את "סטריפטיז" שעובד בהמשך לסרט מאכזב עם דמי מור וברט ריינולדס. אבל הספר, רומן מתח הומוריסטי מאוכלס באמריקאים מופרעים מאזור הדרום - סנטור פטישיסט, בריון טוב לב ואישה חכמה שכבר עשתה בחייה כמה טעויות - היווה קומדיית מתח מוצלחת. הספר היה ניגוד מוחלט ומרענן לספרי המתח הקודרים והאפלים שבדרך כלל תורגמו. במאמר מוסגר אוסיף גם שבאותה תקופה נהגתי לצפות בסיינפלד בשידור יומי בערוץ המשפחה. השילוב בין הנוירוטיות של הניו-יורקרים למוחצנות והמופרעות של הדמויות של "סטריפטיז" מפלורידה עבד היטב.
עשרים שנה קדימה. ספרים נוספים של היאסן תורגמו. כמו סופרי מתח רבים שמתורגמים, עבר גם היאסן בין הוצאות. "סטריפטיז" פורסם ב"כתר", "ראש דפוק" ו"כלבלב חולה" ב"זמורה ביתן "ואילו שחייה בעירום פורסם ב"מעריב". הוא לא הראשון שזה קורה לו, גם לי צ'יילד וואל מקדרמיד עברו בין הוצאות. אולי זה קטע של סופרי מתח.
קראתי חלק מהם ולא התלהבתי, אולי בגלל שאי אפשר לספר בדיחה פעמיים ואולי כי הם באמת היו פחות מוצלחים. למרות זאת, כשהתבוננתי ברשימת הספרים שנסקרו עד כה בבלוג, היאסן חסר לי והחלטתי לשלוף את "שחייה" המוזנח ממדף הספרים שלי. למרות שלא הרבה השתנה בכתיבתו של היאסן, אני שמח שעשיתי את זה.

החומרים המוכרים כאן - אישה אינטליגנטית שעשתה טעויות, הבריון טוב הלב וגם הגיבור שחי בשוליים, ומרחפת מעל כולם כעננה, סוגיית איכות הסביבה שהעסיקה את היאסן כסופר ועיתונאי לאורך כל השנים.
נקודת המוצא מקורית. הגיבורה נזרקת מיד עם תחילת הספר על ידי בעלה אל מימי האוקיינוס מספינת הנופש שבה הם חוגגים את השנה השנייה לנישואיהם. היות שהיא שחיינית מקצועית לשעבר היא מצליחה לשרוד מספיק כדי להינצל על ידי שוטר טוב לב לשעבר שהסתבך בחקירה שניהל מול שופט, הועזב מן המשטרה ועבר לפרישה נוחה באחד האיים באזור האוורגליידס. בעזרת השוטר מגלה הגיבורה מדוע ניסה בעלה לרצוח אותה ואף תובעת נקמה משעשעת.
הכתיבה של היאסן מהירה וקצבית וניכר שכמו תמיד, הוא מחויב להומור גם על חשבון ההיגיון הפנימי של העלילה. למרות שמדובר בקריאה קלילה, הדמויות כן עוברות תהליך מסוים כשבולטת במיוחד דמותו ההזויה של טול הבריון האקסצנטרי. כמו כן, היכולת של היאסן לעסוק באינטימיות, מין ודרך חיים נכונה עם הרבה אהבה למין האנושי היא מיוחדת ומוסיפה חמימות נעימה להומור המוצלח. מבלי לספר יותר מדי, בסוף הספר משתמש היאסן בטריק נחמד, במקום "deus ex machina" יש מין "satan ex machina" שמופיע בהקשר של צדק מוסרי וסוגר עניין בדרך אלגנטית.

ציונים:

כתיבה: 9 יעילה וקולחת
דמויות: 8 מורכבות יחסית
תעלומה: 7.5 מקורית אך לא מורכבת במיוחד
קצב:9.5

בונוס/עונש: אין, מור אוף דה סיים וזה לא רע.

סופי:8.5

מתח קליל ומשעשע עם הרבה לב.