כמו ששר דילן, the times they are a-changin, אנחנו נמצאים באחת התקופות המחורבנות וחסרות הוודאות שאני מצליח לזכור. געגועים למשבר הסב-פריים של 2008 ולהתפוצצות הבועה של שנת אלפיים פלוס מינוס.
אז מרוב חרא לא רואים את המאוורר, אבל במקביל, ואולי לא במקרה, ז'אנר האימה חווה פריחה גלובלית ומקומית. אתמול-שלשום זכתה איימי מדיגן בפרס אוסקר על גילומה את הדודה גלדיס ב-"Weapons" אימתון שלא מחדש הרבה אבל מאוד אפקטיבי (ד"א, מערכון הפתיחה של האוסקר עם קונן או'בריאן בו הוא מגלם אותה על רקע "סבוטאז'" של הביסטי בויז הוא אחד השימושים היפים בשיר המגניב הזה). בארץ, כבר ציינתי בסקירות אחרות, ספר הזומבים/ישראל היפה של אמיר חרש זכה בפרס ספיר, והתפרסמו שלל ספרי אימה חדשים כמו "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר, ו-"שדים וסמטאות" של איתן גפני שסוקרו כאן, וגם "יחידת האוב" וקודמו-"בנפול תרדמה" של משה רט (שהאגדה מספרת כי נכתב עם יהודית קגן). גם "מכרסם" של עודד וולקשטיין, ו-"דברים צפים בלילה" של דקלה קורן יצאו יחסית לאחרונה. אף אחד מאלו שקראתי לא מפחיד יותר מהמציאות, אבל הם מספקים מפלט מצוין ותחרות לא רעה בכלל.
אז אם יש כבר ספרים והתעוררות רבתי, אז, למה לא גם ז'ורנל? או אפילו ז'ורנלים. "בלהות" בהנהגת אמיר חרש ודנה שוופי כבר נמצא בגיליון השלישי או רביעי שלו, ומביא עמו, לפחות על פי שמות המאמרים, נופח אקדמי (נדמה לי שראיתי משהו על ייצוגי מגדר נזילים ב"נוסע השמיני"). אין לי גישה אליו בגלל ענייני מיקום אז בינתיים נתייחס כאן למצטרף החדש, על טהרת הסיפורים הקצרים יותר ופחות, "סיפורים מהצללים", בעריכת דקלה קורן. מדובר ביוזמה ברוכה ומצמררת בקטע טוב, שמזכירה מעט את הרעיון של "היה יהיה", סדרת סיפורי המד"ב שליוו את פסטיבל "אייקון".
אז מה יש לנו כאן? 11 סיפורים שנעים באורכם בין 4 ל-30 וקצת עמודים. כולם תזזיתיים, מדממים ובאים לעשות את העבודה. חלקם מספק מרחב גדול יחסית בו מערכת חוקים נפרשת ומאפשרת משחק של ממש עם הדמויות וההתרחשויות, והאחרים הם יותר מן פרגמנטים מסויטים או אפילו מתעללים כמו הסיפור האחרון. יש כמה בעיות הגהה. הסיפורים לא אחידים. חלקם מרגישים מעט בוסריים, אבל בסה"כ, האוסף הזה כולל כמה סיפורים מאוד מוצלחים, והוא נקרא בשעה וחצי מהירה שסיפקה מרחב מוגן מצמרר לעילא ולעילא.
באוסף בלט (עבורי) הסיפור השני, "תדלוק חצות" בנכונות שלו ללכת עד הסוף עם הטירוף. מרגיש קצת כמו ערבוב, גם אם מעט בוסרי, של ה"ריאליזם העקמומי", אם להתפלצן, של אתגר קרת, הנונסנס של "מיץ פטל", וקוקטייל של בירוקרטיה אגרופים וג'אנק פוד. אהבתי את רוחב היריעה שבקובץ שנע בין סיפורים המתרחשים בצפון אמריקה ומסירים, כך נדמה, את כובעם בפני סטיבן קינג, לאלו שעשו שימוש יפה בתנ"ך שתכלס, יש בו חלקים שמהווים מותחני אימה מצוינים. בנבחרת, כותבים מתחילים, כותבים עלומים שמתהדרים בשם עט (מזדהה) ושני כותבים שהיו מוכרים לי והוזכרו כאן למעלה, משה רט ואיתן גפני. אצל שני האחרונים מורגשת ההיכרות מעמיקה עם טרופים (tropes) מהז'אנר וניסיון הכתיבה. אצל כל הכותבים אפשר להרגיש חיבה, להט ונינוחות בתוך הז'אנר, ובעיני האוסף הזה, מעבר להיותו חלוצי, גם מאוד מומלץ.
ביג שכוייח לעוסקות במלאכה.
החל מכאן, סקירות פורצ'ן-קוקי קצרות לכל סיפור:
"כירורג הלילה" - משה רט - במילה אחת, מצמרר. רעיון מגניב שהזכיר לי טיפה את "I, madman", סרט האימה הקאמפי של טיבור טקאש. קצבי מאוד, כתוב ביד יציבה ובוטחת, ונפגע קלות מכך שהסוף הרגיש טיפה צפוי.
"תדלוק חצות" - מ.ש. אלבוים - טרלול נפלא. כמו שלפעמים מדברים על כך שהצד הסמוי של הווק הוא אגרסיה ממשטרת, כך גם לדמוקרטיה צד אפל. הסיפור שהכי אהבתי, הולך עד הסוף עם הטירוף. נונסנסי ומרענן כמו "מיץ פטל" ומיץ פטל.
"הנחש" - אורנג' - קצרצר. קונקרטי ומופשט בו"ז. ווייבים של אמיליו סלגרי.
"חנות הספרים" - ישי ויסמן - מה אם לבקראפט היה כותב סיפור שבו במקום קת'ולהו, האל צמא הדם היה הספרות. הרהור יפה על מצב הספרות כיום ועל נקודת האל-חזור ביחסים שבין האדם לקריאה.
"הארחי-פרחי" - יוני למברג - הומאז' חביב מאוד לסטיבן קינג שמרגיש כמו מאש-אפ מוצלח בין "הערפל" ל-"בית כברות לחיות". עושה הרבה במעט עמודים.
"הרוחות של רוחי" - נעמה מאיר סליס - הרגיש כמו הרהור בוסרי מעט אבל חביב על החרדות הכרוכות בהתחלה של עבודה חדשה.
"בקרב העיוורים" - איתן גפני - בכמה סצנות גדולות מהחיים מחבר גפני בין ז'אנר אימה מוכר, לרוח התקופה ולאירוע תנ"כי מכונן. כל פירוט מעבר הוא ספוילר. הכתיבה סוחפת והסיפור הארוך באוסף נקרא במהירות. גרפי, ויסרלי, משלב יפה בין שני היצרים החביבים על פרויד. להגיע על קיבה ריקה.
"שעיר לעזאזל" - ברק שטרן - צ'יזבט תנ"כי לא אחיד אבל מרתק. תפניות חדשניות ומפתיעות לצד תפניות מעט סכמטיות. שימוש יפה בנושא התנ"כי עם חיבור לתלאות גיל ההתבגרות.
"רכבת הדמדומים" - איציק סימן טוב - מהפרגמנטריים של האוסף. מתחיל הכי מהר שלו. נוגע ברפרוף בעל-טבעי שבמושג האל-ביתי ונקטע כמו באמצע משפט.
"נובהקסיד" - דנה גרליץ - טייק מגניב על ז'אנר הזומבים. ייתכן שנכתב על המלחמה באוקראינה אבל לי דווקא הזכיר את הידיעה שהתפרסמה על כדורי המרץ שנוטלים טייסי חה"א כדי לעמוד בטיסות הארוכות בימים אלו. בכל מקרה, אקטואלי.
"צווחת הפעמון" - גאולה שינה - קריצת עין טריגרית מאין כמוה לסיום של אוסף מוצלח. מה אם מושון שלנו היה פקידה משועממת?
