שדים וסמטאות - איתן גפני

 

מתישהו בתקופת הכבלים הלא חוקיים, לילה אחד בחופשת הקיץ, אצל ת' שהתגורר מולי, אחרי שאחיו הגדול שסילק אותנו מהסלון, סיים לצפות ב"ניפגש בסיבוב" או באיזה סרט מתיחות אחר, שבנו אל השטח הכבוש והשתלטנו עליו בשמחה, כמו שחמאס משתלט כיום על...טוב, לא חשוב. בכל מקרה, בטלויזיה החל איש הכבלים לשדר את "השער", סרט אימה דל תקציב על שני חברים שמסתבכים עם הגיהנום. סטיבן דורף, השחקן הראשי, הפך להבטחה לא ממומשת בשנים הבאות, וטיבור טאקאש או טקאץ', הבמאי, שחרר שנתיים אחר כך את "I, madman" הטראשי והדי מוצלח, ואחר כך נעלם לתהום הנשייה של סרטים אה-לה אולפני אסיילום, הידועים לשמצה. אבל באותו לילה, כשצפינו בצמד החברים בני גילנו, גם הם בחופשת הקיץ, פותחים את השער לגיהנום ומתעמתים עם שדים קדומים, נוצר החיבור הראשוני ביני לבין אימה. הרקע הדרוש לעניין כבר היה שם בדמות רוחות הרפאים של השואה שריחפו מעל ובתוך הבית בו גדלתי. אחר כך חיפשתי את הקלטת של הסרט בספריית הוידאו הקרובה לבניין הקטן שלנו, וכמו כל בן תשע או עשר שגדל רוב חייו עם ערוץ אחד בלבד שלא מתעדף מתח ואימה, צפיתי בו בטח עשרות פעמים לפני שהחזרתי אותו לספרייה, עצוב וחפוי ראש, כמו נפרד מחבר טוב בנמל התעופה. 

כל החפירה הזו מתחברת לספרו החדש של איתן גפני, "שדים וסמטאות" שיחד עם "סנוורים אפלים" מהווה צמד ספרי אימה ישראליים כשרים למהדרין, למרות שיש לא מעט אמריקה בתוכם. גפני הוא במאי אימה ישראלי (זן נדיר, אבל לא ציפור משונה), שיצר בין השאר את "ילדי הסתיו", סרט אימה סלאשרי המתרחש על רקע מלחמת יום כיפור, סרט שנדמה כי היה גם מיני אקורד סיום לעידן, או יותר נכון עידנון, בו שוחררו כמה סרטי אימה ישראלים מוצלחים במחצית הראשונה-פלוס של האלפיים ועשר'ז.

אנד נאו הי'ז באק פרום אאוטר ספייס, עם עוד אימה, והפעם באמצעות המילה הכתובה בלבד, ללא צילום פנורמי, וואן שוט, או "אקשן!", אבל עם המון אקשן. ובשורה התחתונה, עם השהייה טובה של אי האמון, כנדרש בכל ז'אנר על טבעי ובאחוז ניכר של קומדיות רומנטיות, זה עובד מצוין.

הספר נפתח בסצנה מצמררת בה חייל בעמדת שמירה בצפון פוגש ביצור שמאתגר משמעותית את מנגנון ההגנה הקלאסי "עצור או שאני יורה". הסצנה הזאת, למרות שניתן לראות אותה מגיעה מקילומטר, כתובה בסינתזה טובה של "מה ישראלי בעיניך" עם מותחני אימה אמריקאיים. משם הספר עובר להתמקד בתרגול צבאי משותף לישראל וארצות הברית, במסגרתו צוות של שייטת-13 וצוות של אריות הים האמריקאיים עובדים יחד במתקן חדשני, שתפקידו לייצר אווירה קלסטרופובית, כשהם מונחים על ידי אישה מסתורית, שנמרוד תמוז, מפקד הצוות הישראלי, ויותר אלפא מאלפא,  מרגיש שהוא מכיר. החיכוכים וההומור, שנובעים מהמפגש הבין התרבותי מספקים נקודת מוצא חביבה ומעניינת. ומשם, בתנועת מלקחיים סיפורית, פורצים לתוך המתקן אויבים לא צפויים, כשבמקביל, סיפוריהם האישיים של חברי הצוות האמריקאי והישראלי נחשפים בהדרגה בטכניקה שמזכירה את הפלאשבקים מ"אבודים" עליה השלום. או אז מתברר שהסיפור מאחורי המתקן הוא קדום, אפל ומדמם יותר ממקבץ מטרות ההולוגרמה המתוחכמות שהוא מציע לחיילים המתאמנים, העלילה מורכבת יותר, ופרטים הנוגעים למיתולוגיות שונות נשזרים בה והופכים לרכיב נוסף בדלק המניע של הסיפור התזזיתי עד לשיא ה - זה כבר ברור בשלב הזה - מדמם עד מאוד.

ספוילר קטן, דלגו אם לא קראתם - 

אחת הדמויות בעלילה היא של איש ביון עלום שמאתר ומכוון את חייהם של הגיבורים לצורך ניהול מדיניות ושמירה על בטחון. באחד הקטעים הוא מחלק לאחד מ"ילדיו" את הממתק האהוב עליו כמן אמצעי של אשרור הקשר ושליטה. אני לא זוכר באיזה סרט או ספר היה קטע כזה, אבל לי הוא הזכיר את הספר והמיני סדרה ששודרה באייטיז, עם פיטר שטראוס, דיוויד מורס ואני כמעט בטוח, רוברט מיצ'ם - "אחוות הוורד", של דיוויד מורל, הסופר שכתב את "רמבו" המקורי (הוצאת "כרם" זכרה לברכה). גם שם איש ביון עשה שימוש לרעה בתפקיד הורי על מנת לגייס/לגדל סוכנים, אבל שם הוא קיבל את מה שמגיע לו.  בספר הנסקר כאן, באופן שבעיני הוא ריאליסטי יותר, הסוף עגום ודכאוני אבל תואם יותר את הכוח האמיתי שיש למערכות יחסים א-סימטריות שכוללות מימד של התעללות.

סוף ספוילר.

לא הכל עובד בספר, אבל באף ספר לא הכל עובד. מי שאומר אחרת, עוסק כנראה בשיווק ולא בתיאור. הדימויים לפעמים נבנים זה על גבי זה באופן שמגדיש את הסאה. לעתים חוזרת על עצמה מילת תואר ברצף תיאורים של מקום/יצור ונוצר מעין אפקט של צ'יזבט סביב מדורה, שזה לא בהכרח רע כשחושבים על אימה, אבל מפריע מעט לקריאה. 

בנוסף, יש בספר כל מיני ארכיטיפים/tropes מוכרים של ספרות/קולנוע אקשן/מד"ב/פנטסיה, שמרגישים מעט מוכרים מדי או ארכאיים. כך למשל, אחת הדמויות עוברת סדרת הדרכות על מגוון נושאים כמו אומנויות לחימה, גיאוגרפיה, דתות תכנות ועוד, באופן שמזכיר את הגיבורים המושלמים של פעם, אה-לה צ'אק נוריס או, שומו שמיים, סטיבן סיגל שהיה מומחה באומנויות לחימה והחליט מתישהו להוציא אלבום רגאיי. אם אי פעם אתם רוצים לדעת מה הוא שיא הקרינג', נסו לדגום ממנו סינגל. כאילו, פנינה רוזנבלום, זוזי הצידה עם יצירתך המאופקת אירן דונט שוט, יש שריף חדש בעיר. ועוד במחלקת הארכיטיפים המודרניים, הלוחם שמתמודד עם פוסט טראומה ושותה כדי לשכוח והבחור השחור שיצא מחיים של סחר בסמים בשכונות המוזנחות של אמריקה העירונית. וגם, בשלב מסוים בתרחישי האקשן, נרקמת תוכנית פעולה שקצת מזכירה את הקטע שבו דה רוק ומארק וולברג קופצים מרב קומות ו"מכוונים לשיחים", מהסרט "החבר'ה האחרים".

אבל, וזה אבל גדול,  ההסתייגויות הללו כלל לא פוגמות בקריאה של הספר הכיפי הזה. להיפך, הן מבוצעות בחן, עם מודעות עצמית, והרבה דיבור מטא משעשע של הדמויות על עצמן, באופן שהופך את הקריאה להומוריסטית וקולחת. בנוסף, חלק מן הארכיטיפים מתנקזים לכיוונים מפתיעים (נמרוד תמוז אני מדבר עליך ועל הפוסט טראומה שלך), ובכלל, אם יש משהו שאפשר לומר על הספר זה שהוא עושה את מה שהוא עושה עם המון התלהבות והנאה. גפני בורא, בתנועות מהירות, עלילה רב שכבתית של מציאות גלויה וסמויה, שנחווית כמשכנעת ומצמררת, כשהשילוב של טוויסטים על תבניות מוכרות ומיתולוגיה חובקת עולם, מוסיף רובד נוסף. כך שבשורה התחתונה, "שדים וסמטאות" הוא מותחן מדמם, קינטי, עם מינונים יפים של הומור ואלימות והמון אהבה לז'אנר. אני מנחש בסבירות גבוהה שהסופר נהנה לכתוב אותו. זה מורגש ומדביק גם את הקורא. אבל הכי חשוב בעיני, הספר הזה, ב-2025, כשאנחנו מדברים על הגירה שלילית, יכול בפירוש להיות מכונה גם חלוצי. אין הרבה ספרי אימה בהגדרה שנכתבו בעברית ואם יש משהו ש"שדים" עושה, והרבה, זה להפחיד, באופן אפקטיבי, עם שלל סצנות מצמררות שעובדות מצוין ברובן, כולל כמה בעלות פוטנציאל טריגרי.   

אז אם לסכם, הוא לא מושלם, מדי פעם מרגישים את נוסחת האייטיז/ארלי ניינטיז שלו, אבל למעשה זה חלק מהקסם. והוא קצבי, מדמם ומצחיק במינונים נכונים, כולל המון רעיונות מעניינים לצד הדים לסיפורים מוכרים. ויותר מהכל, בניגוד לשדים האיומים המופיעים בסמטאותיו, יש לו נשמה, והוא פשוט מהנה מאוד לקריאה. 

אם מתאמצים, אולי אפשר לקרוא בין השורות ולהבין שאני מאוד מחבב אימה. נו, תמיד עדיף דם ואיברים כרותים על מסך או בספר מאשר בחיים האמיתיים. פרויד עלה על משהו עם הקטע הזה של סובלימציה.

ציונים:

דמויות: 8 חמודות ורילייטבל

קצב: 7.5 רצחני ברובו אך לא אחיד

כתיבה: 7.5 

תעלומה: 8 נפרשת היטב בהדרגה

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של רבע נקודה על ייבוש ביצות סימבולי והפרחת שממת הז'אנר

סופי: 8

"שדים וסמטאות" הוא מותחן אימה עברי קולח, ובעיני, הוא גם שיר אהבה לקלטת הוידאו השחוקה בה צפיתם שוב ושוב של "נער הזהב" או "צרות גדולות בצ'יינה טאון", מעודכן לישראל, ארוז היטב, ועם מרחק בטוח בין המציאות שלנו למרחב היצירתי. 

 

מה את יודעת? - מעין רוגל

אחרי שנתיים תנ"כיות במובן הרע של המילה, מגיעות לנו כמה שנים של קומדיה רומנטית או סתם נונסנס. אבל לא כאן.

אחרי שהוצאתי רשיון, פרויקט שבא הרבה פחות בקלות מאיך שדמיינתי אותו, פחדתי לבצע שגיאה רצינית על הכביש, ובמשך זמן רב נמנעתי מהכביש המהיר. פחדתי להזיק. רק אחרי כמה שבועות, או אולי חודשים - עברו שנים רבות מאז - ערב אחד הגיע, והחלטתי שדי, אני מעלה הילוך ועולה על הכביש המהיר. וזה היה צעד קטן מאוד לאנושות, רובכם בטח לא הרגיש דבר, אבל איילון פתוח באישון לילה אחרי ביקור אצל חבר ילדות מחולון היה צעד גדול עבורי, ומאז, סו טו ספיק, לא הבטתי לאחור לעבר הפחדים שלי, וחמסה חמסה וכו'.

גם עדי, גיבורת הספר של מעין רוגל, פוחדת, כך נדמה, מהצל של עצמה. היא מגיעה ממשפחה שטיפחה שתיקה, שמירה על גבולות ועמידה בכללים. אבל בשלב מסוים, לקראת סוף הספר, היא עוברת טרנפומציה, פותחת מבערים ו...דמיינו את תלמה ולואיז נוסעות אל מעבר לשפת ההר, אבל ממשיכות לרחף באוויר הרחק מהישג ידינו, או, רפרנס אחר, היא בונדלי גואז וור שי הזנ'ט גון ביפור. 

אבל נתחיל מההתחלה. עדי המופנמת נשואה לעומר השקט, ומולם מתגוררים רז - מנהיג קהילה חברתית לפיתוח המודעות או כת תלוי את מי שואלים - ואשתו הפם-פטאלית, נעמה, וזוג נוסף, שרון - מנהיגה עולה בקהילה - ואלעד שאמור להיות דמות משמעותית אבל נותר די חסר אופי. עדי ועומר מתגוררים בבית שעומר תכנן והנדס ויצר בו מעין "man cave" מתוקתקת במרתף. היחסים בין בני הזוג הם מרחב שבו אינטימיות פיזית ורגשית ומקומות מנותקים דרים זה לצד זה. בתחילת הסיפור, רז, מנהיג הקהילה, נעלם ומותיר אחריו את חסידיו המומים וחסרים. עדי המופנמת חוקרת את היעלמו, במקביל לחקירה הפורמלית על ידי המשטרה ואנשי המקצוע, ונשאבת באופן אמין לחקור גם את חיי המשפחה שלה עצמה ואת עולמה הפנימי עד לסוף שכאמור, מעביר הילוך.

היו כמה דברים שאהבתי מאוד ברומן הזה. ראשית, הוא "slow burn" בקטע טוב. הרבה פעמים כשאומרים את זה על ספרים, ובמיוחד על סרטים, אני מחשב חמישים אחוז שהבערה האיטית הזו היא פשוט שעמום, אבל כשזה נעשה טוב, זה טוב. וכאן אנחנו ממש מתבוננים בגיצים שנוצרים והופכים לנגד עינינו למדורה. נדבך על נדבך, המציאות של עדי מתערערת, ושיווי המשקל מופר כשהיא לומדת עוד ועוד על רז ונעמה, על שרון, עומר, ובעיקר על עצמה. 

נקודת חוזק נוספת היא השימוש בתנועה החברתית/כת. נראה שהיה פה תחקיר תחקירי. המושגים אותם לומדים תלמידי התנועה, אליהם מצטרפת עדי, חלקית בשל החקירה העצמאית שלה וחלקית מפני שיש לה מקומות של תקיעות בחיים, עוברים בצורה אלגנטית כקרינג'יים ושימושיים כאחד. עדי נגעלת ועושה בהם שימוש מועיל באותה נשימה באופן אמין ומעורר עניין שמקדם את העלילה.

במאמר מוסגר, בעבר למדתי שיטת טיפול שהסתמכה על תורות מזרחיות, וכשמישהו העיר על הדמיון לפרקטיקה בודהיסטית, אמר המדריך, "מה אתה חושב? אנחנו בסך הכל גנבים". הערכתי.

גם כאן, רוחניות וקפיטליזם משמשים בערבוביה מתעתעת. האם הלימוד הוא למטרת לימוד או שמא רק למילוי אינטרס כספי קר. וזה מוביל לחוזקה השלישית של הספר שהיא השימוש במוטיבים. השיטוט בבית, קווירק אה-לה טרנטינו, ועוד אלמנטים, חוזרים על עצמם בסיפור באופן שיוצר רמזים שהם מעל הטקסט ומתכתבים אתו, אבל לא בקטע מציק או יומרני, אלא פשוט כזה שמעשיר את החוויה של הקריאה ומוסיף אמינות.

לכל ספר יש גם חולשות, וכאן הן מתגלות בדמויות שאינן מאוד מובחנות. הדמויות הנשיות משורטטות בדיוק, והן עגולות בעוד שהגברים, כולל עומר שמניעיו מוזכרים בשלב מסוים בספר, מעט פלקטיים. בנוסף, סלואו-בורן הוא כשמו, סלואו-בורן, ויש קוראים שעשויים למצוא את הספר מעט איטי. לבסוף, אחת התפניות - גילוי אפשרי בנוגע לגורלו של רז - עוברת כקלה מדי ולא משתלבת היטב בשאר התעלומה המהודקת. אבל בסך הכל, זו תוספת ייחודית, נשית ומרתקת לספרות המתח הישראלית שממשיכה לצמוח בשנים האחרונות, וטוב שכך.

אחרון חביב. הספר הזה, יליד 2019, התפרסם בשנה הנורמלית האחרונה שלנו לפני הקורונה, הבחירות המרובות והמהפכה המשפטית (בלי קשר לדעה פוליטית, תקופה שסועה) וכמובן, לפני השנתיים האחרונות. גלויה נחמדה מימים אחרים שבהם דילמות של זוגות צעירים עוד היו נורמליות. שנחזור לשם.

כתיבה : 9

דמויות: 8

תעלומה: 8

קצב: 8

בונוס/עונש: רבע נקודה על השימוש המגניב בקהילה החברתית ועולם המושגים שלה, והנואר נוארי

סופי: 8.5

נואר נשי שנדמה כי מתקיים בו מאמר הוולווט אנדרגראונד בפם פטאל, "הנה היא מגיעה, כדאי שתיזהר...".

אמונה - דרור משעני

כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם. 

המשפט הזה של אאוגוסטו מונטרוסו, נחשב לאחד הסיפורים הקצרים המפורסמים (והקצרים!). אם לא טועה, פרשנות אחת שלו היא לגבי מאבקו של האדם בממסד. כיצד גם לאחר מאמצים למכביר, כשנאבקים במערכת, היא עדיין שם. 

מעלתו העיקרית של "אמונה" בעיני היא העובדה שאברהם שלנו יוצא לראשונה להתמודד עם דינוזאור (במובן של משהו גדול, משהו שקשה להביס). ההתפתחות הזו, כמו גם הכתיבה המינורית, והדמויות המצוינות (כמו הבלשית החדשה שתחת פיקודו של אברהם), עומדות לזכותו של הרומן הרביעי בסדרה שנסמכת על שולחנם של ענקי הבלש הנינג מנקל עליו השלום וז'ורז' סימנון שעכשיו כשאני חושב על זה גם אינו בין החיים. בניגוד להארי הולה שמצליח להנפיק מגופו רווי האלכוהול והפציעות יריות מדויקות אה-לה הארי המזוהם כשהוא דולק אחר הפושעים הגרועים ביותר בגותאם, ז"א אוסלו, אברהם אברהם שלנו, כמו ז'ול מגרה וקורט וואלנדר, הוא אדם שלם ואמיתי שהוא גם בלש. ככזה הוא פחות מחוספס ואתלטי ויותר, ובכן, נוירוטי ואנושי. מטיל ספק בעצמו אבל גם רוצה להתקדם, חששן, אבל גם אמיץ.  

אז מה יש לנו כאן. אישה קשת יום שבעברה טרגדיה שמקפלת בתוכה גם סוגיה משמעותית על יחסים בין המינים נוהגת באופן אניגמטי, וקשורה (או לא) למקרה שנחקר בו תינוק שהושאר בקניון סמוך לבית חולים. סיפורה נפרש בדרך שאני בדרך כלל אוהב - כאשר ברור שהסופר והדמות יודעים יותר מאתנו ואינם חושפים את הקלפים, והמתח הזה מייצר חלק ניכר מהעניין. אבל הפעם, עבורי לפחות, הפרטים היו מסובכים ומעורפלים מדי, והחשיפה ההדרגתית של סיפור הרקע, כמו גם ההתרחשויות בהווה היו מעט מסורבלות. בטח אם אני משווה לגיבורים לרגע בעלילות הספרים הקודמים בסדרה שסיפורם היה מהודק ונהיר יותר (במיוחד ב"שלוש" הקצבי שאינו חלק מן הסדרה אבל כולל נקודות השקה ומצטיין בקצב מהיר וחדות). ועדיין, יש נקודות זכות גם לקו העלילה הזה. המתח בין דמותה של האישה קשת היום ואפופת המסתורין לבלשית החדשה שעובדת עם אברהם אברהם נכתבים באמת ביד אמן שמשרטטת בדיוק רב את הסביבה, המחשבות והמתח בינאישי שסיטואציית חקירה מזמנת. ולצד העלילה הזו, עלילה נוספת בה אברהם חוקר באופן קצת יותר נהיר וליניארי את תעלומת היעלמו של אדם שקיים או שאינו ונעלם או שלא, ממלון ביפו. חקירה זו יותר זורמת ומרתקת. ההיקשים הלוגיים של אברהם בתחילתה מזכירים את שרלוק הולמס, וההמשך חוצה היבשות והמפתיע הרבה יותר מושך. 

ייתכן שלכך כיוון משעני. אם לא טועה, הכריכה האחורית אומרת משהו על כך שאברהם רוצה בכרך הנוכחי לעבור לחקירות גדולות יותר, עם יותר עניין. אולי ההנגדה הזו בין היומיומי האפרפר על המזימה הסבוכה-אך-על-כרעי-תרנגולת שלו לגדול והסמוי עמו מתמודד אברהם אברהם בעלילה השנייה היא מכוונת. go figure.

בכל מקרה, מדובר בספר כתוב היטב, בעל דמויות עגולות ואמיתיות, קצבי ברובו ומעט חסר אחידות בסיפורים שנארגים לתוכו. לקראת תום הספר יש כמה סצנות מקפיאות דם, כשאברהם פוגש את הדינוזאור (זוכרים?) וגם המפקדת שלו לשעבר, אילנה ליס, מגיחה לרגע ומושיטה ידה באופן לא צפוי מן העולם שמעבר. 

בקיצור, לא מושלם, אבל כשהוא כמעט יצור בשר ודם, אברהם אברהם וכמיהתו למשהו חדש וגדול מושכים אותנו פנימה, ועם כמה סצנות מרשימות מאוד, וסוף שמותיר ציפייה של ממש, הכי קרוב לקליף האנגר שמשעני הגיע אליו בעיני, כדאי מאוד לקרוא.

ציונים:

כתיבה: 9

תעלומה: 8

קצב: 8

דמויות: 9

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שתי נקודות על הדינוזאור והקליף האנגר היחסי

מילה על ציונים. אני חווה דיסוננס, כי מחד הציונים מרגישים נכונים סובייקטיבית, ומאידך, מעריך שנהנתי יותר מהספר הראשון בסדרה - "תיק נעדר" - וציונו בבלוג נמוך יותר. אולי זו העובדה שהסדרה כבר מבוססת ולכן נהנית מחסד נעוריה, אולי השנים החולפות, בכ"ז 11, משנות משהו בהתייחסות. לא יודע. בכל אופן, ציונים, עסק מסובך, מצד אחד הם מספרים מדויקים, מצד שני ניתנים על ידי בני אדם.

סופי:8.7

 תוספת נאה, גם אם לא ה-מצטיינת, לסדרה נהדרת שמקדמת את ספרות הבלש הישראלית, מומלץ בחום!

פסח שמח ורגוע

גבר נכנס בפרדס - אשכול נבו

 

"מפלצות התהילה" של משינה היה יציאה מפתיעה. מי שלמדתי לזהות - בהדרכת מבקרי מוסיקה - כחובבת מדנס (יו ניים איט) ובוב דילן לעת מצוא ("גברת שרה השכנה") הפכה למטאליסטית. לא זוכר אם יובל בנאי גידל שיער ועשה את התנועות הסיבוביות האלה עם הראש על הבמה.

אניהו, אם להשאר מוסיקלי, נדמה שאשכול נבו האזין ללו ריד עליו השלום כששר "hey babe, take a walk on the wild side", התייחס לשורה כהוראה וציית. עלי להודות שלא קראתי אחרי "צימר בגבעתיים" ו-"ארבעה בתים וגעגוע", שניהם מאוד ישראליים, אנושיים וכתובים זורם ביותר, עם משקל סגולי שניתן להתווכח עליו. אבל לפחות על פי העטיפות - כן, כן, אל תשפוט וכו' - נדמה ש-"אלנוילנד", "הראיון האחרון" ו-"המקווה האחרון בסיביר", לא היו אפלים במיוחד ואילו "בפרדס" מתהדר בקאוור אפלולי שקשה לפספס. 

אז, הנה כאן, בשלושה סיפורים, נבו צולל אל מעמקי הנפש הישראלית ומנסה לדלות משם פנינים שחורות. עד כמה זה עובד?

קודם מילה על הסיפורים, ממש בקצרה - גרוש מסתבך עם פאם פטאל בדרום אמריקה, רופא מסתבך עם מתמחה ואישה נשואה מסתבכת עם עצמה. כולם יגיעו לסיטואציות מורכבות, ונבין, או לא, מה בדינמיקה הפנימית שלהם והמציאות סביבם ניתב אותם לשם, ואולי נזכה גם לתובנה על החיים עצמם (כן, בהומור).

הדמויות לרוב אמינות מאוד, מהודקות. פה ושם בורחת איזו אמירה או מחשבה שמרגישה קצת יותר מדי במקום. כמו בסרטי מד"ב כשלרגע יש הבלחה והגיבור מבין שהוא מדבר עם הולוגרמה ולא עם אדם אמיתי, או, אם תרצו, לפעמים הדמויות הן קצת יותר מדי "מה ישראלי בעיניך?" של יאיר לפיד. אבל בגדול, אמינות ומרתקות, כמו בשני הספרים הקודמים של נבו שקראתי. אהבתי במיוחד את הדמות בסיפור האחרון שעוברת אודיסאה מרשימה ונוגעת ללב.

הקצב זורם בבטחון של סופר מנוסה. היו פה ושם רגעים מתים, בעיקר בסיפור האמצעי של ד"ר קארו (ניכרים התחקיר וההיכרות שנוצרה עם חיי בית החולים) כשהוא מאריך בדברים על הא ודא ולא בהכרח הכרחי, בעוד שבסיפור האחרון בנקודות מסוימות קשה היה להניח מהיד. 

הכתיבה מאוד ידידותית למשתמש. המשפטים מחליקים בקלות במורד הגרון של העיניים. האירועים רודפים זה את זה וחושפים בקצב יעיל דילמות ורבדים נוספים ובסה"כ העסק עובד מצוין. מה שפחות עבד בעיני היה ריבוי פלאשבקים או מבטים לאחור בסיפור הראשון. גם עודף מידע בסיפור השני, של ד"ר קארו, והסיום המעט אניגמטי שלו שאולי מנסה להתכתב עם הסיפור הראשון באיזה הדהוד הרמוני שקשה לקלוט, האט וגרם לתחושה של חריקה. 

ומעל לכל הייתה תחושה של פספוס בתעלומה, בניסיון לדלות משהו מן המעמקים האפלים של הנפש הישראלית כפי שמשתקפת משלושת הגיבורים והסובבים אותם. מחד, ניתן לומר שנבו משאיר מקום למורכבות והעמימות המאפיינת את הנפש האנושית (כמה פעמים יצא לכם לעשות דברים שהפתיעו אתכם? דברים רעים? בטח קרה..), אבל מאידך, משהו נשאר לא פתור, לא ברור, עמוק מדי או רדוד, וזה בניגוד חד לכתיבה המהירה והבהירות בשאר ההיבטים. כאילו צלל והגיע לאיזשהו עומק וסבל משכרון מעמקים שלא איפשר לסיים את הצלילה. אבל כאמור, ניתן גם, וזה לגיטימי לגמרי, להתייחס לכך כתיאור מהימן יותר של העמימות האופפת את הנפש האנושית. בעיני זה פחות עבד, כאילו אם היה עושה עוד צעד, אולי היה ניתן להוציא משם משהו שיוכל בקלות רבה יותר לצעוד יד ביד עם הכריכה המצמיתה של הספר. 

ועדיין - ושוב בטון מוסיקלי - נדמה שנבו קצת כמו שניק קייב שר על רוכבים בשמיים שרוחות ההשתוקקות במפרשם כשהם תרים אחר הצד השני, מחפש משהו חדש ועמוק, והחיפוש הזה יפה בעיני, בטח כשיש מאחוריך ספרים לרוב ונוסחה די מנצחת.

ציונים:

כתיבה: 9

דמויות: 8.5

קצב: 8.5

תעלומה: 8

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: פלוס שתי נקודות על boldly going where no one has gone before

סופי: 8.7

מפלצות התהילה של נבו הוא מאמץ מעניין ויפה ובהחלט שווה קריאה

נקמת הקנרית - עלמה גניהר

 

באחת הבדיחות היותר אהובות עלי של מיץ' הדברג ז"ל הוא מספר: "הקשבתי ברדיו לפרסומת על מזרנים והם אמרו - "תשכחו כל מה שאתם יודעים על מזרנים!" - אז שכחתי! אבל אז הם דיברו על מזרנים ולא היה לי מושג מה הם רוצים". מה שעובד בבדיחה היא הקונקרטיזציה שלה, ההיצמדות למילים שברור שכוונתן אחרת. 

בספרות, לעומת זאת, היכולת להעביר מסרים שמוטמעים בטקסט ונובעים ממנו על אף שאינם מוזכרים מפורשות הן מה שמבחין לעתים בין יצירה טובה למצוינת. הרחק מן הקונקרטי ועמוק אל בין השורות. אם במהלך הקריאה הדים עולים מן הטקסט גם אם אינם מוזכרים, אזי הסופר.ת השיגו משהו. זה לא הכרחי כמובן, ואפשר לכתוב מצוין ויעיל בעוד המון דרכים, אבל זה בהחלט יכול להיות דיל ברייקר כששוקלים את היצירה בתומה. 

אחד הדברים שאהבתי ב"קנרית" והיו רבים, היה הדרך שבה, על אף שמדובר במותחן לכל דבר ועניין, כולל ההתפתחויות לא הגיוניות, עלמה גניהר יצרה מעין סיפור-מערה שבו מעבר לתעלומה המרתקת והקצבית נשמעים כל הזמן הדים מסקרנים ליחסי הורים ילדים, יחסי כוחות בין גברים לנשים, עתידה של הספרות בעידן דיגיטלי, וטראומה מוקדמת והשלכותיה על התפתחות היכולת לאהוב ולחיות חיים מלאים. היופי הוא שזה נעשה בדרך מאוזנת, שאינה "אין יור פייס" אבל גם לא מוצנעת מדי, וזה, בעיני (ביקורות אחרות שקראתי לא התלהבו כמוני), הישג מרשים ומרגש.

אז אחרי הפתיחה המפרגנת, על מה הספר. דוד הוא דוקטורנט מופנם שסיפור חייו הוביל אותו היישר אל משבצת הכנון. הוא אוצר בתוכו זעם מודחק שיוצא בדרכים לא מותאמות (ואמינות). בפתיחת הסיפור מרצה חתיך שהוא גם סופר מצליח, עבורו משמש דוד כמתרגל, נרצח. הכותב, סופר פופולרי עם מניירות של כוכב רוק, הוא ההיפך מדוד שבוחר לנבור בכתביה של סופר עלומה שלא ברור אם ספריה אכן התפרסמו. את החקירה מקבלת עליה נעמי לב, חוקרת עדינת נפש עם קליפה מחוספסת לפרקים, שאינה שותה או מעשנת וניסיונותיה לעסוק בטבעונות ושיחותיה עם אביה המת הופכים אותה לאמיתית ומכמירת לב כשהיא מנסה לפלס דרכה מול צמרת המשטרה הגברית שעקרונות המי-טו טרם חלחלו אליה. העלילה מתקדמת עם הירצחם של עוד ועוד סופרים מרשימת רבי המכר, וגלריה של דמויות מעולם הספרות והעיתונות צועדות בסך ומקדמות את מה שהופך למצעד צבעוני ומדמם. נעמי ודוד חוקרים כל אחד מהכיוון שלו - היא את החשודים המצטברים, והוא מגלה כי לסופרת האבודה אולי יש קשר לעניין - והפלונטר הולך ומסתבך, כשעולם הספרות הישראלית כולו ניצב עם הגב לקיר.

מה עובד בספר. קודם כל הדמויות, גניהר מצליחה לייצר גלריה אמינה של דמויות. בחוד החנית נעמי ודוד הפגועים אך מתמודדים, ולצדם המו"ל המחושב, הבוס המסורס, הסופר הדוש ודמותה הנעלמה של הסופרת שהייתה או לא הייתה. אל כולן מתייחסת גניהר בחמלה ובכבוד, וגם הדושים מקבלים טיפול אמין ותמציתי. הכתיבה נמרצת ומהנה מאוד מפני שמחליפה סגנונות. לרגע אנחנו בתעלומת מתח, ובמשנהו זו סאטירה אה-לה ספרות רוסית על גורל אומנות הכתיבה בימינו, ושנייה אחר כך נבירה פסיכולוגית בחוויות העבר והשפעתן על האופי המתעצב של היצור האנושי. התנועה החביבה הזו שנערכה במיומנות עבדה עבורי מאוד, אחרים עלולים לדבר על אי אחידות. הקצב די מהיר עם עצירות פה ושם, כמו בכביש מהיר כאשר ביציאות השונות יש האטה בגלל תנועה נכנסת. דווקא תיאורי הסופרים בגוף ראשון שמעניקים מן קצב לעלילה פחות עבדו עבורי, למרות שהם כתובים בתנופה ובמובחנות, ומהווים דרך מעניינת לתחום בה את ההתרחשויות. עקב אכילס של הרומן הוא התעלומה.  מחד, סבוכה ומרתקת - המעקב של דוד אחר סיפורה של הסופרת מוליך אותו למפגש עם שתי דמויות מסקרנות שהכירו את הסופרת ולפענוח חלקים מן הפאזל המסקרן, מושך ומעניין. גם סיפורה של נעמי שנאבקת בעברה הכואב, ובזירה הגברית של המשטרה (הבוס שלה ספג מהלומה ושאר הקודקודים הם, ובכן, תמצית הגבריות הרעילה כמו שקוראים לזה) מרתק מאוד. אבל יחד עם זאת, יש כמה וכמה פינות משמעותיות לא סגורות שלא אפרט, וגם הפתרון, למרות שהוא הגיוני במידה, אינו מספק. ובעוד האקשן והמתח בהחלט מתגברים לקראת הסוף, הרבה נותר בעיני לא ברור או פתור וזה חסרון.

ועדיין, במכלול הדברים, מעלותיו של הספר עולות לאין ערוך על המגרעות, והוא מספק חוויה מותחת, אנושית, מרתקת ומסקרנת.

ציונים:

דמויות: 9

קצב: 8.5

כתיבה: 9

תעלומה: 7.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: שלוש עשיריות נקודה על אפקט המערה וההדים

סופי: 8.8

ספר מתח מקורי בו סופרים והספרות עצמה ניצבים בסכנה, לעתים מחקר על טראומה, לעתים סאטירה, כל הזמן, סוחף, אנושי וחומל. כיף שהגיע לעולם. מומלץ בחום.