צירוף מקרים חביב הוביל אותי ל"קרניים".
לפני כמה חודשים קראתי את "הרפתקאותיהם של קוואליר וקליי" מאת מייקל שייבון. רומן שמתרחש על רקע השואה ופריחת הקומיקס בארצות הברית. בעקבות הקריאה החלטתי לנסות לקרוא קומיקס. מצאתי משהו שנקרא "locke and key", מאת ג'ו היל, סיפור בין דורי על משפחה חביבה הנלחמת בשד עקשן, על רקע בית אחוזה רחב ידיים, בו חבויים מפתחות קסומים שלכל אחד מהם כוח מיוחד.
סיימתי את שבעת הכרכים במהירות - בכ"ז, קומיקס - והורדתי מהמדף את "קרניים" של אותו ג'ו היל. בפתיחת הספר מצאתי ציטוט של היל מדבריו של מייקל שייבון על טבעם של שדים. ואני כזה - מציאות, תפסיקי לדגדג אותי...
היל הוא בנו של סטיבן קינג, וכוח עולה, עם ייחוד ודרך משלו בספרות האימה. זאת למרות שגם הוא אוהב לחטט בנפש גיבוריו כפי שאביו עושה, ולהשתמש בעולמם הפנימי ובתגובות שלהם לאירועים טרופים בסגנון לאבקראפט כדי לזעזע את הקורא. הוא אוהב לעשות שימוש ממצה בעיירות אמריקאיות ובדחפים ההרסניים שנחבאים, באופן לא מוצלח, תחת מראית עין של הגינות ואהבת האל. אז שיטת הפעולה דומה, אבל היל הצליח, לפחות להרגשתי, לחצוב לו מקום משלו בהיכל ההפחדות.
בספר הנוכחי הוא לוקח את התבנית המוכרת של "נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נער מאבד נערה", ומוסיף לו קרניים וטוויסט של אימה, רומנטיקה והומור, באופן שמצליח להיות מוצלח לאורך רובו של הספר.
בפתיחת הספר, איג מתעורר עם הנגאובר, שנה אחרי הירצחה של מרין, אהובתו מימי החטיבה, ומגלה שצמחו לו קרניים. איג הוא החשוד המיידי לאחר שמרין נראתה רבה עמו בדיינר המקומי, במהלך ארוחת ערב, ונרצחה באותו לילה גשום. איג הפך לשנוא נפשה של העיירה, היות שאין די ראיות להרשיעו למרות שכולם בטוחים שזה הוא. בניסיונו לחקור את הופעת הקרניים הוא מגלה שהן ניחנות בכוחות מסוימים, וחסרות אחרים.
לאחר פתיחה בהילוך רביעי, היל מתחיל לזגזג בין ההווה לעבר. ההווה מתנהל כמותחן פעולה, עם נגיעות של סיפור חניכה של גיבור על, במסגרתו מנסה איג להבין את מהותן ויכולותיהן של הקרניים. בתנועה לעבר נחשפים הקוראים לאירועים שקדמו לנקודת המוצא, במתכונת שמזכירה מאוד את "אבודים". ולאורך רובו של הספר התנועה בין שני הנתיבים מקשה מאוד להניחו מן היד.
פריש הוא בחור צעיר ממשפחה די מוצלחת. אחיו הגדול הוא מוסיקאי ג'אז, אביו גם כן מגיע מעולם המוסיקה. לאמו רקע קצת שונה. איג עצמו לוקה באסטמה ואינו יכול לנגן. אבל הוא יכול להתאהב. במלוא הקיטור. וכך הוא אכן עושה. ברגע שהוא פוגש את מרין האדמונית בכנסייה. על ליבה מתחרה עמו לי טורנו, חברו.
כאמור, היל עושה במעבר בין אקספוזיציה להתרחשויות בהווה שימוש מצוין. סיפור האהבה של איג ומרין מהווה עוד ווריאציה ענוגה ויפה על אהבה ראשונה. מערכת היחסים בין איג ולי, ותחרותם הקצרה על מרין נמסרים באופן שבונה ומגלה את הדמויות ומניע את האירועים בהרמוניה ובעניין. לתוך קלחת הנעורים הזו מוסיף היל גם כמה סצנות מכוננות שהזכירו לי את עסקת הבכורה המפוקפקת של יעקוב ועשיו, אבל תשפטו בעצמכם. בסך הכול היל יוצר תערובת מורכבת של סיפורים שונים שמשתלבים יחד למארג מרשים. סיפור אהבה סוחף, סיפור התבגרות, סיפור אימה, סיפור סופר גיבורים שאולי מפלרטט עם ז'אנר הקומיקס בו שלח ידו וסיפור של נקמה מרירה-מרירה. הדמויות הלווייניות, טרי, גלנה, אריק והיתר, בנויות היטב ובכבוד, הכתיבה אינטליגנטית, הקצב מצוין, והעסק מחליק בגרון של המוח כמו IPA מוצלחת. עד חלקיו האחרונים של הספר.
קצת קשה להניח את האצבע על מה שמשתבש לקראת הסוף. משהו בתחושת הרצף החלקה משתבש, קצת כמו לנסוע עם אופניים בירידה ופתאום לאבד קצת את השליטה.
התנועה בין עכשיו לאז הופכת לחזרתית בהיבטים מסוימים, כשהיל מתעקש לספר מנקודות מבט שונות חלקים שכבר הבנו ביחס לגיבוריו, האקשן נמתח קצת כמו מסטיק והיל גם משבץ כמה חלקים מעט תמוהים. ההרגשה היא שהוא פשוט התקשה להיפרד ממשהו טוב וקצת נמרח לו. אפשר להבין אותו, וחבל שזה קרה, כי זה היה יכול להיות מותחן אימה מהודק ומושלם לו היה מסתיים בקצב ובאיזון שבו החל. במקום, הוא פשוט טוב מאוד ברובו.
משמח ש"אריה ניר" בחרו לתרגם את היל. כמו עם ג'יימס לי ברק ש"נגאל" לכרך אחד מ"עם עובד". אני מקווה שיתרגמו גם את הבא של היל, שאם אינני טועה קרוי על שמה של לוחית רישוי.
מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.
מעלי, רשמיו של אורי קידר על אותו ספר.
ציונים:
דמויות: 9.5
קצב: 8.5
תעלומה: 7
כתיבה: 9
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: מינוס עשירית נקודה על אי מימוש הבטחה שמקוימת כמעט לכל אורכו של הספר
סופי 8.4
"קרניים" הוא מותחן אימה כמעט מושלם. כדאי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה