בעמוד האחרון של הספר 'אי הנוכלים', מפרט, כנהוג, הסופר, ברוס
דה-סילבה, את רשימת התודות שלו. חלק נכבד מהרשימה מוקדש לכמה וכמה סופרי מתח
שעזרו, תמכו ובעיקר השפיעו על דה-סילבה בזמן כתיבת המותחן הנפלא שלו. סילבה לקח מכל אחד מהם משהו, ורקח סיפור מרתק, מותח, מאוד משעשע אבל
עם זאת – גם מאוד אנושי. לאורך כל חלקי הספר, דה-סילבה יודע להודות ולהוקיר למי
שעזר לו, כשגיבורו, מאליגן, חובב הקריאה, זולל את ספריהם בכל רגע פנוי.
להבדיל ממרבית כוכבי ספרי המתח האמריקאים בעת החדשה, ליאם מאליגן (ודיר
באלאק אם תקראו לו ככה), הוא עיתונאי שההתמכרות היחידה שלו היא לסירופ 'מאלוקס'
נגד האולקוס שתוקף את קיבתו. מאליגן חי כל חייו בפרובידנס, רוד איילנד (המדינה
הקטנה ביותר בארה"ב), עיר שבה כל הטובים הם גם הרעים ולהיפך. לכן, כשמישהו
מתחיל להצית בתים בשכונת מגוריו, נדמה לי שכל פרובידנס חשודה. העיר גם 'נהנית'
ממוניטין די מוצדק של טיפשות, ולראיה, גיבורי הסרט 'טיפשים בלי הפסקה', יצאו בדיוק
ממנה, וזו גם הכותרת של הכתבה שמפרסם מאליגן אודות חקירת המשטרה בנושא ההצתות.
רוצים דוגמא? במירוץ לראשות העיר, מוסיפה אחת המועמדות את האות א' לתחילת שם
משפחתה, כדי לוודא שתהיה ראשונה ברשימה. כדי לעקוף זאת, ראש העיר הנוכחי, ששם
משפחתו הוא קארוזו, משנה את שמו ל'אאאאאקארוזו'.
את מקומו של ההרס העצמי בנפשו של מאליגן תופסת הציניות – 'אי הנוכלים'
הוא ככל הנראה המותחן הטוב ביותר שקראתי בחודשים האחרונים, והוא לבטח המשעשע
שבהם. כמעט בכל עמוד תמצאו איזו הערה מרושעת. על הדרך, הסופר, שעבד
כעיתונאי במשך ארבעים שנה גם יורה מפעם לפעם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ואף
מלין ארוכות על סוף דרכה של העיתונות הכתובה במתכונתה הנוכחית, על מזבח האינטרנט. כיאה למי שעסק בכתיבה עיתונאית, דה-סילבה יודע לעשות זאת במידה הנכונה, והספר
לא מעיק ולו לרגע. על הדרך הוא גם חובט, נדמה לי, בעורכי העיתונים היום, שמחפשים
כותרות זועקות ומהירות, על חשבון בדיקה ותחקיר מעמיקים, כמו על הקשר שבין הון,
שלטון ועיתון.
("מזל שהמשבר פוגע רק בארה"ב, ומרחף מעל ישראל", אומר
העיתונאי שבי בהתפרצות מאליגנית צינית טיפוסית...).
הערה אחרונה. כפי שכתבתי בראשית דבריי, מעבר לכתיבה המאוד חדה וההומור, מה
שכבש אותי יותר מכל בספר הזה הוא האנושיות. מאליגן הוא פשוט דמות כובשת, שמחפש
נחמה בקבוצת הבייסבול האהובה עליו ה'רד סוקס' (היי, גם אני. אבל להבדיל מהפועל
פ"ת, ה'סוקס' גם מנצחים...).
ציונים:
דמויות: 9.5. 10 למאליגן, 9 לשאר.
קצב: 10. הספר פותח הכי חזק שאפשר, ואז לאט לאט מגביר את הקצב. הפרקים
הקצרים מוסיפים לתחושת הריצה הבלתי פוסקת. יחד עם זאת, זה לא מונע מהספר לרדת
לפרטים הכרחיים, אבל רק איפה שצריך, או אם זה משרת איזו בדיחה טובה (חפשו את בדיחת
הפסל של גנרל מלחמת האזרחים).
תעלומה: 8. הצתה היא לא נושא שכיח בספרות המתח, ודה-סילבה רוקח ממנה
יופי של סיפור. אבל נדמה לי שהפיתרון לא הפתיע במיוחד, והוא מסתמן משלב יחסית
מוקדם של הספר. למרות זאת, נשמר עוד טוויסט אחד לסוף.
כתיבה. 9.5. חדה, שנונה, רזה, נמנעת מחפירות. פשוט תענוג. למה לא 10?
כי נדיה קומנצ'י יש רק אחת. וכי אם אתן '10', זה אומר שלא אקרא ספר שכתוב טוב מזה,
ואז אובד הטעם לחיים,לא?
ממוצע: 9.25.
בונוס/עונש – בונוס של נקודה וחצי. על מה? על הביקורת שמאליגן מטיח,
מבלי להעיק, על זה שהצליח להצחיק אותי גם בתקופה מעיקה כמו החגים, על האהבה הנפלאה
שלו לספרות ולספורט, ועל זה שהורדתי לו חצי נקודה על הכתיבה, שלא באשמתו.
סופי: 9.4.
יאללה, רוצו, קנו ספר, רק תיזהרו אם אתם קוראים תוך כדי נהיגה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה