מקום יפה למות בו - מאלה נאן

מכירים את זה שהאחות בקופת חולים אומרת לילד הקטן להסתכל רגע הצידה, ואז מחסנת אותו. אם זה מוצלח, הוא לא בוכה. ובהנחה שאתם מאמינים בחיסונים, הוא גם קצת יותר עמיד למחלות.
מדי פעם מגיע ספר שמצליח, בלי שנשים לב, ללמד אותנו שיעור פרקטי בהיסטוריה. "מקום יפה למות בו" הוא ספר שכזה. הוא ממחיש באופן מרתק כיצד ההתנגשות שבין רצון האדם לממש את עצמו, לאהוב ולחיות לבין חוקים חברתיים גזעניים, הופכת לתאונה רבת נפגעים. והוא גם ספר מתח מצוין.

קצת רקע היסטורי לפני העלילה. בשנת 1948, במקביל להקמת מדינת ישראל לאחר השואה, עלתה בדרום אפריקה לשלטון "מפלגת הלאומיות". המפלגה חוקקה שורה של חוקים שהפלו לרעה את השחורים והצבעוניים (בדרך כלל צאצאים של ניצול מיני בין אדונים לבנים לעובדיהם השחורים). חוקים אלו התבססו על תפישת המפלגה כי האדם הלבן עליון על האדם השחור ועל אלו שבעורקיהם זורם דם שחור. השחורים והצבעוניים הורשו לצעוד רק בדרכים אחרות מן הלבנים, ביקרו במועדונים משלהם, ונאסר עליהם כמובן, להתחתן עם לבנים.
הלבנים, אנשים שהיגרו לאפריקה במאות הקודמות, נהנו ממעמד עליון ופנטזיה של עליונות. שחור ולבן לא היה רק ביטוי אלא קו שאסור לחצות. מפלגה זו שלטה באפריקה עד 1994.

על הרקע ההיסטורי הזה מתרחש "מקום". הוא נפתח בחקירת הירצחו של שריף העיירה "ג'ייקובס רסט" - אפריקאנר (לבן) וותיק, איש משפחה שלו חמישה בנים בריונים (למעט אחד שנועד לכמורה) ואישה אדוקה שמאמינה בעליונות הלבנה ובסכנה שבהתערבבות עם שחורים. מאחר שהדיווח הראשוני על הרצח אינו ברור, נשלח לזירה רק אדם אחד - עמנואל קופר, חוקר בהווה וחייל למוד מלחמות בעברו. קופר פותח בחקירה ומגלה כי המציאות של העיירה רוחשת סודות. הוא נעזר בשאבללה, חוקר שחור שהיה חבר נפש של הנרצח, וברופא יהודי בעל עבר מפוקפק שיש לו הרשות לטפל רק בשחורים.

כשקופר מתחיל להתקדם ולחשוף מעט מן השכבות של הסודות האופפים את הרצח האלים, מגיעים לאזור חוקרים מטעם ה"סקיוריטי", המשטרה החשאית של הממשל. החוקרים החשאיים כמובן אינם מקלים על קופר כשהם חוקרים זוית אחרת לרצח, וקופר צריך להסתכן כדי להמשיך לחקור.

הסודות נחשפים ומלמדים עד כמה גם תחת חוקי ברזל של הפרדה גזענית, היצרים האנושיים הרוחשים ממשיכים לפעול כמו רכבת מהירה.

הקצב די מהיר, והתעלומה הנהדרת מתפתחת באופן מרתק. הדמויות מוצלחות מאוד. במיוחד בניו של הנרצח שמתוארים כבריונים מיוזעים ואכזריים ושוטרי המשטרה החשאית. כולן דמויות מאיימות ומטרידות. גם הדמויות האחרות אמינות מאוד, גם אם לא עמוקות מדי. דווקא הגיבור, קופר, מעט שבלוני, אבל אמין ובעל תושייה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
דמויות: 8.5 היה יכול להיות גבוה יותר אם קופר היה מעט יותר מעניין
תעלומה: 9
קצב: 8

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על האופן המעולה שבו המידע ההיסטורי הרב משולב בספר הקולח והמרתק הזה.

סופי: 9

מותחן היסטורי אינטליגנטי, מיוזע, אלים ורווי יצרים. מתאים לחובבי "ילד 44", ולא פחות מוצלח ממנו. התעלמו מעיצוב הכריכה הבינוני, ותקבלו את אחד המותחנים הטובים שפורסמו לאחרונה.

עד בעל כורחו - ג'נריקו קרופיליו

המותחן המשפטי של ג'נריקו קרופיליו נפתח במהירות ובאופן שמעורר סקרנות, אבל בסופו של דבר נסמך על סגנונו הרהוט והאגוצנטרי של הגיבור ואינו מעמיק די הצורך בנושאים שבהם מתיימר לעסוק.

כאמור, פתיחתו של הסיפור מעניינת. גואידו גואריירי, עו"ד פלילי בן 38, טיפוס מסוקס וקשוח, מתאגרף בעברו, נקלע למשבר בחייו. בת זוגו מגלה על בגידותיו ועוזבת אותו. הוא מתחיל לפתח דיכאון והתקפי חרדה. הוא מדרדר. העזרה לה הוא זקוק מבוששת להגיע. כל זה מתרחש עוד לפני עמוד עשרים. ואז, כשמצבו משתפר, מעט לאחר שהוא מטפל בעצמו על פי שיקול דעתו, הוא מקבל תיק חקירה בפרופיל גבוה - ילד בן 9 נרצח בעיירת החוף שלו, בארי, והחשוד הוא מהגר עבודה סנגאלי. העדויות הנסיבתיות כנגד מהגר העבודה נערמות.
בנקודה הזו בתקציר אני רגיל לכתוב משהו כמו: גיבור הספר עומל קשות כדי לחדור אל עובי הקורה וחושף מזימה מורכבת וכו' וכו'. במקרה של "עד" אני נתקע. אם אני רוצה לתאר מה קורה הלאה, זה משהו בסגנון: הגיבור ממשיך לרחם על עצמו תוך כדי עבודת הגנה טובה דיה מול העדויות הנסיבתיות שנאספו בחובבנות על ידי המשטרה שעשתה באופן כללי עבודה מחורבנת, ושאלות רבות שמועלות בתחילת הספר אינן נענות על ידו.
ואכן, מדובר באכזבה מבחינתי, בעיקר מפני שקרופיליו יודע לכתוב. הסגנון שלו - כתיבה מהירה בגוף ראשון - מזכיר במעט את הסגנון של המותחנים העסקיים של ג'וזף פיינדר. אבל בעוד שפיינדר מתאמץ לייצר עלילה מורכבת, קרופיליו משקיע הרבה בהגיגיו של גיבורו ופחות בעלילה. אחת הנקודות שמדגישות היבט זה היא הדיון של הגיבור עם עצמו על אנשים ש"לובשים גופייה בקיץ". על הדרך אנחנו זוכים לקבל ציטוטים של דיוויד גריי וברוס ספרינגסטין ולגלות שגואריירי מאוד אוהב לעשן מרלבורו.

הדמויות האחרות, כולל המהגר המואשם זוכות לעומק של קרטון וגם הבחורה שגואריירי פוגש במהלך הספר ומקבלת סיפור אישי מורכב יותר יוצאת בסופו של דבר די פלקטית. וזה חבל, כי קרופיליו יודע לכתוב (על פי קריאה בסופו של הספר מתגלה שמדובר באיש אשכולות - עו"ד מצליח, לוחם במאפיה, מומחה באומנויות לחימה ומסאי). לו היה משקיע גם בדמויות האחרות ובפיתוח התעלומה הספר היה מוצלח יותר.

מה שכן מעניין והוזכר כבר בביקורות אחרות שקראתי הוא התיאור של עולם המשפט באיטליה. קרופיליו חושף את הקורא באופן מעורר עניין לשיטות השיפוט והחקירה באיטליה. כדי שלא לחרב את ההנאה העיקרית מהספר, לא אפרט.

ציונים:

כתיבה: 9 טובה מאוד
דמויות: 6
תעלומה: 6 מאוד לא מפותחת
קצב: 9 מהיר ביותר

סופי: 7.5

בונוס/עונש: הפחתה של חמש נקודות על פוטנציאל מבוזבז.

סופי:7

מותחן משפטי מהיר שמבטיח ולא מקיים.

אל תביט לאחור - קארין פוסום

אי שם בשנת 2007, זמן קצר לפני שכל ישראלי גלגל את השם ליסבת סלאנדר על שפתיו, פעלה בארץ הוצאה עצמאית קטנה "ינשוף ספרים" אשר הייתה בין הראשונות לפרסם ספר מתח סקנדינבי לתפארת (לימים שמה השתנה). צריך לציין כי הפעלת הוצאת ספרים קטנה באותם ימים כבר הייתה בחזקת אקט אובדני. אלו היו הימים הראשונים של מבצעי ארבע במאה ודומיהם, והוצאות קטנות שלא יכלו להרשות לעצמן להוזיל את מחירי ספריהן כבר החלו להיפגע. כיום הן הולכות ונסגרות. ינשוף ספרים הוציאה לאור ספרים בז'אנרים רבים, תוך מתן מקום של כבוד לספרות מד"ב, פנטזיה ומתח - סדרת "אנשי הקש" וספרים אחרים של מייקל מרשל הוצאו לאור במסגרת ההוצאה. כך גם ספרי הפקד צ'ן המעולים של קיו סיאו-לונג (99% סיכוי לטעות באיות השם) וגם ספרה הראשון של קייט אטקינסון, "מאחורי התמונות במוזיאון", שסדרת המתח שלה עם הבלש המריר ג'קסון ברודי היא מהטובות והרגישות שקראתי. בקיצור, אחלה הוצאה, עם בחירות מוצלחות עבור חובבי המתח.

אפשר לומר שעם פרסום "אל תביט" ינשוף הקדימה את זמנה, ולו הייתה הוצאה גדולה עם מכבשי שיווק מוצלחים ויכולת להוזיל מחירי ספרים באופן שעדיין יניב רווחים, כולנו היינו מכירים את קונרד סייר, החוקר הנהדר שקארין פוסום יצרה, ומבינים כי סקנדינביה היא אימפריית מתח, עוד לפני המפגש עם ליסבת סלאנדר.

קארין פוסום היא ממובילות ז'אנר המותחנים החברתיים הסקנדינבי. לאחרונה תורגם לעברית, הפעם בהוצאת כתר, "הכלה ממומביי" (שבאנגלית תורגם שמו ל - "the indian bride" ובוודאי תורגם לעברית כך כדי ללכוד את הקוראים שמחפשים את נער החידות הבא ומוכנים להסתפק בכלה).

ב"אל תביט" אנו עורכים היכרות ראשונה עם קונרד סייר, גיבורה הקבוע של פוסום, חוקר משטרה, אלמן. ייחודו ניכר בשילוב הקדוש של קברניטי צה"ל - "נחישות ורגישות". בסדר הפוך. הוא רגיש מאוד לניואנסים ולקשיים של נחקריו, הוא יודע לנסות להתבונן במציאות מבעד לעיניהם באופן מרתק, והוא אינו נרתע להשתמש בקשיחות ובשתיקות כדי לחלץ מהם את חתיכות הפאזל שהוא מחפש.

ב"אל תביט" חוקר סייר את הירצחה של תלמידת תיכון ששמה אנני. גופתה העירומה נמצאת לא הרחק ממקום מגוריה - עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. אנני מוכרת כנערה טובה, קשוחה, ואתלטית מצטיינת ש"כל הזמן רצה". בזמנה הפנוי שימשה בייביסיטר לכל ילדי השכונה והצליחה לדחוס פנימה מערכת יחסים עם חברה, הלבור, צעיר בעל עבר טראומטי. רשימת החשודים והמניעים ארוכה ומתסכלת. אין אדם או מניע שבולט במיוחד. סייר חוקר לעומק את כל תושבי העיירה הרלוונטיים. למעשה הוא חוקר את העיירה, ואז מתמקד במי שרלוונטי. אט-אט נחשפים הקשרים בין אנני לאחרים, ועימם, המורכבות של העיירה, ובמיוחד של הגברים בני ה-40 פלוס שעל ילדיהם שמרה, ושצפו בה בעודה הופכת לאתלטית יפהפייה.

הקצב אינו מהיר במיוחד, אבל הכתיבה הטובה והעומק הרגשי שבו פוסום מתארת את העיירה הופכים את הקריאה למהנה ושוטפת. הדמויות עגולות ואמינות מאוד. במיוחד בולטות דמויותיהם של סקארה, השוטר המלווה את סייר לאורך החקירה, ודמותו של הלבור, חברה של אנני, שבחירותיו לקראת סוף הספר הופכות את העמודים האחרונים למשהו שאי אפשר להניח מהיד. פתרון התעלומה מלמד על המורכבות שיכולה להתקיים בקשר בין רוצח לקרבן, והוא אמין מאוד.

נקודה חלשה היא ההסחות. טכניקה מוכרת בספרות המתח היא השימוש ברמזים מטעים אשר נזרקים בכיוונו של הקורא. הרמזים שפוסום שותלת אכן מטעים, אך בסופו של דבר אינם מעלים את רמת המורכבות של התעלומה כפי שיכלו לו הייתה  משקיעה בהם יותר. אבל הסתייגות זו היא רק הערה. מדובר במותחן מעולה ומומלץ.

ציונים:

כתיבה: 9
קצב: 8
דמויות: 9
תעלומה: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.75

מותחן סקנדינבי מעולה בעל זכות ראשונים שלא מומשה אצל הקהל הישראלי.

אחות - רוזמנד לאפטון

מה קורה כשמחפשים אחרי מישהו באופן נואש, מתחקים אחר כל צעד שלו, בוחנים כל היבט של חייו כדי להצליח לחשוף את נסיבות היעלמותו? מה קורה כאשר המישהו הזה הוא בן משפחה קרוב, אח או אחות? ספר המתח החדש של רוזמנד לאפטון משיב על השאלות הללו באופן מרתק.

העלילה מספרת על ביאטריס (אראבלה, בשמה הראשון והבלתי שמיש), המחפשת אחר אחותה, טס. לאחר שביאטריס, המתגוררת בארצות הברית - אבל מתאפיינת במידה הגונה של מלאנכוליה בריטית - שבה מחופשה עם בן זוגה היא מגלה כי אחותה, שהייתה בהריון מתקדם נעלמה.
טס שונה מביאטריס כאדם. יש לה אופי חם יותר, פתוח יותר, ניו אייג'י. כזה שמעורר אצל הציניקנים גיחוך במבט ראשון, וספקות באשר לדרכם, במבט שני. בין האחיות קיים קשר אמיץ. אבל היעלמותה של טס מעמיקה את הקשר הזה, שהופך עכשיו חד סטרי.
לאפטון, כותבת מאוד אינטליגנטית, יצרה סיפור שבו כדי לגלות מה קרה לאחותה, ביאטריס צריכה גם לצלול עמוק יותר אל תוך חייה של טס. להכיר גם את הפרטים הקטנים. פרחים אהובים, קשרים שוליים בחייה, מחשבות ומניעים. להכיר הכל. חשיפת חייה של טס משנה גם את ביאטריס שבמסגרת התעלומה מנסה להבין מי העלים את אחותה - האם היה זה המאהב הנשוי שלה? הבחור המוזר שפיתח עמה מערכת יחסים לא מוגדרת וכנראה רצה להיות המאהב שלה, ואולי בכלל מדובר בקנוניה.

באופן ייחודי שלא רואים בהרבה ספרי מתח, עלילת המשנה ב"אחות", הייתה בעיניי מעניינת יותר מן התעלומה. השינוי שמתרחש באישיותה של ביאטריס הפך להיות מרתק יותר מגורל התעלומה עצמה. לאפטון המוכשרת יכולה להאשים בכך רק את עצמה. יכולתה לכתוב על אבדן ועל השינויים המתרחשים בעקבותיו, ולנהל במקביל תעלומה מותחת טובה, הופכים את הספר לחוויה מהנה מאוד.

הדמויות אמינות מאוד. מרשימה מכולן היא טס, שנחשפת מבעד לאירועים ולדבריהם של האנשים שהיו בחייה. ביאטריס מהווה מעין תמונת מראה שלה, קרירה, פסימית, ובמיוחד, סטרילית ביחס לאחרים, ומנגד, שקולה, זהירה ומדודה באופן שמאפשר לה להתמודד טוב יותר עם האירועים הקשים שפקדו את אחותה. גם אמן של האחיות, המאהב, הפסיכיאטר ועוד דמויות הן אמינות ומוצלחות, ובעיקר, מעניינות.

הנקודה הבעייתית בשבילי הייתה ליטוש היתר. לאפטון, נכתב בכריכה האחורית, הייתה תסריטאית של ה-BBC במשך שנים רבות. אני חושב שיש לכך קשר לזה שכל מחשבה או רגש של ביאטריס מבוטאים בצורה טובה מדי. היות שהספר כתוב כמכתב ארוך שנכתב בשטף רגשי אל אחותה הנעדרת, הייתי מצפה לקצת יותר חספוס בכתיבה. עניין נוסף הוא התעלומה. אומנם מורכבת. אבל בסה"כ די שגרתית, ולעתים מחווירה אל מול העושר שבהתפתחות היחסים בין ביאטריס לאחותה, והשינויים שחווה ביאטריס. אבל אל תתנו לנקודות הללו למנוע מכם ליהנות מהספר המצוין הזה.

ציונים:

דמויות: 9
כתיבה: 9
קצב: 8
תעלומה 7.5

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על העומק הרגשי והעדינות שבסיפור, ועל הטוויסט הלא צפוי בסופו.

סופי: 8.5

ספר מתח אינטימי ונהדר בעל מבנה מעט מוזר. מומלץ מאוד.

מגרה וסוחר היין - ז'ורז' סימנון

לקרוא את סימנון זה כיף. לבקר אותו זה לא. זה כמו משחק חוץ נגד הקבוצה הכי טובה בליגה. המציאות שהוא יוצר לוכדת את הקורא בתוכה. כמו שאומרים בסרטי פעולה פעמים רבות - you're in my house now bitch. בקיצור, מגניב לקורא וקשה למבקר.

סימנון עצמו הוא סופר מיוחד. חריג בנוף הספרותי עד כדי חייזרות. הקריירה שלו יכולה לייצג קריירה מכובדת של דור שלם של סופרים. יבול של 80 עמודים ביום. מעל מאה רומנים. ואינספור דמויות ממשיות, מוחשיות, שנוצרו יש מאין בראשו ומשם עברו אל מכונת הכתיבה. במידע שיש עליו ברשת עולה כי חייו הרומנטיים היו גם הם סוערים כמו החיים שהוא יצר שוב ושוב בספריו.

גם בארץ סימנון מייצר עניין ועבודה רבים. הוא מתורגם ע"י שתי הוצאות - עם עובד והקיבוץ המאוחד - שאליהן הצטרפה לאחרונה גם הוצאת מודן. רוב התרגומים הם של כרכים הכוללים בתוכם שני רומנים.

הספר שלכבודו נתכנסנו - "מגרה וסוחר היין" - שבתוכו סיפור נוסף, "מגרה והרוצח", הופיע במסגרת סדרת חשד של הקיבוץ המאוחד. ספרי מגרה מתמקדים בבלש הספרותי של סימנון שהופיע לאורך עשרות שנים והפך ליישות ספרותית שמקבילה לשרלוק הולמס והרקול פוארו בהיקף ההופעות הספרותיות, ושונה מהן בדמות של הבלש. מציאותית, אינטואיטיבית, אנושית, מרירה-מתוקה. בקיצור, מורכבת. מגרה הוא חוקר בתחנת משטרה פריזאית. נשוי, ללא ילדים, מזה שנים רבות לגברת מגרה. עימה הוא הולך לקולנוע, מדבר על עבודתו, מתקוטט מעט ומתפייס. הוא חי בעידן שבו לחוקר מותר בצהריים לעצור לשתות בירה בבראסרי.  או אפילו שתיים. תחתיו מתפקדים מספר בלשים שמקבלים ממנו יחס חם ועבודה מרובה. מגרה הוא בלש חכם, הוא אינו חושש להתנסות במהלכי חקירה בהתאם לאינטואיציות שלו, והוא אינו שופט מראש את נחקריו. הוא רק חותר לאמת. לאירועים שקרו.

הכרך הנוכחי הוא כנראה אחד האחרונים בחקירותיו של מגרה. הוא נכתב בסוף שנות ה-60. בשני הרומנים, דמותו של מגרה מרגישה מעט עייפה, מהמערכת, מהעבודה ואולי גם קצת מהחיים. אבל מגמה זו מתוארת בעדינות רבה. בכלל, סימנון הוא אומן של עדינות, והדבר מגביר את עוצמת המציאות שהוא יוצר. 

בשתי התעלומות מתמודד מגרה עם מקרי רצח המתרחשים בחברה הגבוהה. בראשון, נרצח סוחר יין מצליח, אדם דורסני בעל אישיות חייתית ורשימת שונאים שהייתה יכולה למלא גיליון נייר טואלט. בשני נרצח בן טובים צעיר ומסוגר, מבודד ושקט. בן למשפחה עשירה. החקירות של מגרה מרתקות כתמיד. הוא נעזר בגדוד הבלשים שלו כדי להאיר כל פינה חשוכה בחיי הקורבנות, עד שהוא חושף את חייהם באופן מלא. באחת הסצנות המרגשות בסיפור השני, בהלוויית הקורבן, מחבר מגרה באופן יפהפה בין מותו של הצעיר להרגליו (הקלטת שיחות במקומות ציבוריים), ומעמיק מאוד את ממשיותו של הקורבן בעיני הקורא. הכיוון הספרותי הזה - בו הקורבן נחשף לעומק - שונה ממרבית ספרי המתח, בהם הקורבן הוא מעין "עזר טכני" שמוציא את החקירה לדרך. לפעמים נדמה שמגרה לא מפענח רצח, אלא מכיר את הקורבן ואת חייו, וכפועל יוצא מגלה גם מי הרוצח.

ולסיום הערה קטנה על דמות הרוצחים בשני הסיפורים. מבלי להסגיר יותר מדי, אפשר לומר ששני הרוצחים הם אנשים המתקיימים "מחוץ למציאות". סימנון מתאר באופן שובה את הניכור הרגשי שחווים רוצחים במנוסה ואת השינויים המתרחשים בתפיסתם.

ציונים:

כתיבה: 10תמציתית, אמינה ובוראת מציאות.
דמויות: 10 אין הרבה שיודעים לכתוב דמויות אמינות ומעניינות כמוהו.
קצב: 8
תעלומה: 8

ממוצע: 9

בונוס/עונש: בונוס של חמש נקודות על החיבור המצוין בין שני הסיפורים לכרך אחד מוצלח והרמוני.

סופי: 9.5

סימנון, כהרגלו, מספק רומני בילוש ברמה אחרת של כתיבה, דמויות, ומציאות עד כדי חוויה וירטואלית כמעט. מומלץ מאוד. מאוד.