הדוור תמיד מצלצל פעמיים - ג'יימס מ. קיין

איך לסכם את חוויית הקריאה ב"דוור מצלצל פעמיים"?

אני חושב שאנלוגיה מעולם המוסיקה תתאים. אם ז'אנר המתח משול למוסיקה, אז ה"דוור" הוא ללא ספק שיר פאנק מלודי ובועט שלופת את המוח ונגמר מהר מדי.

במאה עשרים ושמונה עמודים רזים, מיוזעים, רוויי פעלים ומעוטי הרהורים, קיין מספר סיפור מוכר של רומן אסור ורצח. הוא עושה את זה מנקודת מבטו של הרוצח. מנקודה זו הסיפור מצמרר, מפני שאנו חשופים - בגוף ראשון - להרהוריו של אדם שיכול להרוג ואחר כך לישון, ואחר כך לומר לנו שהוא חיבב את קורבנו.
במילים אחרות, קיין (שם הולם למי שכתב את הספר הזה), מכניס אותנו אל תוך מוחו של פסיכופת. ולמרות החום והיזע שאופפים את הסיפור הבועט שלו, ההרגשה היא לעיתים קרובות קרירה ומצמררת.

הסיפור פשוט מאוד. פרנק, נווד אופורטוניסט, מתגלגל אל מסעדת דרכים-תחנת דלק, מתחיל לעבוד בה וספק-מתאהב ספק-נדלק על קורה, אשתו של ניק, בעל המקום. האירועים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. העלילה מסתבכת בטירוף. ועל הדרך הקורא נחשף גם לעבודת המשטרה ומערכת המשפט בהיקף שמזכיר לשבריר שנייה את "הסמויה". וזה תמיד דבר טוב.

הדבר שהפתיע אותי יותר מכל היה שהספר פורסם לראשונה בשנת 1934, מסתבר שכתיבה רזה וקצבית כל כך  עם חיבור אמיץ לצדדים האפלים של נפש האדם הייתה קיימת גם אז. מצד שני, פרויד עמד על הקשר בין מין לאלימות כמעט חמישים שנה קודם לכן, אז אולי זה לא כ"כ מפתיע.

אפשר להוסיף עוד הרבה על הספר, על הביקורת שלו כלפי החלום האמריקאי, על יחסי גברים-נשים בתרבות קפיטליסטית, על ההפרעות הנפשיות שמהן סובלים גיבוריו, על העניין התמוה של הסופר בחתולים כסמל לטורפים ועורכי דין, אבל עדיף פשוט לקרוא.

ציונים:

קצב: 10
תעלומה: 8 לא מורכבת, אבל נקודת המבט המקורית מוסיפה נקודות.
דמויות: 8
כתיבה: 8.5 רזה ובועטת

ממוצע:  8.6125

בונוס/עונש: 3.875 על היחס ההפוך שנוצר בין כמות האירועים לאורכו של הספר.

סופי: 9

נסיעה במהירות גבוהה היישר אל תוך קיר לבנים, שבה רק הקורא יכול לקפוץ החוצה לפני ההתנגשות.
מומלץ בחום.
  

פסגת השטן - דאון מאייר (מאת אורי קידר)

הדבר הראשון שעשיתי, מיד כשסיימתי לקרוא את "פסגת השטן", הרומן הנפלא של דאון מאייר, היה לנעול כפכפים, ללבוש משהו נוח ואוורירי, לשים את נפשי בכפי ולגמוע במהירות את המרחק מהמזגן בבית עד המזגן באוטו. ניווטתי את רכבי בזהירות לחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את הספר '13 שעות', שאמנם תורגם לעברית לפני 'השטן', אך כרונולוגית מתרחש אחריו (וכמובן שגם נכתב שני).

ההתנהגות הזו, מן הסתם, מלמדת היטב על מה שחוויתי במהלך הקריאה. אבל אני אפרט.

זה לא שמאייר המציא איזשהו טריק חדש בספרות המתח. ממש לא. אבל לאורך עשרים ומשהו השנים שאני קורא - ואני בטוח שזה קורה גם לכם באופן זה או אחר – יצרתי לעצמי עולם מקביל, בו חיות כל הדמויות עליהן אני קורא. ובני חריסל, אחת משלושת הדמויות המרכזיות ב"פסגת השטן", היא אחת המרגשות שפגשתי בעולם הזה.

חריסל הוא שוטר לבן במשטרת דרום אפריקה בתקופת הפוסט אפרטהייד. והוא עמוס כל כך במגרעות - הבולטת שבהן היא בעיית השתייה - שאי אפשר שלא להזדהות עימו. כאן המקום לציין כי ז'אנר הבלש המיוסר הוא אחד החביבים עליי. זה יכול להיחשב כטריק זול של סופרי מותחנים להפוך את ספרם לעמוק יותר, דרמטי, כזה שמתיימר גם לומר משהו על החיים ולא רק לספק את הצורך שלנו בתעלומה ופתרון. אבל אני סומך על טביעת העין שפיתחתי במהלך השנים ואני אוהב לחשוב שאם אם זה נעשה בצורה מלאכותית – אני מצליח לראות את התפרים שמחברים דרמה-חיים לתעלומת מתח בקלות.

וזה לא המקרה בספר הנוכחי.

הספר מתאר שלושה קווי עלילה, ששניים מהם משיקים, בעוד השלישי נראה תלוש לגמרי. בסופו של דבר כולם מתחברים יחד לשיא מפתיע למדי, ומורכב.

לעניות דעתי, רצה מאייר להאיר צדדים שונים בחברה הדרום אפריקאית בתקופת הפוסט אפרטהייד, וכל דמות אמורה לייצג פן שכזה.

הפן הראשון, זה שנראה כמו מתנהל במקביל לעלילת הספר, הוא סיפורה של בת טובים, המתוודה בפני כומר על דרכה לעולם הזנות. המתח הזה בין האדם השמרן, לצעירה המתירנית, הופך את קו העלילה הזה לטעון במיוחד. הצעירה מתחככת בעולם התחתון של דרום אפריקה, הרווי סמים, אלימות וגנגסטרים מכל העולם, כי בכל זאת, אנחנו חיים בעידן הגלובלי.

הציר השני הוא סיפורו של שחור דרום אפריקאי, רוצח לשעבר בשירות הק.ג.ב, שנלחם כנגד האפרטהייד וחזר למוטב. בתחילת הספר נרצח בנה של אהובתו המתה, והוא יוצא לנקום בכל אלה שרוצחים או אונסים ילדים, ובגלל אוזלת ידה של מערכת החוק והמשפט הדרום אפריקאית אינם נענשים או שעונשם מתעכב. מעין "בטמן נגד הפדופילים".

הציר השלישי והמרכזי בעלילה, הוא,כאמור סיפורו של חריסל – אלכוהוליסט, שכבר בתחילת הספר מגיע לשפל המדרגה ומכה את אשתו, שזורקת אותו מהבית. הוא מנסה להשתקם, לחדש את הקשר עם אשתו וילדיו, ובמקביל ללכוד את מי שמחסל את רוצחי הילדים.

החוט הטווה את העלילה הוא הדמויות, כיוון שהסיפור ברור, ולכאורה, אנו יודעים מי הרוצח. יחד עם זאת, מתחת לפני השטח רוחשות תעלומות נוספות, וברור כי לא הכול גלוי.

אוסיף ואומר כי אף אחת מהדמויות הראשיות אינה חד ממדית – לכולן יש צדדים חיוביים, וצדדים אפלים. בכלל, האווירה השורה על הספר קודרת מאוד.

הוצאת 'אריה ניר', ממשיכה לעשות עבודה טובה ומוקפדת באגף המותחנים שלה. מרבית ספרי הז'אנר שהיא מוציאה לאור, לפחות אלה שקראתי, מצליחים להתעלות מעל חוקי הז'אנר הבסיסיים, מוסיפים עומק ורבדים לסיפור ולדמויות, כך שמעבר לפאן הטהור שבקריאת ספר מתח, זוכים הקוראים לערך מוסף ראוי בהחלט. דוגמאות לכך ניתן למצוא גם בספרים 'במרחק אור ירח' ו 'פגסוס נוחת'. טוב לראות שעדיין ישנן הוצאות שלא נכנעות לצו השעה, ומשקיעות זמן ומחשבה בכל ספר. העריכה המוקפדת היא הוכחה נוספת לכך.

ציונים:

דמויות: 9.5. וזה רק כדי לא לקלקל את ההישג של נדיה קומנצ'י...

איכות הכתיבה (והתרגום):9. היה יכול להיות מושלם, אבל לעיתים הכתיבה גדושה מדי ומאיטה את הקצב.

תעלומה:8.

קצב:8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: 5 נקודות על ההצצה לחברה הדרום אפריקאית כיום.

סופי:9.125

נפלא!

ר' זה רצח - קן ברואן

ג'ק טיילור רוכב שנית. יאי. הפעם הוא מחפש שני רוצחים. אחד רוצח צוענים, והשני רוצח ברבורים. זאת לאחר שהוא שב מתקופה קצרה בלונדון. לא היה לו מה לעשות שם אבל הוא חש שזה יהיה לא מכובד לחזור מוקדם מדי. הוא לא רוצה להרגיש שמסתכלים עליו כאילו חזר עם הזנב בין הרגליים. או, כמו שהוא אומר את זה - עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שבה הוא הרשים מישהו. עבר יותר זמן מאז הפעם האחרונה שבה הרשים את עצמו.

טיילור חוזר לגלאווי שבאירלנד חמוש בעוד קצת ניסיון חיים, שני חברים חדשים ובאהבתו הקבועה לרומנים, לשירה ולמילה הכתובה בכלל. העלילה מתמקדת כאמור במקרי הרצח, אבל גם בחיים האישיים של דמויות שפגשנו כבר בספר הקודם, כגון ג'ף, כוכב הרוק המזדקן שהפך לבעלים של בר וברנדן פלוד, השוטר שחזר בתשובה. גם אמו של טיילור צצה מדי פעם. 

כפי שקורה בדרך כלל אצל ברואן, ובניגוד למתרחש בספרי מתח אחרים, התעלומה משמשת יותר כרקע לשרטוט של תמונות מחייו האפלים, מרירים ולעיתים, לרגעים, מתוקים של טיילור ומחייהן של דמויות המשנה. מהקריאה בספר הנוכחי (עוד אחד אמור לצאת לקראת החגים) הבנתי למה אני כל כך אוהב לקרוא על טיילור - זה בגלל שהוא יודע ללכת חבל דק, כזה שמפריד בין קול לקול מדי ומעצבן, בין רגיש לבכיין, בין מנוסה ללאה וקהה חושים. דמותו האוהבת והקשוחה של טיילור מהלכת כל הזמן על החבל הזה, ולא צריך לפחד לרגע שהוא יפול.

ציונים:

דמויות: 8.5 טיילור כהרגלו ממגנט, והיתר אמינים ומעניינים.

קצב: 9

תעלומה: 7 כרגיל, הצד החלש יותר.

כתיבה: 8.5

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות להתרחשויות בסיום שמלמדות מדוע לטיילור צדדים אפלים באישיותו, ומדוע לפעמים נדמה שהוא מתעלם מן הדברים הנוראיים ביותר. 

סופי:8.5

רומן אפלולי ונעים, כמו חתול של ארכי-נבל.

שקרים - ג'יימס סיגל

"שקרים" הוא ללא ספק אחד המוצלחים שקראתי בזמן האחרון.

הוא מהווה תוספת מכובדת מאוד לסדרת "מתח עולמי" של הוצאת עם עובד. סדרה עם אחוז פגיעות גבוה מאוד. שני הג'יליאן פלינים וגם ה-יו לאורי שקראתי בה היו מוצלחים. במיוחד שני הראשונים. גם פורמט הכיס המגניב, והעיצוב האדמדם של הספרים הופכים את הסדרה לבעלת זהות ייחודית. כיף להחזיק את הספרים הללו ביד. קל לקרוא אותם באוטובוס (לגבי הנוכחי, אני אפילו יכול להעיד שקל לקרוא אותו גם בעמידה באוטובוס עמוס, אם יש לכם מוסיקה טובה ברקע) ולסטודנטים, אין שום בעיה להסתיר אותם כשמקשיבים להרצאה משעממת.

בקיצור, עם עובד מקפידים על רמת גימור גבוהה גם בז'אנר המתח בו לא הרבו לגעת במהלך השנים (הייתה להם בעבר סדרה נוספת של ספרי מתח. לא יצא לקרוא מהם).

וזה נחמד.

אז מה יש לנו כאן. טום וואל, עיתונאי שבדה מליבו סיפורים מסמרי שיער – על תחרויות התנגשות הנערכות בעיר, ועל רופא שמפוצץ מרפאות הפלה ומתקשר באנגרמות – שהפכו לכתבות בדויות, מסתבך בתעלומה אמיתית לשם שינוי. ואולי בעצם לא?

קשישה בת 100 שאת יום הולדתה הוא נוסע לסקר במסגרת עבודתו במקומון שאליו הצליח להיכנס למרות עברו המפוקפק, טוענת שבנה שב מן המתים לאחר שנהרג באסון טבע חמישים שנה קודם לכן. חייל הלום קרב מעירק נהרג בתאונה אבל חוזר הביתה. אינסטילטור עושה ביקור בית ומשחק עם וואל תופסת.

וואל מנסה לעקוב אחר האירועים ולקשר ביניהם, כשברקע שיטפון איום שקיפד את חייהם של 892 בניה של עיירה קטנה הסמוכה לעיירה שבמקומון שלה הוא עובד. בתור רמאי לשעבר, וואל מתקשה להוכיח את אמיתותן של טענותיו הן לדמויות המקיפות אותו, והן – וזה ללא ספק הצד החזק של הספר – לנו הקוראים.

הקריאה בספר הזכירה לי, באווירה, את "טייק א וולק און דה וויילד סייד" של לו ריד. וואל שהסתבך בעבר ברמאויות, עובר בספר תהליך בו הוא מנסה להאמין לעצמו, מול הנטייה להאמין שהוא משקר, כנראה מפני שהפנים את הכעס של קוראיו בעבר. לכן, גם אנו הקוראים המזדהים עמו (בסה"כ הוא בחור מאוד נחמד), מתקשים להבין - האם המתרחש הוא אמת או בדיה? אולי משהו באמצע? ההליכה בצד האפל הזה, שבו לא ברור אם אנו ניצבים מול דמיון או מציאות מעניקה לחוויית הקריאה ערך מוסף מאוד גדול.

בנוסף, הנטייה של וואל לחשיבה אסוציאטיבית תורמת לכך שהספר הזה הוא ללא ספק "מזון מהיר" מצוין (0 קלוריות!). ריפיון אסוציאטיבי הוא סוג של הפרעת חשיבה שבמקרה החמור שלה, הדובר פולט "סלט מילים" לא ברור. במקרה הטוב נוצר מופע סטנד-אפ מופרע. משהו כמו המופעים הישנים של רובין וויליאמס (לקוראים הצעירים – להבדיל מרובי וויליאמס). לטום וואל יש חשיבה אסוציאטיבית בדיוק ברמה שבה כיף לדלג אתו מנושא לנושא. החשיבה שלו תומכת ביצירת התחושה האפלולית-מעורפלת ששורה על הספר ועל הקורא, ומעניקה לו קצב מהיר שקל לזרום אתו.

פתרון התעלומה מתוחכם. לא ארחיב עליו. ההומור עובד, ואמריקה של ימינו - סהרורית ושבעה, קפיטליסטית עד מוות אבל גם פטריוטית בדרכים מוזרות - מתוארת נהדר.

ציונים:

דמויות: 8.5

קצב: 9.5

תעלומה: 8.5

כתיבה: 9

ממוצע: 8.87

בונוס/עונש: נקודה נקודה שלוש על המקוריות שבכתיבת מותחן שבו פתרון התעלומה האמיתית מעניין לא פחות מפתרון התעלומה הפסיכולוגית ולהיפך. וגם על סצנת הפתיחה מילדותו של וואל שמתארת במעט מאוד מילים הרבה מאוד על התפתחות האישיות שלו.

סופי: 9.

נסיעה סהרורית, קצבית ומשעשעת בצד האפל של המציאות שאתם בפירוש חייבים לעצמכם.

3 שניות - אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום

"3 שניות" הוא מותחן נוסף בגשם כבד של מותחנים סקנדינביים שמומטר עלינו לאחרונה. גם הוא עוסק בעוולות חברתיות. גם הוא חלק מסדרה בה מככב בלש עקשן מאוד. שמו אוורט גרנס. אם הבנתי נכון מהמידע ברשת, "3 שניות" הוא הספר החמישי בסדרה. הוא זכה במספר פרסים, כולל פרס ה"דאגר" הבינלאומי.

הספר נכתב על ידי עיתונאי חוקר ועבריין לשעבר שחזר למוטב והיום עובד עם נוער בסיכון.

העלילה עוסקת בחקירת רצח שבוצע בדירה בשטוקהולם במהלך עסקת סמים. על החקירה אחראי אוורט גרנס. בלש משטרה בכיר, דיכאוני, ובעל התנהגויות מעט ביזאריות. בהתחלה הוא עובר כתמהוני. אבל לאט לאט מתרגלים אליו.
מנגד, מסופר סיפורו של פייט הופמן, עבריין לשעבר שהפך למודיע משטרתי ולבעל משפחה צעירה - אישה אוהבת ושני ילדים - המנסה לחדור אל מעמקי המאפיה הפולנית ששולחת זרועות תמנון אל שוק הסמים בבתי הכלא של שבדיה. זה שוק מאוד מבטיח - מסתבר שהסמים בכלא נמכרים במחיר משולש. המפעיל של הופמן מלווה אותו בתהליך החדירה לכלא מלא אסירים מסוכנים בו יצטרך לשרוד כדי להצליח בחדירה לארגון האלים. אווירת הכלא מתוארת בספר באופן שסוחף את הקורא פנימה.

שני הסיפורים משתלבים מהר מאוד זה בזה והספר נכנס לקצב מהיר כבר בעמודים הראשונים.

נתחיל עם החלקים הטובים בספר. העלילה מאוד מקורית. סיפור החדירה אל הכלא והעיסוק בתפקיד של חפרפרת מבצעית מאוד מעניין ומותח. העיסוק במנגנוני הברחת הסמים משכנע ומרתק. חלק מהקטעים ממש מפתיעים - שימו לב לשימוש המקורי בפרחים. ברור שניסיונם של שני המחברים תורם רבות לאותנטיות ולעניין שיש בספר.
עוד דבר שמועבר היטב הוא אווירת הכלא הקלסטרופובית. זו הופכת עוד יותר מאיימת כשהיא מתוארת מנקודת מבטו של מודיע שחייב לשמור על זהותו בסוד.

אבל עדיין, יש כמה חלקים שאינם עובדים היטב.

עלילת חקירת הרצח מעט צפויה. בכלל, קיים פיצול בין הקטעים שבהם הופמן, החפרפרת, פועל - בהם המתח גבוה מאוד - לעומת החלקים שמתארים את עבודת המשטרה, המעט שגרתית שאז הנאת הקריאה נשענת יותר על המוזרות הבינאישית בה מתאפיין גרנס ופחות על עבודת החקירה.

נקודה חלשה נוספת היא הכתיבה. אומנם שניים כתבו את הספר הזה, אבל הם שכחו לקחת איתם סופר. הרבה מן התיאורים בספר מרגישים "פלקטיים", או מוכרים מדי. אחת לכמה עמודים אחד הגיבורים מתבונן מבעד לחלון ומקנא בדרי העיר השלווים בעוד הוא מצוי בסערת רגשות. המהלך הזה מוכר מאוד ונעשה בו שימוש עודף שממש פוגם באמינות של הספר. הפשעים ועולם הפשיעה אמינים יותר מעולמן הפנימי של הדמויות בגלל השימוש בקלישאות. גם רמות הפתוס קצת גבוהות מהרגיל בחלק מן הספר. ההרגשה שלי הייתה שכותב מעודן יותר היה יכול להפוך את הספר למשהו הרבה יותר מוצלח.

בסך הכול, די מעניין ושווה קריאה לדעתי. צריך לפרגן להוצאת "סלע" על הגיוון בכותבי ספרי מתח. אחרי קן ברואן האירי המגניב, מתווספים אלינו שני הכותבים השבדים הללו ומכניסים אותנו לעולם המעניין של סמים וחפרפרות. מעניין מה עוד יתורגם (יש ספרות מתח יפנית? זה יכול להיות מעניין...).

 ציונים:

תעלומה: 9 פחות לתעלומה ויותר לעולם הפשע המורכב.
דמויות: 7.5 הדמויות אינן אחידות ואמינות לגמרי, אבל דמותו של החפרפרת והאפיזודה האמינה בכלא מאזנות את התמונה.
כתיבה: 6.5 לא הצד החזק של הספר (גם התרגום לא מושלם - אולי כי מבוסס על תרגום אנגלי).
קצב: 8.

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות לתיאורים המעניינים של תהליכי הברחה, האזנה חשאית ועוד.

סופי:8.

מתאים לחובבי "אוז" בעלי סובלנות לכתיבה שאינה מצליחה לעמוד באותה רמה כמו המתח.