‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאה עצמית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאה עצמית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 17 במרץ 2026

סיפורים מהצללים - בעריכת דקלה קורן

 













כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס. 

אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.

אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".

אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.

באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים, כך נדמה, את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.

ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.

החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:

"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.

"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.

"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.

"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.

"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.

"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.

"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.

"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.

"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.

"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.

"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?






יום שבת, 25 באוקטובר 2025

שדים וסמטאות - איתן גפני






 







מתישהו בתקופת הכבלים הלא חוקיים, לילה אחד בחופשת הקיץ, אצל ת' שהתגורר מולי, אחרי שאחיו הגדול שסילק אותנו מהסלון, סיים לצפות ב"ניפגש בסיבוב" או באיזה סרט מתיחות אחר, שבנו אל השטח הכבוש והשתלטנו עליו בשמחה, כמו שחמאס משתלט כיום על...טוב, לא חשוב. בכל מקרה, בטלויזיה החל איש הכבלים לשדר את "השער", סרט אימה דל תקציב על שני חברים שמסתבכים עם הגיהנום. סטיבן דורף, השחקן הראשי, הפך להבטחה לא ממומשת בשנים הבאות, וטיבור טאקאש או טקאץ', הבמאי, שחרר שנתיים אחר כך את "I, madman" הטראשי והדי מוצלח, ואחר כך נעלם לתהום הנשייה של סרטים אה-לה אולפני אסיילום, הידועים לשמצה. אבל באותו לילה, כשצפינו בצמד החברים בני גילנו, גם הם בחופשת הקיץ, פותחים את השער לגיהנום ומתעמתים עם שדים קדומים, נוצר החיבור הראשוני ביני לבין אימה. הרקע הדרוש לעניין כבר היה שם בדמות רוחות הרפאים של השואה שריחפו מעל ובתוך הבית בו גדלתי. אחר כך חיפשתי את הקלטת של הסרט בספריית הוידאו הקרובה לבניין הקטן שלנו, וכמו כל בן תשע או עשר שגדל רוב חייו עם ערוץ אחד בלבד שלא מתעדף מתח ואימה, צפיתי בו בטח עשרות פעמים לפני שהחזרתי אותו לספרייה, עצוב וחפוי ראש, כמו נפרד מחבר טוב בנמל התעופה. 

כל החפירה הזו מתחברת לספרו החדש של איתן גפני, "שדים וסמטאות" שיחד עם "סנוורים אפלים" מהווה צמד ספרי אימה ישראליים כשרים למהדרין, למרות שיש לא מעט אמריקה בתוכם. גפני הוא במאי אימה ישראלי (זן נדיר, אבל לא ציפור משונה), שיצר בין השאר את "ילדי הסתיו", סרט אימה סלאשרי המתרחש על רקע מלחמת יום כיפור, סרט שנדמה כי היה גם מיני אקורד סיום לעידן, או יותר נכון עידנון, בו שוחררו כמה סרטי אימה ישראלים מוצלחים במחצית הראשונה-פלוס של האלפיים ועשר'ז.

אנד נאו הי'ז באק פרום אאוטר ספייס, עם עוד אימה, והפעם באמצעות המילה הכתובה בלבד, ללא צילום פנורמי, וואן שוט, או "אקשן!", אבל עם המון אקשן. ובשורה התחתונה, עם השהייה טובה של אי האמון, כנדרש בכל ז'אנר על טבעי ובאחוז ניכר של קומדיות רומנטיות, זה עובד מצוין.

הספר נפתח בסצנה מצמררת בה חייל בעמדת שמירה בצפון פוגש ביצור שמאתגר משמעותית את מנגנון ההגנה הקלאסי "עצור או שאני יורה". הסצנה הזאת, למרות שניתן לראות אותה מגיעה מקילומטר, כתובה בסינתזה טובה של "מה ישראלי בעיניך" עם מותחני אימה אמריקאיים. משם הספר עובר להתמקד בתרגול צבאי משותף לישראל וארצות הברית, במסגרתו צוות של שייטת-13 וצוות של אריות הים האמריקאיים עובדים יחד במתקן חדשני, שתפקידו לייצר אווירה קלסטרופובית, כשהם מונחים על ידי אישה מסתורית, שנמרוד תמוז, מפקד הצוות הישראלי, ויותר אלפא מאלפא,  מרגיש שהוא מכיר. החיכוכים וההומור, שנובעים מהמפגש הבין התרבותי מספקים נקודת מוצא חביבה ומעניינת. ומשם, בתנועת מלקחיים סיפורית, פורצים לתוך המתקן אויבים לא צפויים, כשבמקביל, סיפוריהם האישיים של חברי הצוות האמריקאי והישראלי נחשפים בהדרגה בטכניקה שמזכירה את הפלאשבקים מ"אבודים" עליה השלום. או אז מתברר שהסיפור מאחורי המתקן הוא קדום, אפל ומדמם יותר ממקבץ מטרות ההולוגרמה המתוחכמות שהוא מציע לחיילים המתאמנים, העלילה מורכבת יותר, ופרטים הנוגעים למיתולוגיות שונות נשזרים בה והופכים לרכיב נוסף בדלק המניע של הסיפור התזזיתי עד לשיא ה - זה כבר ברור בשלב הזה - מדמם עד מאוד.

ספוילר קטן, דלגו אם לא קראתם - 

אחת הדמויות בעלילה היא של איש ביון עלום שמאתר ומכוון את חייהם של הגיבורים לצורך ניהול מדיניות ושמירה על בטחון. באחד הקטעים הוא מחלק לאחד מ"ילדיו" את הממתק האהוב עליו כמן אמצעי של אשרור הקשר ושליטה. אני לא זוכר באיזה סרט או ספר היה קטע כזה, אבל לי הוא הזכיר את הספר והמיני סדרה ששודרה באייטיז, עם פיטר שטראוס, דיוויד מורס ואני כמעט בטוח, רוברט מיצ'ם - "אחוות הוורד", של דיוויד מורל, הסופר שכתב את "רמבו" המקורי (הוצאת "כרם" זכרה לברכה). גם שם איש ביון עשה שימוש לרעה בתפקיד הורי על מנת לגייס/לגדל סוכנים, אבל שם הוא קיבל את מה שמגיע לו.  בספר הנסקר כאן, באופן שבעיני הוא ריאליסטי יותר, הסוף עגום ודכאוני אבל תואם יותר את הכוח האמיתי שיש למערכות יחסים א-סימטריות שכוללות מימד של התעללות.

סוף ספוילר.

לא הכל עובד בספר, אבל באף ספר לא הכל עובד. מי שאומר אחרת, עוסק כנראה בשיווק ולא בתיאור. הדימויים לפעמים נבנים זה על גבי זה באופן שמגדיש את הסאה. לעתים חוזרת על עצמה מילת תואר ברצף תיאורים של מקום/יצור ונוצר מעין אפקט של צ'יזבט סביב מדורה, שזה לא בהכרח רע כשחושבים על אימה, אבל מפריע מעט לקריאה. 

בנוסף, יש בספר כל מיני ארכיטיפים/tropes מוכרים של ספרות/קולנוע אקשן/מד"ב/פנטסיה, שמרגישים מעט מוכרים מדי או ארכאיים. כך למשל, אחת הדמויות עוברת סדרת הדרכות על מגוון נושאים כמו אומנויות לחימה, גיאוגרפיה, דתות תכנות ועוד, באופן שמזכיר את הגיבורים המושלמים של פעם, אה-לה צ'אק נוריס או, שומו שמיים, סטיבן סיגל שהיה מומחה באומנויות לחימה והחליט מתישהו להוציא אלבום רגאיי. אם אי פעם אתם רוצים לדעת מה הוא שיא הקרינג', נסו לדגום ממנו סינגל. כאילו, פנינה רוזנבלום, זוזי הצידה עם יצירתך המאופקת אירן דונט שוט, יש שריף חדש בעיר. ועוד במחלקת הארכיטיפים המודרניים, הלוחם שמתמודד עם פוסט טראומה ושותה כדי לשכוח והבחור השחור שיצא מחיים של סחר בסמים בשכונות המוזנחות של אמריקה העירונית. וגם, בשלב מסוים בתרחישי האקשן, נרקמת תוכנית פעולה שקצת מזכירה את הקטע שבו דה רוק ומארק וולברג קופצים מרב קומות ו"מכוונים לשיחים", מהסרט "החבר'ה האחרים".

אבל, וזה אבל גדול,  ההסתייגויות הללו כלל לא פוגמות בקריאה של הספר הכיפי הזה. להיפך, הן מבוצעות בחן, עם מודעות עצמית, והרבה דיבור מטא משעשע של הדמויות על עצמן, באופן שהופך את הקריאה להומוריסטית וקולחת. בנוסף, חלק מן הארכיטיפים מתנקזים לכיוונים מפתיעים (נמרוד תמוז אני מדבר עליך ועל הפוסט טראומה שלך), ובכלל, אם יש משהו שאפשר לומר על הספר זה שהוא עושה את מה שהוא עושה עם המון התלהבות והנאה. גפני בורא, בתנועות מהירות, עלילה רב שכבתית של מציאות גלויה וסמויה, שנחווית כמשכנעת ומצמררת, כשהשילוב של טוויסטים על תבניות מוכרות ומיתולוגיה חובקת עולם, מוסיף רובד נוסף. כך שבשורה התחתונה, "שדים וסמטאות" הוא מותחן מדמם, קינטי, עם מינונים יפים של הומור ואלימות והמון אהבה לז'אנר. אני מנחש בסבירות גבוהה שהסופר נהנה לכתוב אותו. זה מורגש ומדביק גם את הקורא. אבל הכי חשוב בעיני, הספר הזה, ב-2025, כשאנחנו מדברים על הגירה שלילית, יכול בפירוש להיות מכונה גם חלוצי. אין הרבה ספרי אימה בהגדרה שנכתבו בעברית ואם יש משהו ש"שדים" עושה, והרבה, זה להפחיד, באופן אפקטיבי, עם שלל סצנות מצמררות שעובדות מצוין ברובן, כולל כמה בעלות פוטנציאל טריגרי.   

אז אם לסכם, הוא לא מושלם, מדי פעם מרגישים את נוסחת האייטיז/ארלי ניינטיז שלו, אבל למעשה זה חלק מהקסם. והוא קצבי, מדמם ומצחיק במינונים נכונים, כולל המון רעיונות מעניינים לצד הדים לסיפורים מוכרים. ויותר מהכל, בניגוד לשדים האיומים המופיעים בסמטאותיו, יש לו נשמה, והוא פשוט מהנה מאוד לקריאה. 

אם מתאמצים, אולי אפשר לקרוא בין השורות ולהבין שאני מאוד מחבב אימה. נו, תמיד עדיף דם ואיברים כרותים על מסך או בספר מאשר בחיים האמיתיים. פרויד עלה על משהו עם הקטע הזה של סובלימציה.


ציונים:

דמויות: 8 חמודות ורילייטבל

קצב: 7.5 רצחני ברובו אך לא אחיד

כתיבה: 7.5 

תעלומה: 8 נפרשת היטב בהדרגה

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של רבע נקודה על ייבוש ביצות סימבולי והפרחת שממת הז'אנר

סופי: 8


"שדים וסמטאות" הוא מותחן אימה עברי קולח, ובעיני, הוא גם שיר אהבה לקלטת הוידאו השחוקה בה צפיתם שוב ושוב של "נער הזהב" או "צרות גדולות בצ'יינה טאון", מעודכן לישראל, ארוז היטב, ועם מרחק בטוח בין המציאות שלנו למרחב היצירתי.