אני מאוד מחבב את הוצאת "אחוזת בית", הם מוציאים מגוון עשיר של ספרים החל מקלאסיקות ועד כל מיני פורצי דרך שוליים דוגמת ספריה של מירנדה ג'ולי שהאחרון שלה התפוצץ בקטע טוב (טרם הספיקותי). בין היתר, הם מוציאים גם מתח משובח. הספר הנוכחי יכול להיות ממוקם על ציר דמיוני שבקוטב אחד שלו, "מתח נינוח", כמו הספר בסדרת "רמפול" שיצא תחת ידיה של ההוצאה, זכה לשבחים כאן, והיה מבט מותח וחומל כאחד על עולם הפשע בבריטניה של אי אז. ואם נכנה את הקוטב השני "מתח אפל", הלוא שאין מתאימה מלאכלס אותו מפטרישיה הייסמית. ואיזה יופי ש"אחוזת" מקפידה לספק מכל הספקטרום, ובמקרה של "רמפול" ו"קריאת הינשוף", גם לשלוף אותם עמוק מקדרת הזמן, היות שהשניים נכתבו מ ז מ ן.
לפני העלילה, דיון קצרצר על בריאות הנפש בכלל ועל הפרעות אישיות בפרט. בשיח היומיומי אנחנו אומרים לעתים "וואי, אני מה זה בדכאון", או, "הוא, עזוב אותו, הוא פסיכופת לגמרי" (אף פעם לא הפוך, הוא בדכאון אני פסיכופת). כשזה מגיע לאבחנות של ממש, הדכאון דורש סימפטומים מסוימים שיתקיימו במשך זמן מסוים, מבלי שיהיה הסבר אלטרנטיבי (סמים למשל), ושיהיה מלווה בפגיעה משמעותית בתפקוד.
כשאנחנו אומרים פסיכופת, אנחנו בתחום הפרעות האישיות. שם מדובר על דפוס נוקשה של התנהגויות, מחשבות ורגשות שמפריע לחיים. וגם בהפרעות אישיות, יש לוודא משך מינימלי, גיל התחלתי (אישיות "קורית" אחרי ההתבגרות), לשלול הסברים אלטרנטיביים, ולהראות פגיעה משמעותית בתפקוד, לפני שאומרים משהו שאולי יהיה קשה לקחת חזרה. הפסיכופת למשל, ייאבק על תחושת השליטה שלו, כשהוא רומס כל מה שניצב בדרכו - בני משפחה, חברים, חוקים, ממון. הכל כדי לשלוט, וחלקם גם כדי לגרום סבל.
רובנו מתנהלים ביום-יום עם מספיק בטחון עצמי, בטחון בקשרים שלנו, תחושת שליטה יחסית על מצבנו והערכה עצמית. וגם אם כל אלו לא בכמויות מושלמות, הם טובים דיים כדי שנהיה מה שמכונה, אזרחים נורמטיביים ומתפקדים. לא חייבים להיות מאושרים, או מרוצים, רק לתפקד ולא להפריע יותר מדי. כמאמר פינק פלויד, הנגינג און אין קווייט דספריישן, רק שזו לא רק דרכם של האנגלים, אלא של המערב.
ומה יש באמצע? בין התפקוד הממוצע להפרעה הקשה? - לא מעט אנשים מתפקדים ברובם עם פינות אפלות או מבולגנות באופיים, כמו חדר מסודר ברובו שחתיכות לגו מפוזרות בפינה שלו. יש לכם בטח חבר או חברה, שעובדים, נמצאים בזוגיות יציבה יותר או פחות, אבל יש להם התנהגויות חוזרות שנחוות כמוזרות/פוגעניות שקשה להסביר. לדוגמא, מסופר על מנהלן בממשלה מסוימת, בתפקיד מסוים, שכל אימת שסיים פגישות מתוחות בהן נאלץ, למשל, לאכזב את מבקשי התקציב, שלף לפתע, מתיק שהביא עמו, ציורים וניסה למכור אותם לנוכחים שעדיין ליקקו את פצעי מטרתם הפגועה. האם זה נובע מחוסר הבנה של הסיטואציה, או מבלבול בין שירותים ציבוריים למקפצה? קשה לדעת. מה שבטוח, מתהלכים בינינו לא מעט אנשים, מתפקדים ברובם, עם תכונות אישיות שמובילות, בנסיבות מסוימות, להתנהגויות מפתיעות לטוב ולרע. בעיקר לרע.
כאלה הם ארבעת גיבורי "קריאת הינשוף", המותחן ההיצ'קוקי משהו של הייסמית, שמתנהל כמו הצגת תיאטרון חסכנית. רוברט פורסטר הוא מהנדס מוכשר. לאחרונה סיים מערכת נישואין מרובת קונפליקטים, ועבר להתגורר בעיירה קטנה שם מצא עבודה חדשה, על מנת להתאושש. אשתו לשעבר, ניקי, היא אמנית, שנישאה מחדש לאדם אמיד. ג'ני תירולף, היא בחורה צעירה שעובדת בעבודה מסודרת, בשלנית מצוינת ונמצאת בזוגיות עם גרג, בחור סימפטי בסה"כ, עובד בשיווק תרופות ועושה חיל. בעבר היה לו קשה בזוגיות, אבל הוא מחויב לקשר וממש רוצה להתחתן. עד כאן הכל בסדר. אבל מה, יש כמה קטנות שכדאי לציין. זה לא ממש ספוילר כי הכל מתגלה בשלבים המוקדמים של הספר. רוברט אוהב להציץ, לא בקטע ארוטי, סתם לעמוד מחוץ לחלון ולהציץ למטבח כשמישהו נמצא בו, והלילה עוטף אותו כך שלא ניתן להבחין בו עומד ומשקיף. לג'ני יש אובססיה עם המוות, ובמיוחד עם סמלי מוות. גרג שותה לפעמים, וכשהוא נקלע לעימותים, קשה לו לווסת את הרגש שלו. וניקי, מבלי שהתכוונה המשוררת, כשמה העברי, נקמנית וגם היסטריונית. ואחרון חביב, לא כל המשתתפים שהוזכרו מודעים לכך שה"מקומות המוזרים" שלהם הם משהו שחורג מהמקובל. אז מה לדעתכם יקרה כשהם ייפגשו? ולמעשה זה מה שקורה כאן. רצף אירועים מינוריים תופחים בהדרגה לאלימות רגשית ופיזית, וחושפים טפח וטפחיים לא מחמיאים בעליל מהאפלה האנושית. ככל שקראתי יותר, הרגשתי כאילו אני דחוק כנגד קיר שהולך וסוגר עלי, ומנגד, קשה היה להפסיק.
יש עוד דמויות בסיפור, אבל הן משרתות את תפקיד הסביבה ומגבירות ומנמיכות את גובה הלהבות. העיקר הוא ארבע הדמויות הללו, שמתוארות במשיכות מכחול אמינות ומרתקות. הייסמית זורקת אותן אל הזירה, כמו שפעם בהיאבקות של ימי שישי היו נלחמים זה בזה בזוגות, רק שהפעם, במקום מתאבקים בשר ודם, נמצאות בזירה מוזרויות אישיותיות. מה קורה כשמציצנות ואופי נמנע פוגשים דכאון ואובססיה, וכשקשיי ויסות פוגשים נקמנות, הפכפכות, ונטייה לדרמה.
הייסמית כותבת ביד בוטחת ומניעה את העלילה באופן שבו כאשר הדמויות פועלות, מחד עולה המחשבה "הוא/היא באמת אמרו/עשו את זה עכשיו?" ומנגד, זה נראה טבעי לגמרי. בדיוק כמו החבר/חברה שכבר למדתם להכיר את ההתנהגויות הייחודיות שלהם.
כל פרט נוסף על העלילה יהיה ספוילר, ולכן רק אומר שהדמויות והכתיבה מעולות ולא נס ליחן גם שישים שנה ויותר אחרי שהספר נכתב. התעלומה בה מתמקד הסיפור, נוגעת יותר ל"קופסא השחורה" של הנפש מאשר למי-עשה-את-זה האגאטה כריסטי-אי, והקצב נינוח ומאיץ לסירוגין באופן שעובד היטב.
בעבר הרחוק, פתחתי את הסקירה של יומן הסנונית המצמרר עם זה שברשימת המפורסמים שאני מעדיף לא לאכול איתם צהריים נכללת אמלי נותומב. כשאני קורא את הייסמית, נדמה לי שגם איתה הארוחה הדמיונית הזו לא תהיה שעה קלילה של צחקוקים (לא שהוזמנתי, כן? ולא שהיא בין החיים). סקירה בויקיפדיה מראה שהיא התמודדה עם קשיים התמכרותיים, רפואיים ונפשיים בחייה, וגם הרקע מאיר העיניים שמוסיף דרור משעני בסוף הספר, מלמד על אדם נבון ורגיש שהיה רדוף על ידי לא מעט שדים. לפעמים הקו שמפריד בין אדם מבריק או מיוחד ואדם שסובל מהפרעת אישיות הוא אפור או שקוף. ולפעמים זה בכלל תלוי בסביבה. אירוע חיצוני לכאן או לכאן, התמקמות נכונה של תכונות אישיות מסוימות בקונטקסט חיים ספציפי יכולה לחרוץ גורלות (זוכר במעומעם מחקר על כך שרבע מהמנכ"לים, ואולי אני מגזים, התאימו לקריטריונים של הפרעת אישיות פסיכופתית, מה היה קורה אילו היו מסתובבים חופשי מחוץ ללשכה שלהם בקומה החמישים בעזריאלי, כשרק העננים מארחים להם לחברה? האימה...).
ציונים:
כתיבה: 9
דמויות: 9
תעלומה: 9
קצב: 8
בונוס/עונש: נקודה שלמה על רומן שמחזיק מעמד לאורך השנים ומתאר ונוגע בתחום של הפרעות אישיות בדרך אורגנית, מבלי להעיק או להטיף.
סופי: 9
"קריאת הינשוף" עוכר שלווה ומרתק. מיוחד במינו, בהיותו תרגיל חיבור שבו במקום מספרים, מחברים הפרעות אישיות ומגיעים לתוצאה סופית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה