‏הצגת רשומות עם תוויות אימה ישראלית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אימה ישראלית. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 בפברואר 2026

החדר בקצה המסדרון - גל ובר

 



משהו טוב קורה לספרות האימה בישראל. כאילו, סבבה שדני אבדיה נבחר לאול-סטאר, אבל פאקינג ספר זומבים זכה בפרס ספיר. 

וברצינות, אחרי שכמעט כל הז'אנרים מצליחים להתמקם בנוף הספרותי הישראלי - לאחרונה, רומנטיקה, פנטזיה, ותינוקם האבומינטיבי, רומנטזי - נראה שגם האימה מתחילה לקנות לה דריסת רגל. ואני חושב שזה מבורך, מעבר לחיבה המיוחדת שיש לי לז'אנר מכל מיני סיבות, ישראל שחווה אירועים מסמרי שיער, ראויה לכתיבה בז'אנר, שיכולה אולי, בקטנה, לסייע בעיבוד של נושאים מורכבים הקשורים להוויה הישרא...אויש, נו באמת, יכולה אולי לסייע בקטנה בהתמודדות עם החרא שעף לכל עבר, ולא משנה באיזה צד משני צידי המתרס ניצבים.

וילפרד ביון, הפסיכואנליטיקאי אמר פעם, וזה לא ציטוט מדויק, שחלק מטיפול הוא הפיכה של תוכן נפשי קשה, לא ברור, מאיים ובלתי מעובד, למשהו שניתן לחשוב עליו ולהכיל אותו. אימה טובה, כשהיא לא נחבאת במלואה מאחורי אפקטים והקפצות, ממלאת לדעתי את התפקיד, ומאפשרת לחשוב על, ולחוות סכנה ופחד ממרחק בטוח. ובואו נודה, כשהיא מוצלחת, היא גם די מגניבה.

אז אני מקווה להגיע ל"שכול, כשלון וזומבים" הזוכה הטרי בפרס ספיר, וגם ל"יחידת האוב" שיצא לאחרונה, ושמח על המצטרפים החדשים האלה למדף ספרי האימה הישראלית הזעיר אך מתרחב בו נמצאים כבר "מכרסם" המהורהר והמערער של עודד וולקשטיין, "דברים צפים בלילה" התכלסי והצמרמורתי של דקלה קורן, ו"שדים וסמטאות" המדמם ומסמר השיער של איתן גפני (יחד עם התאום שלו, "סנוורים אפלים"). 

אבל היום נדבר על איך כותבים סיפור רפאים ישראלי. "החדר בקצה המסדרון" של גל ובר מביא אתו המון דברים יפים לשולחן, וגם כמה הסתייגויות (תמיד יש), ועושה עוד צעד משמעותי בתוך המרחב הלא ממופה הזה של אימה ישראלית. 

הסיפור בקצרה. שחר הוא פרסומאי המתקרב אל גיל ארבעים. הוא נישא לנועה הקרייריסטית המושכת, שהיא אם יחידנית לתאומות. השניים מממשים את החלום הבורגני של בית עם גינה בישוב פסטורלי, ונועה יוצאת לנסיעת עבודה בת שבוע, ומותירה את שחר במה שיום אחד בעתיד הלא רחוק יהיה כנראה בסיס לאיזה ריאליטי - "לבד עם התאומות בנות הכמעט שש של אשתי". 

נקודת המוצא הזו חביבה מאוד, כי היא מכניסה את הקורא מיד להזדהות עם שחר שחייב לעמוד בסטנדרטים האמהיים של נועה בשלט רחוק, והקריאה בעמודים הראשונים מרגישה קצת כמו יציאה לנסיעה במכונית חזקה שמאיצה במהירות. מנועי הרגש מופעלים ויאללה. 

מהר מאוד מגלה שחר שהבית החדש שלו ושל נועה מספק לדיירים שלל תופעות על טבעיות עוכרות שלווה, וספק מאכסן יישות שכוונותיה עלומות. סדרת תגליות מסבכת את העניינים עבור שחר, בת זוגו, והנפשות הפועלות הנוספות.

אחת המעלות הגדולות של הספר היא הקצב. ובר לוחץ על הדוושה וכמעט ולא מוריד את הרגל מהגז. אירוע רודף אירוע, תגלית רודפת תגלית, כולל אחת חמודה ממש שמערבת פענוח של מסר אניגמטי, כל הדרך עד הסוף המפתיע. המציאות החיצונית והנפשית של הגיבורים משתנה ללא הרף, וזה כיפי ועובד מצוין.

עוד עובד מצוין היפוך תפקידים יפה בין שחר לנועה. שחר עוסק במקצוע שהוא מה שסבתי עליה השלום הייתה מכנה "לופט גישעפט" (עסקי אוויר), בעוד שנועה עובדת בתפקיד מאתגר שהרוטינה שלו היא שמוטחות בה בעיות והיא פותרת אותן אגב גיחות לחו"ל. בנוסף, נועה בטוחה בעצמה (ברובה) וביכולתה למשוך אחרים, בעוד ששחר תוהה כל הזמן וחושש לחוזק הקשר עם אשתו. מרגיש שהוא עדיין במבחן. טיפה רעיל אולי, אבל עובד מצוין כשזה מודפס על נייר.
 
אבל המעלה הגדולה של הספר בעיני, טמונה ב- אזהרת פלצנות - הארכיטקטורה המרשימה שלו. היכולת לנוע מעבר להפחדות, לעלילה מורכבת שבה חוקי הז'אנר של האימה משמשים מרחב לעיסוק בסוגיות אנושיות קיומיות מעוררות אימה כמו אובדן, פחד מחוסר הגשמה, פחד מוות (ממנטו מורי), וחרדת נטישה. במובן מסוים, נוצר אפקט יפה בו האימה בספר "משוחחת" עם הסוגיות הקיומיות האמיתיות שיולדות אותה. או בקיצור, הדרך שבה ובר אורג את האימה ואת המתח הבינאישי בסיפור אפקטיבית ולופתת. הייתי רוצה לומר עוד, אבל כל דבר הוא בחזקת ספוילר. נאמר רק שבעוד שברוב סיפורי וסרטי הרוחות, רצף ההפחדות מזדחל אל סוף הסיפור ולפעמים מצליח להפתיע ("החוש השישי" היה המצטיין כסיפור כזה), ה"חדר" נותן משהו יותר מורכב ומעניין.

מה בכל זאת לא עבד. הדינמיקה בין שחר לנועה, בעוד שהיא מייצרת מתח, היות שהם כלואים בין קרבה לריחוק ובין אמון לחוסר אמון, משומרת באופן שמרגיש לפעמים טיפה מלאכותי. בנוסף, דמויות המשנה, החבר הטוב של שחר, מומחה חביב שמגויס להתייעצות, ובמיוחד החברה הכי טובה של נועה, ואמו של שחר מעט חיוורים, נוסחתיים מדי, ולפעמים מרגישים מעט תפאורתיים. ואחרון, פה ושם זרועים רגעים שהרגישו לי פחות אמינים, כמו כששתי דמויות מתפוצצות מצחוק ממשהו שוואללה אפשר להתווכח אם הוא כזה מצחיק, ובעוד שזה לגיטימי שיהיה רגע של "כל כך קשה עכשיו שחייבים לצחוק", זה מעט חורק ממאמץ. 

אבל, וזה אבל מאוד אבל-י, המגרעות המינוריות הללו לא מבטלות כלל את היותו של "החדר" ספר קולח, מרתק ואפילו חשוב כשחושבים על הז'אנר שבתוכו הוא נכתב.  

ציונים:

קצב: 9
תעלומה: 8.5 
דמויות: 8
כתיבה: 8

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע על צעד קטן לאדם צעד מכובד לספרות האימה הישראלית או משהו כזה

סופי: 8.5

אם אי פעם תהיתם איך אומרים בו! בעברית, "החדר בקצה המסדרון" הוא הספר בשבילכם. סיפור רוחות ישראלי למהדרין, מותח, קצבי ובעל מבנה מקורי. 

יום שבת, 25 באוקטובר 2025

שדים וסמטאות - איתן גפני






 







מתישהו בתקופת הכבלים הלא חוקיים, לילה אחד בחופשת הקיץ, אצל ת' שהתגורר מולי, אחרי שאחיו הגדול שסילק אותנו מהסלון, סיים לצפות ב"ניפגש בסיבוב" או באיזה סרט מתיחות אחר, שבנו אל השטח הכבוש והשתלטנו עליו בשמחה, כמו שחמאס משתלט כיום על...טוב, לא חשוב. בכל מקרה, בטלויזיה החל איש הכבלים לשדר את "השער", סרט אימה דל תקציב על שני חברים שמסתבכים עם הגיהנום. סטיבן דורף, השחקן הראשי, הפך להבטחה לא ממומשת בשנים הבאות, וטיבור טאקאש או טקאץ', הבמאי, שחרר שנתיים אחר כך את "I, madman" הטראשי והדי מוצלח, ואחר כך נעלם לתהום הנשייה של סרטים אה-לה אולפני אסיילום, הידועים לשמצה. אבל באותו לילה, כשצפינו בצמד החברים בני גילנו, גם הם בחופשת הקיץ, פותחים את השער לגיהנום ומתעמתים עם שדים קדומים, נוצר החיבור הראשוני ביני לבין אימה. הרקע הדרוש לעניין כבר היה שם בדמות רוחות הרפאים של השואה שריחפו מעל ובתוך הבית בו גדלתי. אחר כך חיפשתי את הקלטת של הסרט בספריית הוידאו הקרובה לבניין הקטן שלנו, וכמו כל בן תשע או עשר שגדל רוב חייו עם ערוץ אחד בלבד שלא מתעדף מתח ואימה, צפיתי בו בטח עשרות פעמים לפני שהחזרתי אותו לספרייה, עצוב וחפוי ראש, כמו נפרד מחבר טוב בנמל התעופה. 

כל החפירה הזו מתחברת לספרו החדש של איתן גפני, "שדים וסמטאות" שיחד עם "סנוורים אפלים" מהווה צמד ספרי אימה ישראליים כשרים למהדרין, למרות שיש לא מעט אמריקה בתוכם. גפני הוא במאי אימה ישראלי (זן נדיר, אבל לא ציפור משונה), שיצר בין השאר את "ילדי הסתיו", סרט אימה סלאשרי המתרחש על רקע מלחמת יום כיפור, סרט שנדמה כי היה גם מיני אקורד סיום לעידן, או יותר נכון עידנון, בו שוחררו כמה סרטי אימה ישראלים מוצלחים במחצית הראשונה-פלוס של האלפיים ועשר'ז.

אנד נאו הי'ז באק פרום אאוטר ספייס, עם עוד אימה, והפעם באמצעות המילה הכתובה בלבד, ללא צילום פנורמי, וואן שוט, או "אקשן!", אבל עם המון אקשן. ובשורה התחתונה, עם השהייה טובה של אי האמון, כנדרש בכל ז'אנר על טבעי ובאחוז ניכר של קומדיות רומנטיות, זה עובד מצוין.

הספר נפתח בסצנה מצמררת בה חייל בעמדת שמירה בצפון פוגש ביצור שמאתגר משמעותית את מנגנון ההגנה הקלאסי "עצור או שאני יורה". הסצנה הזאת, למרות שניתן לראות אותה מגיעה מקילומטר, כתובה בסינתזה טובה של "מה ישראלי בעיניך" עם מותחני אימה אמריקאיים. משם הספר עובר להתמקד בתרגול צבאי משותף לישראל וארצות הברית, במסגרתו צוות של שייטת-13 וצוות של אריות הים האמריקאיים עובדים יחד במתקן חדשני, שתפקידו לייצר אווירה קלסטרופובית, כשהם מונחים על ידי אישה מסתורית, שנמרוד תמוז, מפקד הצוות הישראלי, ויותר אלפא מאלפא,  מרגיש שהוא מכיר. החיכוכים וההומור, שנובעים מהמפגש הבין התרבותי מספקים נקודת מוצא חביבה ומעניינת. ומשם, בתנועת מלקחיים סיפורית, פורצים לתוך המתקן אויבים לא צפויים, כשבמקביל, סיפוריהם האישיים של חברי הצוות האמריקאי והישראלי נחשפים בהדרגה בטכניקה שמזכירה את הפלאשבקים מ"אבודים" עליה השלום. או אז מתברר שהסיפור מאחורי המתקן הוא קדום, אפל ומדמם יותר ממקבץ מטרות ההולוגרמה המתוחכמות שהוא מציע לחיילים המתאמנים, העלילה מורכבת יותר, ופרטים הנוגעים למיתולוגיות שונות נשזרים בה והופכים לרכיב נוסף בדלק המניע של הסיפור התזזיתי עד לשיא ה - זה כבר ברור בשלב הזה - מדמם עד מאוד.

ספוילר קטן, דלגו אם לא קראתם - 

אחת הדמויות בעלילה היא של איש ביון עלום שמאתר ומכוון את חייהם של הגיבורים לצורך ניהול מדיניות ושמירה על בטחון. באחד הקטעים הוא מחלק לאחד מ"ילדיו" את הממתק האהוב עליו כמן אמצעי של אשרור הקשר ושליטה. אני לא זוכר באיזה סרט או ספר היה קטע כזה, אבל לי הוא הזכיר את הספר והמיני סדרה ששודרה באייטיז, עם פיטר שטראוס, דיוויד מורס ואני כמעט בטוח, רוברט מיצ'ם - "אחוות הוורד", של דיוויד מורל, הסופר שכתב את "רמבו" המקורי (הוצאת "כרם" זכרה לברכה). גם שם איש ביון עשה שימוש לרעה בתפקיד הורי על מנת לגייס/לגדל סוכנים, אבל שם הוא קיבל את מה שמגיע לו.  בספר הנסקר כאן, באופן שבעיני הוא ריאליסטי יותר, הסוף עגום ודכאוני אבל תואם יותר את הכוח האמיתי שיש למערכות יחסים א-סימטריות שכוללות מימד של התעללות.

סוף ספוילר.

לא הכל עובד בספר, אבל באף ספר לא הכל עובד. מי שאומר אחרת, עוסק כנראה בשיווק ולא בתיאור. הדימויים לפעמים נבנים זה על גבי זה באופן שמגדיש את הסאה. לעתים חוזרת על עצמה מילת תואר ברצף תיאורים של מקום/יצור ונוצר מעין אפקט של צ'יזבט סביב מדורה, שזה לא בהכרח רע כשחושבים על אימה, אבל מפריע מעט לקריאה. 

בנוסף, יש בספר כל מיני ארכיטיפים/tropes מוכרים של ספרות/קולנוע אקשן/מד"ב/פנטסיה, שמרגישים מעט מוכרים מדי או ארכאיים. כך למשל, אחת הדמויות עוברת סדרת הדרכות על מגוון נושאים כמו אומנויות לחימה, גיאוגרפיה, דתות תכנות ועוד, באופן שמזכיר את הגיבורים המושלמים של פעם, אה-לה צ'אק נוריס או, שומו שמיים, סטיבן סיגל שהיה מומחה באומנויות לחימה והחליט מתישהו להוציא אלבום רגאיי. אם אי פעם אתם רוצים לדעת מה הוא שיא הקרינג', נסו לדגום ממנו סינגל. כאילו, פנינה רוזנבלום, זוזי הצידה עם יצירתך המאופקת אירן דונט שוט, יש שריף חדש בעיר. ועוד במחלקת הארכיטיפים המודרניים, הלוחם שמתמודד עם פוסט טראומה ושותה כדי לשכוח והבחור השחור שיצא מחיים של סחר בסמים בשכונות המוזנחות של אמריקה העירונית. וגם, בשלב מסוים בתרחישי האקשן, נרקמת תוכנית פעולה שקצת מזכירה את הקטע שבו דה רוק ומארק וולברג קופצים מרב קומות ו"מכוונים לשיחים", מהסרט "החבר'ה האחרים".

אבל, וזה אבל גדול,  ההסתייגויות הללו כלל לא פוגמות בקריאה של הספר הכיפי הזה. להיפך, הן מבוצעות בחן, עם מודעות עצמית, והרבה דיבור מטא משעשע של הדמויות על עצמן, באופן שהופך את הקריאה להומוריסטית וקולחת. בנוסף, חלק מן הארכיטיפים מתנקזים לכיוונים מפתיעים (נמרוד תמוז אני מדבר עליך ועל הפוסט טראומה שלך), ובכלל, אם יש משהו שאפשר לומר על הספר זה שהוא עושה את מה שהוא עושה עם המון התלהבות והנאה. גפני בורא, בתנועות מהירות, עלילה רב שכבתית של מציאות גלויה וסמויה, שנחווית כמשכנעת ומצמררת, כשהשילוב של טוויסטים על תבניות מוכרות ומיתולוגיה חובקת עולם, מוסיף רובד נוסף. כך שבשורה התחתונה, "שדים וסמטאות" הוא מותחן מדמם, קינטי, עם מינונים יפים של הומור ואלימות והמון אהבה לז'אנר. אני מנחש בסבירות גבוהה שהסופר נהנה לכתוב אותו. זה מורגש ומדביק גם את הקורא. אבל הכי חשוב בעיני, הספר הזה, ב-2025, כשאנחנו מדברים על הגירה שלילית, יכול בפירוש להיות מכונה גם חלוצי. אין הרבה ספרי אימה בהגדרה שנכתבו בעברית ואם יש משהו ש"שדים" עושה, והרבה, זה להפחיד, באופן אפקטיבי, עם שלל סצנות מצמררות שעובדות מצוין ברובן, כולל כמה בעלות פוטנציאל טריגרי.   

אז אם לסכם, הוא לא מושלם, מדי פעם מרגישים את נוסחת האייטיז/ארלי ניינטיז שלו, אבל למעשה זה חלק מהקסם. והוא קצבי, מדמם ומצחיק במינונים נכונים, כולל המון רעיונות מעניינים לצד הדים לסיפורים מוכרים. ויותר מהכל, בניגוד לשדים האיומים המופיעים בסמטאותיו, יש לו נשמה, והוא פשוט מהנה מאוד לקריאה. 

אם מתאמצים, אולי אפשר לקרוא בין השורות ולהבין שאני מאוד מחבב אימה. נו, תמיד עדיף דם ואיברים כרותים על מסך או בספר מאשר בחיים האמיתיים. פרויד עלה על משהו עם הקטע הזה של סובלימציה.


ציונים:

דמויות: 8 חמודות ורילייטבל

קצב: 7.5 רצחני ברובו אך לא אחיד

כתיבה: 7.5 

תעלומה: 8 נפרשת היטב בהדרגה

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: בונוס של רבע נקודה על ייבוש ביצות סימבולי והפרחת שממת הז'אנר

סופי: 8


"שדים וסמטאות" הוא מותחן אימה עברי קולח, ובעיני, הוא גם שיר אהבה לקלטת הוידאו השחוקה בה צפיתם שוב ושוב של "נער הזהב" או "צרות גדולות בצ'יינה טאון", מעודכן לישראל, ארוז היטב, ועם מרחק בטוח בין המציאות שלנו למרחב היצירתי.