התינוקת - ג'יימס סיגל

שיטוט בדוכני שבוע הספר השנה לימד כי ע"ע טרם הוציאו לאור את "gone girl" של ג'יליאן פלין שכבר נבחר להפוך לסרט תחת ידיו של דיוויד פינצ'ר (האחראי לעיבוד האמריקאי ל"נערה עם קעקוע דרקון"). אז עד אז, ביקורת על ספרו הקודם של ג'יימס סיגל בסדרת "מתח עולמי".

בהשוואה ל"שקרים", הקודם של סיגל שקראתי, "התינוקת" מהווה אכזבה, אבל זה עדיין לא אומר שהוא לא ספר טוב.

מסגרתו של הרומן מערבבת בין שני עולמות קשים. בעיות פוריות והמצב המזעזע של קולומביה. מדינה שסועה ומדממת, עקב מאבקן  האלים של שלוש סיעות - ממשל, ימין ושמאל, שענף היצוא המרכזי שלה - סמים - הוא בעייתי בלשון המעטה. ענף יצוא נוסף, חוקי, הוא, מסתבר, תינוקות לאימוץ.

פול וג'ואנה, זוג בורגנים מניו יורק, נתקלים בקשיים מפרכים בניסיונותיהם להביא ילד, כמעט עד כדי פרדה. מפגש מקרי עם אישה שאימצה ילד בקולומביה מוביל אותם אל המסלול.

הספר זורק אותנו בפתיחה היישר אל שיאו של תהליך האימוץ. הזוג טס לפגוש את בתו העתידית בבית היתומים שבקולומביה. כיאה לאורחים ממדינה מערבית עשירה הם מקבלים נהג צמוד ואף מטפלת שמסייעת להם לטפל בבתם החדשה, התינוקת. התהליך עובר בהצלחה. אבל בעקבות תקרית שמתרחשת שעות ספורות לאחר תום התהליך, ג'ואנה מתחילה לחשוש שמשהו קרה לבתם הטרייה. כאשר פול מנסה לעמוד לצידה של אשתו, העניינים מסתבכים, ובני הזוג מתנגשים ראש בראש עם מורכבותה של קולומביה במלוא הדרה.

התעלומה מוצלחת, אפילו מאוד. הדמויות, כמו ב"שקרים", אינן עמוקות מדי, אבל משכנעות ומעניינות. פול הוא שמאי ביטוח מעט אובססיבי לפרטים, וג'ואנה היא מעין אמא-לביאה. גם דמותו של מיילס, עורך הדין שמלווה את הזוג מוצלחת ואמינה, וכך גם גלינה ופבלו, ודמותו העלומה של מנואל. הקצב מהיר וקופצני, גם כן, כפי שהיה ב"שקרים".

עד כאן הכול טוב ויפה. הסיבה ש"התינוקת" מחוויר מול אחיו הצעיר ממנו בשנה (הספרים נכתבו ב-2005 ו-2006) היא הכתיבה. ב"שקרים", היטיב סיגל לטוות רשת רחבה של קורים מסתוריים, ולכן, לכל אורך הספר נשמרה רמה קבועה של עניין ומסתורין לצד ההומור המוצלח. "התינוקת" כתוב אף הוא באופן מאוד אינטליגנטי, ונקודת המוצא שלו מעניינת מאוד, אבל התחושה בעת הקריאה הייתה שהחלקים לא ממש מתחברים למשהו קוהרנטי, אלא מהווים אפיזודות מנותקות אחת מן השנייה, הכתובות כל אחת באופן די פשטני, מה שהעניק לקריאה חוויה של צפייה סרט פעולה בינוני.

ועדיין, למרות חוסר האינטגרציה היחסי, בגלל שסיגל הוא כותב טוב כנראה גם כשהוא כותב פחות טוב, לא ניתן לומר שהספר כתוב באופן גרוע.
סיפורם של גלינה וברון הסמים הוא מוצלח (שימו לב לקטע המקסים שבו גלינה קושרת בין זיכרון ילדות של בתה המרקדת בשלוליות לאופיה הלוחמני). כך גם הקשר בין גלינה וג'ואנה ובין פול למיילס. והסיום קושר היטב קצוות שונים התעלומה ומספק טוויסט מוצלח. ולמרות אלו, הספר פשוט לא מצליח למורכבות ההזויה והמטורללת שהפכה את "שקרים" למוצלח כל כך.

ציונים:

תעלומה: 8.5 מקורית ומערבבת היטב בין נושאים אקטואליים.
קצב: 8.5
דמויות: 8
כתיבה: 7.5 לא אחידה, ובעייתית במבנה.

ממוצע: 8.125

בונוס/עונש: מינוס נקודה ורבע על הנפילה ביחס ל"שקרים".

סופי: 8

ספר מתח קצבי ואינטליגנטי, אך לא אחיד ברמתו, שמערבב בין תהליכי אימוץ ומלחמות סמים, לקוקטייל מסמר שיער.  

אקווה אלטה - דונה לאון

מכירים מה קורה כשאח או אחות קטנים נכנסים לכיתה של מורה שלימדה את אחיהם הגדולים והמצטיינים. לחץ להצליח משולב בקושי לעמוד בציפיות. קשה להיכנס למקום שבו מישהו כבר הציב רף. "אקווה אלטה" הוא ספר מתוך סדרת המתח המשובחת של הוצאת עם עובד - "מתח עולמי". אני מת על העיצוב שלה, מגודל הכרך ועד הפונט והעטיפות. את רוב המשתתפים בסדרה אהבתי מאוד (דווקא מזה של יו לאורי הקומיקאי-שחקן המשובח פחות התלהבתי). לנוכח כל אלו פיתחתי ממנו ציפיות שלא התממשו לגמרי.

"אקווה" נכתב על ידי סופרת אמריקאית המתגוררת באיטליה. הספר הוא כרך בסדרה שגיבורה הוא הבלש גווידו ברונטי, המותחן המאוד איטלקי הזה, מחבר בין עולם האומנות והעתיקות לעולם הפשע האפל של המאפיה. הוא מכיל אגרטלים עתיקים, פושעים אלימים חסרי לב, בלש שהוא דמות עגולה ומשכנעת. בקיצור, על פי הכריכה זה נשמע כמו צופן דה-וינצ'י בלי הבולשיט.

העלילה נפתחת במתקפה ברוטלית על זוג נשים בדירתן. בנות הזוג הן פלאביה פטרלי, זמרת אופרה מפורסמת, איטלקית מלידה, וברט לינץ', מומחית אומנות אמריקאית המתגוררת באיטליה. צמד הגברים שתוקף אותן מאיים על ברט לינץ' כי אל לה להעיז ולקיים פגישה שתכננה, ואז מפגיש אותה עם המשמעות המילולית של שם משפחתה באופן שמעורר בקורא צמרמורת.

אל הדגל נקרא גווידו ברונטי, חוקר וותיק, איש משפחה הנשוי לאקדמאית ומגדל שני מתבגרים, ומעין לוחם בדעות קדומות. מסתבר לקורא שיש לו היכרות קודמת עם לינץ' וזוגתה ("אקווה" הוא החמישי בסדרה של ברונטי) והוא מצליח לקבל על עצמו ממפקדו את המינוי לחקירה. מקרה רצח שמתרחש לאחר התקיפה טורף את הקלפים, ומסעו של ברונטי מוביל אותו אל נבכי עולם האומנות והעתיקות ואל המקום שבו אנשים אפלים מחליטים מה הם רוצים ומשיגים את זה. לקראת סיום הספר מקבל צביון של מותחן פסיכולוגי והעימות בין ברונטי לאנשים בהם הוא חושד הופך מותח מאוד.

כמובן שוונציה מקבלת מקום מרכזי ברומן הזה, ובמיוחד תופעת ה"אקווה אלטה", הצפה של רחובות ובנייני העיר בעת גשמים חזקים. ככל שהמתח מתגבר כך גובר גם עומק המים שמציפים את הגיבורים עד לשיא הרטוב ביותר שהיה לספר מתח אי פעם.

אז מדוע יצאתי מהקריאה ברגשות מעורבים. אני חושב שהסיבה לא טמונה בתעלומה, אלא דווקא באופן שבו לאון עוסקת בנושאים שברקע. לאורך הספר אנו מתוודעים לדרך שבה גווידו מתפקד כאב לשני ילדיו המתבגרים, לעבודתה של אשתו, ליחס להומוסקסואליים ולסביות באיטליה ולזוגיות. עלילות המשנה האלה, שבדרך כלל מעשירות ספרי מתח, אינן משתלבות היטב ברומן האפלולי ומהוות מעין הפוגה כפויה מתחושת המתח שנוצרת כל אימת שהספר נוגע בעולם האפל שבו הסתבכה לינץ'. מגמה זו מתחזקת בשל העובדה שהעיסוק של לאון בסוגיות הצד די שטחי - במיוחד בהתייחסות לדעות הקדומות. עם זאת, בסך הכול מדובר בספר חביב ביותר עם תעלומה מעניינת, גיבורים עגולים ברובם וקצב מוצלח. מצד שני, אם הספר לא היה חלק מסדרת ""מתח עולמי" אולי הייתי מעניק לו ניקוד גבוה אף יותר.

ציונים:

דמויות: 8
תעלומה: 8
קצב: 8
איכות כתיבה: 7

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: אין

סופי: 7.75

מותחן שכמעט היה טוב מאוד אבל הוא רק בסדר.

שקרים - ג'יימס סיגל

"שקרים" הוא ללא ספק אחד המוצלחים שקראתי בזמן האחרון.

הוא מהווה תוספת מכובדת מאוד לסדרת "מתח עולמי" של הוצאת עם עובד. סדרה עם אחוז פגיעות גבוה מאוד. שני הג'יליאן פלינים וגם ה-יו לאורי שקראתי בה היו מוצלחים. במיוחד שני הראשונים. גם פורמט הכיס המגניב, והעיצוב האדמדם של הספרים הופכים את הסדרה לבעלת זהות ייחודית. כיף להחזיק את הספרים הללו ביד. קל לקרוא אותם באוטובוס (לגבי הנוכחי, אני אפילו יכול להעיד שקל לקרוא אותו גם בעמידה באוטובוס עמוס, אם יש לכם מוסיקה טובה ברקע) ולסטודנטים, אין שום בעיה להסתיר אותם כשמקשיבים להרצאה משעממת.

בקיצור, עם עובד מקפידים על רמת גימור גבוהה גם בז'אנר המתח בו לא הרבו לגעת במהלך השנים (הייתה להם בעבר סדרה נוספת של ספרי מתח. לא יצא לקרוא מהם).

וזה נחמד.

אז מה יש לנו כאן. טום וואל, עיתונאי שבדה מליבו סיפורים מסמרי שיער – על תחרויות התנגשות הנערכות בעיר, ועל רופא שמפוצץ מרפאות הפלה ומתקשר באנגרמות – שהפכו לכתבות בדויות, מסתבך בתעלומה אמיתית לשם שינוי. ואולי בעצם לא?

קשישה בת 100 שאת יום הולדתה הוא נוסע לסקר במסגרת עבודתו במקומון שאליו הצליח להיכנס למרות עברו המפוקפק, טוענת שבנה שב מן המתים לאחר שנהרג באסון טבע חמישים שנה קודם לכן. חייל הלום קרב מעירק נהרג בתאונה אבל חוזר הביתה. אינסטילטור עושה ביקור בית ומשחק עם וואל תופסת.

וואל מנסה לעקוב אחר האירועים ולקשר ביניהם, כשברקע שיטפון איום שקיפד את חייהם של 892 בניה של עיירה קטנה הסמוכה לעיירה שבמקומון שלה הוא עובד. בתור רמאי לשעבר, וואל מתקשה להוכיח את אמיתותן של טענותיו הן לדמויות המקיפות אותו, והן – וזה ללא ספק הצד החזק של הספר – לנו הקוראים.

הקריאה בספר הזכירה לי, באווירה, את "טייק א וולק און דה וויילד סייד" של לו ריד. וואל שהסתבך בעבר ברמאויות, עובר בספר תהליך בו הוא מנסה להאמין לעצמו, מול הנטייה להאמין שהוא משקר, כנראה מפני שהפנים את הכעס של קוראיו בעבר. לכן, גם אנו הקוראים המזדהים עמו (בסה"כ הוא בחור מאוד נחמד), מתקשים להבין - האם המתרחש הוא אמת או בדיה? אולי משהו באמצע? ההליכה בצד האפל הזה, שבו לא ברור אם אנו ניצבים מול דמיון או מציאות מעניקה לחוויית הקריאה ערך מוסף מאוד גדול.

בנוסף, הנטייה של וואל לחשיבה אסוציאטיבית תורמת לכך שהספר הזה הוא ללא ספק "מזון מהיר" מצוין (0 קלוריות!). ריפיון אסוציאטיבי הוא סוג של הפרעת חשיבה שבמקרה החמור שלה, הדובר פולט "סלט מילים" לא ברור. במקרה הטוב נוצר מופע סטנד-אפ מופרע. משהו כמו המופעים הישנים של רובין וויליאמס (לקוראים הצעירים – להבדיל מרובי וויליאמס). לטום וואל יש חשיבה אסוציאטיבית בדיוק ברמה שבה כיף לדלג אתו מנושא לנושא. החשיבה שלו תומכת ביצירת התחושה האפלולית-מעורפלת ששורה על הספר ועל הקורא, ומעניקה לו קצב מהיר שקל לזרום אתו.

פתרון התעלומה מתוחכם. לא ארחיב עליו. ההומור עובד, ואמריקה של ימינו - סהרורית ושבעה, קפיטליסטית עד מוות אבל גם פטריוטית בדרכים מוזרות - מתוארת נהדר.

ציונים:

דמויות: 8.5

קצב: 9.5

תעלומה: 8.5

כתיבה: 9

ממוצע: 8.87

בונוס/עונש: נקודה נקודה שלוש על המקוריות שבכתיבת מותחן שבו פתרון התעלומה האמיתית מעניין לא פחות מפתרון התעלומה הפסיכולוגית ולהיפך. וגם על סצנת הפתיחה מילדותו של וואל שמתארת במעט מאוד מילים הרבה מאוד על התפתחות האישיות שלו.

סופי: 9.

נסיעה סהרורית, קצבית ומשעשעת בצד האפל של המציאות שאתם בפירוש חייבים לעצמכם.