החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 

משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.

 

אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9

תעלומה: 8.5 

דמויות: 8

כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי. 

גשם שחור - גראהם בראון

 

גשם שחור משתייך לתת ז'אנר של ספרי המתח, הרפתקאות מעורבבות עם מעט מדע בדיוני. העלילה מספרת על דניאל ליידלו, צעירה שאפתנית העובדת בארגון שעוסק לכאורה במחקר אך למעשה מהווה מעין מקבילה אינדיאנה ג'ונסית של ה-CIA, משמע חותר לממש מדיניות ארצות הברית בכל הקשור לאוצרות המפוזרים על כדה"א. דניאל מקבלת על עצמה לפקד על משלחת שיוצאת לברזיל בעקבות מה שעשוי להיות התגלית המדעית של המאה ה-22. בדרך היא נאבקת בארגון סתרים זדוני, שבט קדום ויצורים קטלניים ונדרשת להבין את ההגיון מאחורי מערכת אקלוגית זעירה שמתחזקת יחסי גומלין מתוחים מזה עידנים.

נשמע לא רע? קצת פעולה, קצת מד"ב. בקצרה, זה היה די גרוע. אם נשווה לעולם הקולנוע, על קו התפר שבין אינדיאנה ג'ונס הממזרי ל-fateful findings הכה-נורא-שזה-כיף של ניל ברין (יוצר קולנועי בתחום המד"ב שעובד באופן עצמאי ומייצר קרינג' מהנה-מצמרר בסגנון "החדר" של טומי ווייזו), "גשם שחור נמצא בדיוק במרכז", וזה לא מקום טוב להיות בו. אין לו את השנינות, התחכום, תנופת הסיפור וההומור שיש לסיפורי אינדיאנה ג'ונס, והוא גם לא גרוע מספיק כדי לשעשע כמו הסרט של ברין.

על פניו יש תשתית מספקת. ליידלו הגיבורה מנותקת מהשותף שלה, ארנולד מור, על ידי הבוס של הארגון. בראון מגלה לנו מיד כי רשת תככים התככים והנאמנויות בארגון מלווה את ההרפתקה "בשטח" במסגרתה חברי המשלחת יוצאים על מנת לאתר אוצר קדום מול בטריטוריה מסתורית. אבל בפועל דבר לא עובד. הקצב חורק - המרדפים לא נגישים או מרתקים, ההליכה הארוכה בג'ונגל (מזכיר את even the trees walked in that movie מ"מוכרים בלבד 2"), החקירה של המקדש המסתורי וההיערכות מול הכוחות הפועלים נגד חברי המשלחת. כולם מתבצעים בקצב איטי ומתסכל, ועד שמגיעים כמה רעיונות מד"ב חביבים, האוויר כבר נגמר. הכתיבה של בראון דידקטית שבלונית. מן דן בראון לא מלוטש. הדמויות הן נקודת תורפה נוספת. בראון מנסה לתת להן רקע, היסטוריה אישית שתסביר את התנהלותן - המרצה שחווה אובדן מגונן על הסטודנטית שלו, הוקר, ההריסון פורד של הספר עם חוש הצדק המפותח מאחורי החספוס, וליידלו שאני כבר לא זוכר מה היה הסיפור שלה. על אף המאמץ, זה יוצא ארכני, פשטני וסכמטי. אין די מן הקסם הנדרש כדי להקים דמויות לחיים, ולעתים קרובות מדי, ה"קרטוניות" שלהן צצה ובוזקת עוד קצת יאוש על חוויית קריאה שגם כך מתאפיינת בהזדחלות וכתיבה בינונית. התעלומה כן חביבה, עם פתרון מד"בי עד מאוד, אבל כאמור, לא מפצה על מה שקורה קודם.

בגב הספר מצוין שבראון הוא גם טייס ועו"ד. זה טוב.

ציונים:

דמויות: 6

קצב: 6

כתיבה: 6

תעלומה: 8

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: אין 

סופי: 6.5

מותחן מד"ב שמתיש את הקורא בכל הפרמטרים. פריכית אורז יבשה עשויה מילים. 

מסילת המוות - טים ויבר

"מסילת המוות" הוא המשכו של "המרדף אחד המת", ובו העיתונאי שעשה הסבה לבלש פרטי, דיוויד רייקר, מעמיק חדור אל עולמות אפלים של רוע שמייצר מסתורין ואובדן. בניגוד למה שקורה לרוב בקולנוע, ספר ההמשך עולה על קודמו בכל הפרמטרים.

קצת עלילה קודם. רייקר, העיתונאי שהפך למאתר נעדרים (מקצוע שהומצא, אם אני לא טועה, על ידי הרלן קובן), מוזמן על ידי זוג צעיר ועשיר לאתר את בת המשפחה הבכורה שנעלמה לפני חצי שנה. העובדה שהיא לבנה, יפה, ועשירה הפכה את החקירה לבעלת פרופיל גבוה. אבל לאחר שהמשטרה לא מצאה דבר במשך חודשים, ההורים התייאשו ופנו לאפיק הפרטי. החקירה מסתעפת כשרייקר מגלה פרטים עלומים על הימים שקדמו לחטיפת הנערה, ובמקביל מתבקש על ידי חברה בקבוצה הטיפולית בה הוא משתתף לאחר אובדן אשתו, לסייע לה לאתר את רוצחי בעלה השוטר. סיבוך נוסף ומרתק נגרם בגלל שהחקירה העצמאית של רייקר "לא באה טוב" לחוקרי ההיעלמות המקוריים שמנסים להסיט את רייקר מהדרך, והוא מוצא עצמו מסובך גם עם המשטרה.

כאשר קניתי את הספר, נבהלתי קצת, כי הבחנתי בסימפטום מוכר של ספרי המשך - עלייה משמעותית במשקל, בערך במאה עמודים.
לעתים קרובות תסמין זה מלמד על תופעת ה-"אני כל כך מוקסם מהבולשיט של עצמי שלא אמחק אף מילה", תופעה שחווים סופרים לאחר הצלחה של ספרם. התוצאות הן בדרך כלל קיצוץ בעבודת העורך במקום הטקסט, ותחושת לאות בואכה בחילה אצל הקורא (לפחות כך הרגשתי במקרה של דן בראון, עיין ערך "הסמל האבוד" ו"התופת" שסובלים מעודף משקל משמעותי ביחס לקודמיהם, מבלי שתהיה לכך הצדקה). התופעה מעצבנת במיוחד, כשזה מגיע לספרי מתח מהסוג של פרקים קצרים ואינפלציה בקליפהאנגרים, בהם ההסכם הלא כתוב הוא שבאנו ליהנות מהקצב והמתח בידיעה שמדובר בג'אנק-פוד מספק, ולא להיות מושפעים עמוקות מיצירה ספרותית.

אבל, הפלא ופלא, ויבר אינו עושה שימוש במאת העמודים הנוספים כדי להכביד עלינו עם "מור אוף דה סיים", הוא פשוט מנצל את השטח הנוסף כדי ליצור תעלומה סבוכה ומסקרנת, שמסתעפת לכיוונים מעניינים, להעמיק במידה מתונה ואמינה את הדמויות, להוסיף שחקנים חדשים ומעניינים (קולם, בלש המשטרה שעבר בעצמו חוויית אובדן, והשכנה ועורכת הדין, שמערכת היחסים בינה לבין רייקר החלה כבר בספר הקודם ונמשכת בספר הנוכחי), ולהעמיק גם את סבך האינטרסים המתנגשים, בעימות המעניין של רייקר עם גורמים שונים במשטרה.

אז אם לסכם, בכרך החדש בסדרת דיוויד רייקר, הכתיבה קצבית וזורמת. כמו בספר הקודם, ויבר מצליח ליצור דרמה ולהישמר מפאתוס ולנפק תחושה אפלולית/עצובה שאינה הופכת לבכיינות מעצבנת. הדמויות אמינות. התעלומה מורכבת ומשכנעת - השילוב בין תעלומת ד"ר גלאס, רצח השוטר והאינטרסים של החוקרים המעורבים השונים מעשיר את העלילה. וכך גם התהליך, הפשוט אך אמין, שעובר על דיוויד במסעו לפצח עוד תעלומת היעלמות, ובתוך כך, להתקרב קצת יותר לצד האפל שלו עצמו, כדי להצליח להשיב את חייו למסלול נורמלי.

והערה קטנה לסיום. את הספר קראתי תוך כדי האזנה לאלבום החדש של "mogwai", "רייב טייפס" . נראה לי שלהקת הפוסט-רוק הסקוטית יצרה פסקול מושלם לספרי מתח - עם מלודיות אפלות וקליטות ומעט מאוד טקסט, ועם שירים בעלי שמות חידתיים כמו: heard about you last night, remurdered, ו-the lord is out of control מדובר בשילוב מוצלח. מומלץ. גם.

 ציונים:

תעלומה: 9
דמויות: 8.5
קצב: 9
כתיבה: 8

ממוצע: 8.625

בונוס/עונש: נקודה ושלושה רבעים על הישג נאה - המשכון שעולה על קודמו באופן גורף.

סופי: 8.8

ויבר יצר המשכון שמפתח את הגיבור שלו ואת עולמו בדרך מרתקת. כדאי.

המרדף אחר המת - טים ויבר

"המרדף אחר המת" הוא מותחן בריטי אפל וקצבי. הוא אינו מושלם  כלל. חלק מן ההתרחשויות והתפניות אינן אמינות דיין, אבל הקצב המוצלח, העיסוק המעניין בהתמודדות עם אובדן ובתחייה מחדש הופך את הקריאה בו למהנה בסך הכול.

דיוויד רייקר הוא עיתונאי שאיבד את אשתו בגיל צעיר למחלת הסרטן. קצת לפני פטירתה עשה הסבה מקצועית, מעיתונאות לחיפוש נעדרים. כך יצא שהוא מן חוקר פרטי עם תחום התמחות מאוד ספציפי.
בפתח הסיפור דיוויד, שעודנו מתאבל על אשתו, מקבל ביקור ממרי טאון שטוענת כי ראתה את בנה המת, אלכס.
אלכס, בנם של מרי ומלקולם, הלוקה באלצהיימר, נעלם מבית המשפחה חמש שנים טרם נהרג בתאונה מחרידה. דיוויד משתכנע לקחת את המקרה ומתחיל לגשש בעברו של אלכס. מסעו מפגיש אותו עם אגודת סתרים בעלת שיטות פעולה חשאיות ואג'נדה מוזרה ודי מזעזעת.

הכתיבה מעט שטחית, אבל בסך הכול מהודקת ומייצרת מעין קרירות ההולמת היטב את הנושאים המורבידיים בהם עוסק הספר. נקודה שבולטת לטובה היא האמינות שבה האבל על אשתו מאפשר לדיוויד להיות חסר זהירות , ועל ידי כך להרחיק לכת בחקירתו. הקצב מהיר, וגם אם ויבר מגזים לפעמים בתיאוריו את הרקע הפיזי שמשמש זירה להתרחשויות, האירועים בסך הכול מתקדמים במהירות והמערכה האחרונה וההירואית על שלל התפניות שלה נקראת בנשימה די עצורה.
הדמויות, גם אם אינן עמוקות, די אמינות ודמותו של דיוויד מצליחה לעורר אמפתיה ולפעול מתוך נקודת האיזון שבין הציני, הקשוח והדיכאוני מבלי שאף מן החלקים ישתלט וירגיש מוגזם.
גולת הכותרת היא התעלומה. אומנם חלק מן ההסברים והתפניות אינם משכנעים ולא אמינים, אבל ויבר עדיין מצליח לייצר אווירת מסתורין ולהעלות שאלות מעניינות: כיצד אדם מת חוזר לחיים? האם זה אפשרי? ומעניין אף יותר הוא העניין העומד בבסיס התעלומה,  זהירות ספוילר:  האגודה שדיוויד מגלה, "פרויקט גולגולתא", משתמשת בשיטות מוזרות ומחרידות בעבודתה. קיים דמיון בין אופן העבודה של הפרויקט לנושא של סרט האימה הצרפתי משנת 2008, Martyrs, יצירה מזעזעת בזכות עצמה שנוצרה שנתיים לפני כתיבת הספר ומעלה את התהייה, האם ויבר הוא חובב של אימה צרפתית. סוף ספוילר.

בסך הכול מדובר במותחן יעיל ומהנה. על המדף שלי נמצא כבר "מסילת המוות", המשך עלילותיו של דיוויד רייקר, שיצא אף הוא בהוצאת מטר (אחת ההוצאות היחידות שמתמידות עם סדרות הבלש שלהן, עיין ערך ספרי ג'וש באזל, ג'סטין קרונין ואלן בראדלי עם פלאביה דה-לוס הכימאית הצעירה ופותרת התעלומות שלו).

ציונים:

כתיבה: 8
דמויות:7.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8 יכלה להיות עם ציון גבוה יותר לו הייתה אחידה יותר

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין

סופי: 8

מותחן בריטי שמרגיש אמריקאי, עושה שימוש ברעיונות צרפתיים, ובסך הכול, עושה את העבודה.

המעבר - ג'סטין קרונין

לאחר מלחמת העולם Z שסוקר כאן, מגיע עוד תיאור (מפורט) של סוף העולם. נדמה שאנחנו ניצבים מול גל של ספרים כאלה. לפני מספר שנים היה זה "הדרך", המדכא-רצח, של קורמאק מקרתי שסיפר באופן מזוויע על סוף העולם.
לאחרונה הוצא לאור מחדש "על החוף" של נוויל שוט, המתאר את החיים בכדה"א לאחר שואה גרעינית (נוגה, עדין ומכשף), וגם הצלחתה של "המתים החיים", סדרת הטלויזיה המבוססת על הקומיקס, וסרטי "28 יום/שבועות אחרי" מעידים על עניין הולך וגובר בסוף העולם.

הרומן הכבד הזה, בן למעלה מ-800 עמודים עמוסים, משך אותי בגלל העטיפה הנאה שלו, ובגלל הנושא שהזכיר לי את הספר "העמדה" של סטיבן קינג, שקראתי כנער ואהבתי (למרות שבמאבק בין "זה" ל"עמדה", אני הייתי ועודני מחובבי "זה"). קינג גם ממליץ על הספר בגב הכריכה. אבל מניסיוני, ספריו טובים מהמלצותיו, כך שזה לא אמר לי הרבה.
כאשר קראתי על גב הכריכה כי המבקרים משבחים את "כתיבתו התמציתית" של קרונין, זקפתי גבה. משקלו של הספר לימד שני דברים. הוא לא תמציתי. ויהיה צורך באורטופד אם לא אסיים לקרוא אותו מהר.

אז מה יש לנו כאן. סיפור אפי, שאפתני, על סיום החיים כפי שאנו מכירים אותם, והתחלתם מחדש.
אתאר רק מעט מן העלילה כדי לשמור מפני ספוילרים.
ניסוי צבאי משתבש וגורם לפריצת מגפה שהופכת אנשים ליצורים מסוכנים וטורפניים - נקודת מוצא שנדמה שהפכה למקבילה של ז'אנר סוף העולם ל"נער פוגש נערה" של הרומנים הרומנטיים.
האנושות נמחית כמעט לגמרי. והשורדים צריכים להמציא ציוויליזציה חדשה. כזו שמתחשבת בעובדה שהקיום האנושי מאוים.

הספר כולל שני חלקים. הראשון, הקצר יותר, מתאר את מה שאירע לפני ההמגפה, ובו אנו מתוודאים לסוכן FBI, בראד וולגסט שמו. הוא בעל עבר מעט קלישאתי אבל מהווה דמות עגומה-אמינה. חלקו בסיפור המגפה חשוב, והמסע שהוא עובר מהווה את צירו של החלק הראשון. החלק השני נפרש מאה שנים לאחר ההתפרצות, ומספר על מסען של קבוצות בני אדם אחר תשובות לשאלת המגפה ואחר אפשרויות קיום טובות יותר. קיים גורם משותף בין שני החלקים, שמהווה מפתח להבנה של האירועים.

קצת קשה לבקר ספר שסובל ממידה מסוימת של פיצול אישיות כזה. בחלק הראשון הייתה מצד אחד הרגשה ש"בסיפור הזה כבר היינו", ומצד שני הוא כתוב טוב, אמין ואפילו מרגש לפרקים. החלק השני, חלקו העיקרי של הרומן השאפתני הזה, מאוד עמוס וחסר אחידות.
הדמויות, שבתחילה אינן מובחנות בקלות זו מזו, מקבלות נפח וזהותן מעמיקה לאורך מאות העמודים. רעיונות מבריקים (החלום על האישה השמנה ומשמעותו) מתקיימים לצד רעיונות מוכרים ואפילו נדושים, רגעים מרגשים ואבחנות עדינות ביחס לנפשם של הגיבורים מתרחשים לצד סצנות ואמירות בנאליות או קיטשיות. לכן, הקריאה היא ממלחמת חפירות בעולם הקשה הזה שקרונין יוצר.
גם הקצב אינו אחיד. לעיתים מתרחשים אירועים במהירות שגורמת לקרוא להרגיש שהנה ה"נגיפיים" ממש מולו, ולעיתים אחרות, ההליכה, סטייל "שר הטבעות", מתמשכת ומתמשכת, ותיאורי הנוף גורמים ליאוש.

בסופו של דבר קצת קשה לי לקבוע דעה חד משמעית על הספר, אז אתן למספרים לדבר. וגם הם יתקשו עם השורה התחתונה.

ציונים:

כתיבה: 7 (ליתר דיוק, לפעמים 8 ולפעמים 6)
דמויות: 7.5 מתפתחות היטב
קצב: 7
תעלומה: 8, למרות שהקטגוריה פחות רלוונטית, במהלך הסיפור מתעוררות שאלות מעניינות.

ממוצע: 7.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על ההיקף המרשים והמציאות המשכנעת של העתיד המאייש, ועל כמה רעיונות מקוריים.

סופי: 7.5 (8.5 או 6.5 לסירוגין...)

תיאור אפי, מרשים, אך מאוד לא אחיד ברמתו, של סוף העולם, והמסע הארוך להקמתו של עולם חדש, מלווה במספר רעיונות יפים ומצמררים ובהרבה רעיונות קלישאתיים ולעוסים.

יצור פראי - ג'וש באזל (מאת אורי קידר)

הבעיה הכי גדולה של הספר "יצור פראי", היא גם היתרון שלו. לבעיה של 'יצור פראי' קוראים ג'וש באזל. או אולי פיטר בראון. או פייטרו בראונה. או בעצם, ד"ר ליונל אזימוט. ג'וש באזל הוא רב האומן שכתב את הספר וכל שאר שמות הם אותו אדם בדיוק, אדם אותו יצר באזל.

"על מה אתה מקשקש?", אתם ודאי שואלים.

הבעיה הכי גדולה של רומן המתח הלא שגרתי הזה נעוצה בספרו הקודם של באזל, "לנצח את מלאך המוות" – אחד המותחנים הכי טובים ומשעשעים שקראתי בשנה האחרונה. כשמגיעים לספר המשך, עם אותו גיבור (בשם בדוי), הציפיות הן כאלה שקשה מאוד לענות עליהן. קצת כמו להיות הבן של שימי תבורי.

נדמה לי שג'וש באזל הבין את הבעיה וניסה לפתור אותה על ידי כתיבת רומן שונה לחלוטין.

כזכור, ב'לנצח', פיטר בראון הוא רופא עם עבר מסתורי במאפיה שמנסה לפתוח בחיים חדשים, לברוח ולנקום. בספר החדש הוא כבר רופא על סיפונה של ספינת שעשועים, ששונא כל רגע מעבודתו ומקבל הצעה לצאת למסע מוזר לאגם נידח במינסוטה, כשומרה של פליאונתולוגית (סקסית בטירוף, כמובן), במהלכו אמורה המשלחת לאתר את המפלצת שמסתתרת, על פי האגדה, באגם. מין "נסי" אמריקאית.

כצפוי, החבורה עוברת שלל תלאות הזויות, העיירה בה נמצא האגם מעניקה לחבורה קבלת פנים שיקבל ציוני הפוסע ברחובות טהראן. וזה עוד לפני ששרה פיילין נכנסה לתמונה. כן, שרה פיילין. ההיא מאלסקה.

קשה לי מאוד לכתוב ביקורת על הספר הזה. גם כי כל פרט נוסף שאספר עלול להוות ספוילר וגם כי, כפי שאולי שמתם לב, אין לי יותר מדי דברים לכתוב על הספר.

זהו מותחן כיפי, קורע מצחוק ופיטר בראון הוא דמות שובת לב. גם בספר הזה הערות השוליים הן תענוג קומי, ובסיום הספר, באזל מספר את הסיפור האמיתי מאחורי שלל עובדות ששתל בספר.

הבדל משמעותי נוסף בין הספרים – האג'נדה. לפיטר בראון יש דעות מוצקות לגבי שלל נושאים כמו איכות הסביבה, קפיטליזם ובאופן כללי, הוא מאמין שרפובליקני ו'אידיוט' הן מילים נרדפות. ושוב, זה עוד לפני ששרה פיילין נכנסת לתמונה. אה, והוא גם תומך נלהב של ישראל.

ייאמר לזכותו של באזל שהוא השקיע מחקר מעמיק לפני כתיבת הספר, שהנושאים עליהם הוא כותב חשובים לו וכי הוא יודע לכתוב עליהם בצורה מעוררת הערכה. גרסא משופרת של קארל היאסן, עם שילוב של קינקי פרידמן (למיטיבי לכת בלבד).

בשורה התחתונה – אחלה של ספר מתח. חייבים להתחיל מ'לנצח את מלאך המוות', אחרת לא מבינים למה בראון מתעב כל כך כרישים, אבל תנסו להתנתק מהספר ולא להיות שיפוטיים כשקוראים את 'יצור פראי'.

ואתם חייבים להיות שם כששרה פיילין נכנסת לתמונה.

ציונים:

תעלומה: 9 רוב הזמן אין לנו שמץ של מושג מה קורה פה לעזאזל, מי הטובים ומי הרעים. הפיתרון לא מסעיר ברמות גבוהות, אבל הדרך לשם מענגת.

דמויות: 9 פיטר בראון. וכמובן – שרה פיילין...

כתיבה: 9.5 כפי שציינתי – באזל יודע לשלב את הרעיונות והנושאים החשובים לו ולעשות זאת תוך כדי קריצה והרבה מאוד הומור. הערות השוליים מוסיפות המון לחוויה.

קצב: 8 רצים ורצים, אבל מפעם לפעם עוצרים לרגע ואז מגיע פלאשבק של אחת הדמויות. לעיתים זה קצת מעיק.

ממוצע: 8.875

בונוס/עונש: שתי נקודות. אחת על הערות השוליים, השנייה על האג'נדה (תודו שחשבתם שאכתוב 'שרה פיילין'), שנדיר למצוא בספרי מתח.

סופי: 9.075

יוצאים לשוט באגם וויט. חגורות הצלה לא יעזרו. חוש הומור – כן.

לנצח את מלאך המוות - ג'וש באזל (מאת אורי קידר)

אחת הביקורות הראשונות שכתבתי בבלוג זה, עסקה בספר "הילד האחרון". ספר מתח עמוק, מלנכולי ואפל. האווירה הקודרת והדמויות שהמזל הטוב פסח עליהן, הפכו את הספר הדי שגרתי, למשהו שנחרט בזיכרון בזכות קדרותו.

במקרה של "לנצח את מלאך המוות" של ג'וש באזל הספר נחרט בזיכרון מסיבות אחרות לגמרי. אני לא יודע אם אנחנו פה בשביל הבדיחות או בשביל הסיפור המפותל והמיוחד. כנראה ששניהם משחקים תפקיד משמעותי. בפתיחת הספר, כמות הבדיחות כה גבוהה, שנראה שאנחנו פה רק בשביל הבדיחות, וקצת כמו בסרט פורנו, העלילה מיותרת. בהמשך, העלילה מתחילה לתפוס תאוצה ומקום ואז יש גם ספר מתח ולא רק מטח יריות הומוריסטי.

 אבל יש בספר הזה משהו מעבר לעוד ספר מתח קליל שהופך אותו לכזה שלופת את הבטן ומקשה על  הנחתו בצד וחזרה לחיי היומיום. ייתכן וזו הנבזיות המקסימה שמבצבצת מכל שורה, וכמובן – מהערות השוליים המאלפות, אליהן עוד נחזור. אך לדעתי מדובר בעיקר בדמות הראשית המוצלחת עד מאוד.

ד"ר פיטר בראון הוא מתמחה בבית חולים גרוע במנהטן. חלקים לא מבוטלים מהספר עוסקים בנחשלותו של בית החולים. פרקים שלמים נראים כמו מחווה משעשעת לקלאסיקה "בית האלוהים". דמותו של בראון רבת סתירות. הוא הופך מורכב יותר ויותר עם כל דף שהופכים ברומן הקצבי הזה. וכאשר, בשלב מסוים, אנחנו מגלים פרטים מפתיעים על עברו, דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. על אף שמדובר בספר משעשע למדי, דמותו של בראון, שהיא למעשה הדמות היחידה אשר מקבלת עומק ומשמעות, כובשת ומרגשת.

מבלי להסגיר יותר מטפח, בשלב מוקדם מאוד בעלילה אנו מגלים שלד"ר בראון עבר מפוקפק, ששב ומתנפל עליו. הוא נאלץ להילחם על חייו, כשהמצפון שלו לא מאפשר לו לנטוש את חוליו.

הסיפור מתקדם בדרך מרתקת, בו בכל פרק מתקדמת העלילה, אך בזה שאחריו היא חוזרת לאחור וחושפת חלק נוסף בסיפורו של הרופא, כשהחזרה לאחור נעשית מנקודת מבט עכשווית ומפוכחת.

הסיפור הבסיסי כבר היה קיים בעבר (ע"ע "מותו וחייו של בובי ז", שמחברו, דון וינסלו, ממליץ על "מלאך המוות" בכריכתו האחורית), אבל הפיתולים בהחלט מפתיעים, כך שעל אף הפתרון הלא מרעיש, רמת המתח והעניין נשארת גבוהה כל העת. מבחינת כתיבה, הספר פשוט קורע מצחוק. הדיאלוגים חדים ולא נמרחים וגולת הכותרת – הערות השוליים שמלאות בתופינים – החל מהערות רפואיות ועד שטויות מופרכות למדי. בסוף הספר כותב באזל כי כל הערות השוליים מצוצות מהאצבע, ונותר רק להעריך אותו על יכולת ההמצאה. מצד שני, באזל הוא רופא בעצמו ובעל תואר בכתיבה יוצרת, כך שיש לתהות האם גם ההערה בסיום היא לא שטות נוספת שלו. הקצב, מהיר ועצבני, עם רגעים של עומק ורגש.

בסך הכול מדובר ברומן קליל, מצחיק מאוד ובו דמות אחת שמשמשת בסיס איתן ומסקרן לקריאה.

ציונים:

תעלומה: 8.5

דמויות: 9. אולי צריך לתקן ל"דמות".דמותו של פיטר בראון כובשת לב, עמוסת ניגודים, ורומנטית. גלריית הדמויות המקיפה אותו היא תפאורה, לא יותר.

כתיבה: 9

קצב: 9.

ממוצע: 8.8

בונוס/עונש: שתי נקודות על הערות השוליים, שהופכות את הספר מעוד מותחן משעשע, לחוויה של ממש.

סופי: 9.

ספר נפלא!