לפני כמה ימים היה דיבור על גרסת זאק סניידר לסרט "ליגת הצדק". מצאתי את עצמי מחפש מידע על זאק סניידר ב-IMDB. במעין עירוב דיסוננסים, ניסיתי לשכנע את עצמי לצפות בסרט של במאי שאת עבודתו אינני אוהב, ביודעי שאין לי באמת את ארבע השעות הנחוצות למשימה. אבל לפעמים ניתן להעמיד פנים. אניהו. גיליתי שזאק ביים אי שם בתחילת הניינטיז את הקליפ של soul sylum ל-somebody to shove, הסינגל הפחות מפורסם לעומת runaway train שכלל את קליפ הילדים הנעדרים הנהדר והמצמרר. הראשון מתחיל בריף גיטרה עצבני בו נזכרתי כשראיתי את הרשומה ב-IMDB. בקיצור. הלם של רגש כאשר אני שומע במוחי את ההתחלה המהירה של השיר, והלם איטי יותר, תובנה שמתיישבת בניחותא, החיים עוברים. בנאלי. התובנה הזו התיישבה בנעימים על כורסא במוחי אינספור פעמים. אבל יש הבדל בין לדעת את זה לבין להרגיש את זה פתאום, לחוות את הידיעה. בקיצור, אל תעמידו פנים שיש לכם ארבע שעות פנויות. תמצאו עצמכם מצטמררים לחשוב על 27 שנים שעברו. טובות, רעות, לא משנה, עוברות.
ההקדמה השקופה משהו הזו מובילה אותנו לנושא של הספר, ששמו אולי מרפרר ללהיט של סינדי לאופר (life after life - time after time?).
אורסולה נולדת אי שם לפני מלחמת העולם הראשונה. היא מתה בלידתה וחיה בלידתה. ואז מתה ואז חיה שוב. חיים ועוד חיים, כשמו של הספר.
התבנית הזו מזכירה מאוד את "להתעורר אתמול בבוקר" עם ביל מוריי מיקירי הבלוג. אבל אטקינסון חומקת מהקלישאה. ראשית, הטון שונה, מפני שחוויות החיים בתקופה המדוברת אינן משעשעות. מלחמת העולם הראשונה. השנייה. יחסי גברים נשים שנמצאים בחיתולים התפחותית. תקופה שנמצאת מעבר לפינה של ההיסטוריה אבל כה שונה. פחות גרפומנים, יותר רעבים. בנוסף, האורך המשתנה של כל תקופת חיים שחולפת עד שאורסולה מתה וחווה ריבוט (אורסולה של זאק סניידר) גורם לקריאה להחוות אחרת. ואחרונה חביבה העובדה שלאורסולה רק מושג קלוש על חייה הקודמים, מן deja-vu שמסייע לה לבחור אחרת בכל סיבוב, אבל לא ידיעה של ממש.
ועדיין, בחלק שבו היא מבקרת בקן הנשרים של היטלר, קשה היה שלא לדמיין את ביל מוריי במדי צבא משתטה ליד היידריך, שטרייכר ושות'.
הקצב בהתאם לנושאים ולסגנון הכתיבה של אטקינסון - שאת סדרת ג'קסון ברודי, הבלש הרגיש שלה, אוהב עד מאוד ומתבאס שלא תורגמו הלאה - מזדחל ומהווה נקודת תורפה של הסיפור. התיאורים ההיסטוריים מרגישים מאוד מדויקים. ההתנדבות במהלך הבליץ, הביקור בקן הנשרים, הזוגיות עם גאזלייטר אלים טרם המצאת המושג. מעל לכל, נק' החוזק של אטקינסון - החמלה לדמויותיה, גיבורים פגומים, אמיתיים - זוהרת פה במלוא הדרה. אהבת האדם של אטקינסון נושפת חיים אל תוך סילבי, איזי, פמלה, טדי (שמקבל ספר משלו) ואורסולה.
נק' אחרונה היא העיסוק בשאלת החיים. האם יש חזרה עליהם ועלינו לתקן בכל פעם, האם הכל קורה במקביל, האם זו אשליה. אטקינסון נוגעת בשאלה ועונה-לא עונה עליה באופן משכנע. היא עושה את זה על ידי הבאת הסיפור לשיא דרמטי בו עושה שימוש כדי להדגיש את הנק', וגם באמצעות דמות הפסיכיאטר שמטפל באורסולה בתקופה בה טיפול לא היה נפוץ, ומחזיק השקפות עולם המשלבות באופן אמין ולא פלצני תרופות סבתא, טיפוח עצמי בעולם הזה ברוח הפרוטסטנטיות ובודהיזם.
ציונים:
דמויות: 9 אמיתיות ומורכבות
קצב: 6 עקב אכילס של הספר
כתיבה: 9
תעלומה: אומנם החיים הם התעלומה הגדולה מכל, אבל כאן פחות רלוונטי
ממוצע: 8
בונוס/עונש: פלוס חמש נקודות על הוספת נדבך על הטריק הטכני המעט שחוק של ריסטרט ועל החמלה.
סופי: 8.5
רומן מקורי, חומל הדורש סבלנות ששכרה בצידה.
תודה ל-פ.ש.
