יו לורי הוא תמנון. מהסוג היצירתי.
המפגש הראשון שלי עמו היה בסוף שנות השמונים, כשהייתי בן 10 בערך.
עדיין לא היו אז כבלים או לוויינים ובערוץ 2 שהחל את צעדיו שודרה סדרה מצחיקה שנקראה "ג'יבס ו-ווסטר". אני חושב שזה היה בימי שני בשמונה בערב. הסדרה סיפרה על ברטי ווסטר – בגילומו של יו לורי – אציל חסר דאגות בלונדון של המאה התשע עשרה, הנעזר במשרתו הנאמן ג'יבס – בגילומו של סטיבן פריי, סופר מוכשר גם כן (חפשו את "עושים היסטוריה" שלו, הימנעו מ"היפופוטם"), ושותף של לורי במשך שנים, לוקה גם בהפרעה בי-פולרית עליה עשה סרט מעניין – כדי לחמוק מכל מיני דודות מעצבנות שרוצות לשדך לו כלות ומהמשטרה עימה הוא מסתבך לפעמים. אני זוכר שאמי ואני היינו רואים את התוכנית ומתגלגלים מצחוק. אלה באמת היו שעות של אושר, כאלה שניתן לחוות בעיקר לפני ההתבגרות.
מאז, מראה דמותו של יו לורי מצית בי שמחה כמו פעמון פבלובי.
(יו לורי כ-ווסטר, סטיבן פריי כג'יבס)
מאז עברו שנים. אני גיליתי שהסדרה האהובה עלי הייתה מבוססת על סדרת ספרים ארוכה של פי.ג'י וודהאוס, ולשמחתי חלק מספריו תורגמו בהוצאת "חרגול". יו לורי הספיק עוד הרבה. הוא השתתף גם בדרמה הקומית-עגמומית "החברים של פיטר" עם כל הקאסט הבריטי האפשרי, הוא הוציא אלבום ג'אז או בלוגראס, אני לא יודע איזה ואני גם לא בדיוק יודע מה ההבדל, וכמובן – הוא הפך להאוס, הרופא המריר-מצחיק, ולכוכב עולמי. את האוס התחלתי לראות רק לאחרונה, באופן מקרי בסמוך לתרגום של "מכירת חיסול" לעברית. סדרה מצוינת עם הומור ודרמה במינונים הנכונים. הוא בטח עשה עוד כמה דברים שעליהם אני לא יודע.
בתוך הקונטקסט הזה של תרבות בריטית שבה יש ללורי מקום של כבוד, קיים הספר הזה שנכתב בשנת 1996 טרם היות ההאוס.
עברו שבועיים עד שסיימתי אותו, וקצת כמו האוס ניסיתי להבין מה גרם לסימפטומים של התמהמהות, חוסר רצון ומעט אכזבה?
אז קודם העלילה – תומאס לאנג, אקס צבא בריטניה, אדם מפוכח-מריר בעל חוש אבירות סמוי שהופך גלוי מדי פעם, וחוש הומור גלוי יתר על המידה, מסתבך בקונספירציה שמערבת סוכנויות ביון רבות, סוחרי נשק שונים וגלריה של בחורות מקסימות. מעין ג'יימס בונד בגרסא הקומית-צינית.
הספר בנוי מרצף של סצנות ריגול-פעולה. יש לציין שהסצנה הראשונה העוסקת בשבירת יד תוך כדי עימות והסצנה האחרונה בה מעמת לורי את הגיבור עם מימושה של הקונספירציה, כתובות באופן כמעט מהפנט. האמצע קצת נמרח, וללורי של שנת 96 הייתה נטייה כמעט אובססיבית לספר בדיחה או שנינה אחת בכל פסקה. הבדיחה עם הססטיסטיקאי והאדם שחרד מפצצות במטוס קורעת מצחוק, אבל הרבה אחרות לא עובדות או מרגישות מעט מאולצות. לפעמים לא היה לי ברור אם אני "רואה" מופע סטנד-אפ של יו לורי על עולם הריגול או קורא ספר ריגול.
האוס היה אומר שמדובר במינון יתר של הומור.
מנגד, התפניות בסדר גמור גם אם צריך הרבה השהייה של אי האמון. הדמויות הרבה יותר מעניינות ועמוקות מן המקובל בספרי מתח, ובסך הכול, הספר עובד היטב.
אז למה האכזבה? נראה לי שהכול יחסי ואחרי שעברתי עם לורי שעות רבות של כיף כילד, ואחרי שראיתי אותו בסרטים מוצלחים שלא נכתבו על ידו, ואחרי שהכרתי את האוס שהתסריטאים דאגו למתן את רמת ההומור שהוא מפגין כך שלא יאבד מכוחו ציפיתי לקצת יותר, ולמרות שזה הרבה יותר טוב מהרבה ספרי מתח אחרים, הציפיות שלי פגעו ביכולת ליהנות או לקרוא את הספר הזה ככל ספר אחר. אני מניח שאנשים שלא מכירים את לורי לעומק יהנו יותר.
ציונים:
תעלומה: 7.5
דמויות: 8
כתיבה: 7.5
קצב: 8
ממוצע: 7.75
בונוס/עונש: בונוס של שתיים וחצי נקודות על סצנות ההתחלה והסיום שהיו באמת מעולות ועל בדיחת הססטיסטיקאי והבדיחות המוצלחות של הספר. וגם על המתח האמריקאי-בריטי שמוסיף מימד קומי מוצלח מאוד לסיפור.
סופי: 8
אבל, כמו שרבות ממורותיי אמרו לי לאורך השנים - "ממך ציפיתי ליותר".
ועוד הערה לא קשורה. לאחרונה יצא לי לקרוא מספר ראיונות עם מולי"ם שהתרעמו על כך שהמבצעים ברשתות הגדולות גומרים אותם מבחינה כספית ולא מאפשרים לשמור על איכות הספרים שלהם. הספר שיצא בסדרת "מתח עולמי" המוצלחת של הוצאת "עם עובד" כולל מספר גבוה יחסית של שגיאות הגהה. אני מקווה שלא מדובר בסימן לבאות אלא בגליץ' מקרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה