חיי נער - רוברט ר. מקאמון (מאת אורי קידר)

בשנה וקצת האחרונה אני גר במושב, אבל אל תקראו לי מושבניק. אני הכי עירוני שיש – ריאותיי נשמו יותר מ-30 שנה של זיהום אוויר ופיח של פ"ת וקצת קרית אונו. ובכל זאת, כל מי שגדל פה, לפחות עד שנות ה-2000, יודע לספר על השכונה בה גדל כילד, שהייתה כמו איזו טריטוריה נפרדת, עצמאית לכל דבר. עיירה קטנה, עם המכולת, הסנדלר ושאר בעלי המקצוע, עם הרכלנית הגדולה, האיש המוזר, הזוג הזה שכולם יודעים שהם לא נשואים וכמובן, הסודות. פ"ת של שנות ה-80 לא הייתה שונה.

פסיכולוגים יראו בזה אולי ניסיון נואש להציל משהו מהילדות האבודה, אבל תמיד אהבתי ספרים על עיירות אמריקאיות קטנות, רוחשות סודות ומזימות, שבהן כל מה שקורה על פני השטח הוא לא יותר מרקע לסיפור האמיתי שמתרחש במעמקים. בספרים, סרטים וסדרות, ולפעמים בשירים – האמריקאים מאוהבים בז'אנר הזה, ולאורך הרבה מאוד שנים. תשאלו את סטיבן קינג ודיוויד לינץ', תציצו ב'אני והחבר'ה' הישן והטוב או ב 'ברוכים הבאים לוויורד פיינז' הטרי יותר.

''חיי נער'' (הוצאת אופוס) הוא הספר היחיד פרי עטו של רוברט מקאמון הוותיק, אשר תורגם לעברית. 16 שנים חלפו מאז נכתב ב-1991 ועד אשר יצא לאור בעברית. ויקיפידיה מקטלגת את מקאמון כסופר אימה, כך שאני מניח ש'חיי', חריג בנוף הכתיבה של הסופר – חלקים בו בהחלט עוכרי שלווה, אבל הוא גם עשיר בחמלה ונדמה שלי ש"מותחן התבגרות פנטסטי" יהיה הגדרה מתאימה יותר. עוד הגדרה? זה הספר הכי סטיבן קינגי שקראתי, שלא נכתב ע"י סטיבן קינג (או בנו ג'ו היל).

הסיפור מתרחש בעיירה זפיר באלבמה (המדינה בה נולד גם מקאמון עצמו), הדרומית והגזענית של ראשית שנות ה-60'. העיירה למעשה מחולקת לשניים - בין לבנים ושחורים. בצד הלבן, הילד קורי מקנסון, גיבור הסיפור, מספר בבגרותו על השנה בה הפך מילד בן 12 לאדם בוגר בן 13. הספר נפתח כשקורי נלווה לאביו בקו חלוקת החלב שלו, והשניים עדים לטביעתו באגם המקומי של רכב ובתוכו אדם שנרצח באכזריות. הרצח הוא החוט המקשר בין כל פרקי הספר, שרובם יכולים להיקרא גם כסיפורים קצרים ומקסימים (לפחות ברובם). הרצח ידרדר את מצבו הנפשי של אביו ובעיקר יערער את כל מה שחשב קורי על עיירתו המנומנמת. 

קורי מחליט לפתור את תעלומת הרצח בטרם יאבד אביו את שפיותו והדרך לשם תהיה ארוכה (אולי ארוכה מדי), אבל גם מרתקת. בדרך הוא יפגוש את ה''ליידי'', מנהיגת השחורים, וזקנה בת יותר ממאה, שבני העיירה חרדים ממנה ורואים בה מכשפה, יתעמת עם משפחת הפשע של העיירה, עם ראש העיר, ואפילו עם זוחל הענק האגדי, שנמצא או לא נמצא בקרקעית האגם המקומי, וכמובן, נוכח נקודת המוצא החברתית, יתגבר על הגזענות הפושה בעיירתו. הוא גם יחווה אהבה ראשונה ומתוקה, לה ירצה לתת "צנצנת ירוקה עם 100 גחליליות, כדי שתמיד תמצא את הדרך". הפכתי לשלולית.

הספר המקסים הזה לא חף מבעיות. חלקו הראשון איטי למדי ומתקשה להתרומם. הפרקים ארוכים למדי, מה שפוגע עוד יותר בקצב ובמתח, אבל ברגע שמתרגלים, מפגינים את הסבלנות הראויה ומאפשרים למקאמון (ולקורי) להוביל אותנו בנפתולי העיירה והעלילה, המסע הופך לתענוג של ממש. לזכותו של מקאמון ייאמר שהוא מקפיד לסגור את כל הקצוות.

אני חסיד קטן מאוד של ספרי פנטזיה. פיצי. זו גם אחת הסיבות שלמרות כל מה שכתבתי בפתיח, הספר עב הכרס הזה (570 עמ'), שכב על המדף בספרייתי זמן מה. אבל בכל הביקורות שקראתי אודותיו צוין במפורש שהפנטזיה היא רק כלי, חלק קטן בספר, קישוט לעלילה ולסיפור היפהפה. ואכן, לא רק שחששותיי התבדו, אלא שהקריצות העל-טבעיות בספר, רק הוסיפו לאווירה הקודרת, לחוסר הביטחון שהקורא מצפה לחוש כשהוא קורא תעלומה.

הוצאת 'אופוס' מתמחה בעיקר בספרי פנטזיה ומד"ב ולכן רוב הקטלוג שלה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל כשהם יוצאים מעט מהעולם המוכר להם, הם מביאים לקורא הישראלי לא מעט יצירות של ממש, שגם אחד כמוני, שחבריו מנסים, ללא הצלחה, לפתותו לראות את 'משחקי הכס', יכול ליהנות מהן עד מאוד.

אשמח מאוד אם 'אופוס' יקראו את הביקורת ויאמרו לעצמם ''וואלה, אולי כדאי לתרגם עוד קצת מקאמון – העם כמה'. אני מבטיח לקנות, יהיה מה שיהיה עם חוק הספרים.

ציונים:

קצב: 7 מתחיל לאט, בונה את עצמו היטב, ומסיים בדהרה. קצת מציק בהתחלה, אבל שחררו אחיזה ותנו לו להוביל אתכם.

כתיבה: 8.5 יכול היה להיות מעט גבוה יותר, עם קצת יותר הומור. מצד שני, הוא עדיין לא סטיבן קינג.

תעלומה: 8 התעלומה שזורה בחיי העיירה, ולמעשה, מחולקת לתעלומות קטנות, הדרך אליה מקסימה ומרגשת ברובה, אם כי הטוויסט לא מסעיר במיוחד, ומתחיל להסתמן בשלב מוקדם יחסית.

דמויות: 9.5 החלק החזק של הספר. דמויות עגולות ומרתקות, גם המשניות, המעוררות הזדהות (או גועל). כמו שצריך.

סה"כ: 8.25

בונוס/עונש: רבע נקודה על שחזור התקופה המרשים, ועל המחווה היפה לביץ' בויז ולבריאן וילסון שמגיע בקרוב לארץ הקודש.

סה"כ: 8.5

דרמת מתח פנטסטית פנטסטית. כמו פרק קצת קריפי של "שנות הקסם", או ביצוע של דיוויד לינץ' לשיר של ניל יאנג. כדאי מאוד.