דוקטור סליפ - סטיבן קינג

כשהייתי בן שמונה או תשע, הטלויזיה הייתה הספרייה הציבורית. באחד משיטוטיי נתקלתי בעגלת הספרים שבקומת הילדים בספר ה"ניצוץ". כחובב מתח שכבר הכיר את חסמב"ה, השביעייה הסודית וג'ינג'י, סיפורו של ג'ק טורנס שלקח את משפחתו למלון מבודד רק כדי לגלות שבמלון יש רוחות רפאים, נראה לי כמו המשך (על) טבעי. התחנה הבאה הייתה הספרנית שסמכה על השיפוט שלי באופן מצער.

באותו לילה לא הצלחתי לישון. הזעתי. הבטן התהפכה. בכל פעם שעיני נעצמו חלמתי על רוחות רפאים בשרניות ולחות ששולחות אלי את ידיהן. בבוקר, כבכל יום, קפצתי לבית של חבר שאמו נהגה להסיע אותנו לבית הספר. כשנכנסתי אליהם, הביטה בי ובהלה על פניה. "אתה נראה חולה". הנהנתי. הלכתי לבית הספר ועוד באותו יום החזרתי את "הניצוץ" לספרייה כאילו מדובר במבחנה של נשק ביולוגי.

זה היה המפגש הראשון שלי עם סטיבן קינג. יותר מדי, מוקדם מדי. ילד קטן מדי לא אמור לקרוא על ילד קטן מדי שנחשף לשילוב מקפיא של רוחות רפאים ואלימות במשפחה.

כשהייתי בוגר יותר, סביבות 14-15, אבי נסע עבורי ביום האחרון של שבוע הספר כדי לקנות לי את "זה". קראתי אותו פעמיים מרוב התלהבות. בן הנסקומב, ביל דנבורו, ריצ'י טוזייד ושאר הילדים שהתבגרו באחת במפגש עם הליצן האכזר, שבו אותי ושאבו אותי אל תשע מאות עמודים של תנודות מצמררות בין עבר להווה (טריק ידוע ב"אבודים"). אחר כך נפעמתי גם מ"אש זרה" הנהדר. עוד סוחט רגשות  ודמעות מוצלח שמערב התבגרות מוקדמת מדי. ואחריו נהניתי מהטון המטורלל-מצמרר של "החצי האפל", ומהאפיות המרשימה של "העמדה". התאכזבתי מ"המשחקים של ג'רלד", וגם מ"נדודי שינה". אבל כבר היה מאוחר מדי. קינג כבר היה חלק מחיי.

כמו ניל יאנג, על ארבעים ומשהו אלבומיו, קינג הוא יוצר שחיים אתו. יש לו יצירות מרשימות שנקראות במהירות, לצד נפילות, אבל הוא תמיד שם. אחת לשנה, בהוצאת "מודן", על דוכני שבוע הספר, בתרגום אינגה מיכאלי. כמו שעון.

בצבא שבתי אל "הניצוץ" שכבר צמרר אותי הרבה פחות, התאכזבתי מ"המשליטים" ומבן הזוג שלו. אחר כך הפסקה ושוב הנאה מ"הכיפה השקופה" ו-"22/11/63", שבהם קינג ריכך את מימד האימה, לטובת התבוננות בחברה באמצעות ניסוי (מה אם הייתה כיפה שמפרדה עיירה מן העולם? מה אם קנדי לא היה נרצח?).

ועכשיו החליט קינג לשוב אל "הניצוץ". לדבריו, מפני ששאלו אותו יותר מדי פעמים מה עלה בגורלו של דני טורנס, אותו ילד הקטן שנחשף, בטרם עת, לאמיתות המבעיתות של מלון "אוברלוק".

דני של "דוקטור סליפ" הוא מן לוזר בן 40. הניצוץ עדיין שם, אבל אחרי שנים של מאבקים ושימוש באלכוהול, כדי להשתיק את הרוחות המציקות, הוא תשוש ומובס. אבל לעתים עדיין מהיר חימה באופן שמסבך אותו, והוא מתקשה לשמור על עבודה. ויש לו גם סוד.
הוא מגיע לעיירה קטנה ושם "מאומץ" על ידי שניים מחבריה הוותיקים שאחד מהם משמש לו "חונך" באגודת אלכוהוליסטים אנונימיים (שתופסת מקום מעניין בספר). במהלך השנים, דרך "חוויות ניצוץ", דני נחשף לקיומה של אברה, ילדה קטנה עם ניצוץ גדול. כאשר הוא מגלה כי היא בסכנה, הוא יוצא להציל אותה מידי חבורה שטנית המכונה "קשר אמיתי".

לכאורה, הכל נמצא כאן. קינג חוזר אל הדבר שהוא עושה הכי טוב - לחלץ מן הקורא תחושות עמוקות של פחד מפני יישויות מאיימות, ותחושות הזדהות חזקות עם ילדים שנחשפים לאכזריותו של העולם. אבל הגיחה המחודשת למחוזות האימה המצמיתה אינה עושה לו טוב. אולי אני מבוגר מכדי ששערותיי יסמרו, ואולי לעשות את אותו קסם מצמרר, 40 שנים אחרי הצגת הבכורה, זה קשה יותר ממה שנדמה. בכל מקרה, הספר לא עבד עבורי, כמעט בכל הרמות.

הכתיבה קינגית טיפוסית, זורמת ושוטפת את הדף. אבל הדיאלוגים מרגישים חבוטים ומוכרים. חלק מהפאנצ'ים בסופם מפלרטטים עם המביך.
הדמויות בסדר גמור אבל חסרות את המורכבות שקינג מצליח לפעמים להעניק ליציריו. דני הוא צל מנומנם של אביו המורכב והפגום. אברה מצילה קצת את המצב עם שילוב של עדינות ותמימות וזעם בלתי מרוסן, אבל באופן כללי, לא מדובר בעבודה הכי טובה של קינג מבחינת דמויות. דווקא אנשי "קשר אמיתי" מצילים קצת את המצב. המנהיגה שלהם היא לא היצור הכי מפחיד שקינג יצר, אבל דווקא המרכיבים הנורמליים של חייהם הופכים אותם לקבוצה מעניינת.
התעלומה, או ליתר דיוק, השתלשלות העניינים בספר, מנומנמת לעתים. חלק מן התפניות צפויות מדי שלא לומר קיטשיות, או משמשות כפתרון קל מדי.

הקצב סביר. דווקא ההתחלה בה מתוארת התבגרותו של דני לאורך שנים נראית מבטיחה, אך בהמשך עוקב קינג אחרי האירועים בקצב אחד לאחד ג'ק-באוארי שעובד רק לסירוגין ברמת האקשן.

בסך הכול, ניתן לומר כי שיבתו של קינג לאחד הסיפורים המרכזיים שהפכו אותו לניל יאנג של האימה מאכזבת. קצת כמו קריירת הגולף של מייקל ג'ורדן.

בהערת הפתיחה מזכיר קינג את וורן זיבון, זמר פולק/מחאה אמריקאי שעמו ניגן את "אנשי הזאב של לונדון", ומקדיש לו את הספר. למרות אכזבתי מהספר, חשבתי על שיר אחר שזיבון כתב, טרם מותו הידוע מראש, "keep me in your heart for a while", ובמקרה של קינג, אין ספק שלמרות המעידה הנוכחית, מקומו בלבי מובטח.

ציונים:

כתיבה: 7
דמויות: 7
תעלומה: 6
קצב: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: מינוס חמש נקודות על גודל האכזבה, דווקא בשיבה לאחד המותחנים המפחידים והוותיקים, ועל שימוש יתר בייצוגי תרבות פופולרית שאינו תורם לעלילה (זה כמעט כאילו קינג מתאמץ להראות שהוא יודע מה פופולרי היום אצל הצעירים).

סופי: 6

אזהרה: דוקטור סליפ אינו גורם לנדודי שינה.

המוח - יצחק דרורי

בפתיחה לספריו של בוריס אקונין יש הקדשה למאה התשע עשרה, בה בוצעו הפשעים בחן - הקדמה המעניקה נופך רומנטי לעולם האפלולי ולפושעים הנועזים.
כשההקדמה הזו בראשי - בשל "אהוב המוות", שסוקר כאן לאחרונה - התיישבתי לקרוא את "המוח", של יצחק דרורי, פורץ הכספות המפורסם, ואילן בכר, העיתונאי.

הספר מספק הצצה לעולם הפשע הישראלי, ומגלה - ואני סבור שאם נבחן את פשעי המאה התשע עשרה, האמיתיים, נגיע למסקנה דומה - שהפשע הוא תמיד עסק אלים וקשה. כן נגלה, שסיפור הפשע הנמסר בגוף ראשון, בידי הפושע, עטוף בדרך כלל בתבנית מוסרית פתלתלה, הנכפית על העולם הנורמטיבי, בכדי להצדיק מעשים אסורים. קצת כמו פעוט שאינו מסתדר עם פאזל, וכופה על חלק שאינו מתאים את מקומו.

הפתיחה של הספר שואבת פנימה במהירות. בלשון חסמב"ה-אית/אסתר שטרייט-וורצל-ית מגולל העיתונאי אילן בכר את סיפורו של יצחק דרורי, ילד אמצעי למשפחה מרובת ילדים שהתייתם מאמו בגיל צעיר, ונשלח על ידי אביו למוסד סגור. גם אחיו סולק מן הבית על ידי אביו שהתחתן בשנית. ליצחק חלום אחד, לקנות את בית אביו ולחזור לגור בו עם אחיו המגורשים. יצחק בורח מהמוסד וגר ברחוב. מעשי הגניבה הראשונים שלו מבוצעים מתוך רעב, בגיל צעיר מאוד.
בהמשך, הוא מתחיל לבסס את מעמדו בשכונה דרך אלימות ופריצות לבתים. הוא מגבש סביבו חבורה של ילדי שכונה נאמנים. הוא עסוק מאוד בהערצת אחרים אליו, ובהיותו רודף צדק למען אחיו ומשפחתו.
לעתים נראה שהוא מתבלבל בהסקת המסקנות. למשל, אחרי שהוא מפוצץ מישהו ממכות מול חבורת ירקנים מקומית בשוק, אחד הירקנים מתחיל לתת צ'ופרים מיד כשהוא מבחין בו עובר בשוק. דרורי מסיק שהירקן "התחיל לאהוב אותי ממש", ולא תוהה אם הוא לא מפחד ממנו אחרי שראה אותו מפליא מכותיו באחר.

הקריירה של דרורי מתפתחת. הוא הופך לפורץ מקצועי. משתדל לעשות את מעשיו ללא אלימות ופגיעה בחפים מפשע, והופך למעין לוחם בממסד בעיני עצמו. הוא נכלא למשך שנים. משתחרר, פורץ ושוב נכלא. מסייע למדינה במלחמת יום כיפור, באקט שמקשה עוד יותר על קבלת החלטה ביחס לאופיו. ובהמשך, חיי הכלא הופכים בהדרגה לנושא מרכזי (ואף מילה על שם משפחתו והעובדה שבילה יותר זמן מחייו בכלא מחופשי),. זאת, עד לחלקו האחרון הספר בו מבוצעת פעולה נועזת שאת תוצאותיה לא נסגיר. הספר נחתם במעין דין וחשבון פשוט ונוגע ללב על חיים של פשיעה. היות שיש עוד שני המשכים, סביר שדרורי התקשה ליישם את מסקנותיו.

הכתיבה מאוד יעילה, אבל גם שטחית. במשפטים קצרים, בכר ודרורי גומעים תקופת חיים ארוכה ומשמעותית.

למרות שהכתיבה אינה מעמיקה, ההיכרות הקרובה עם אדם שהורשע בפשעים, חושפת מספר נקודות מבלבלות.

במהלך הקריאה בולטת עד מאוד הדרך בה דרורי מסתכל על העולם ומצדיק חלק ממעשיו, ונקודת מבטו יוצרת תבנית מוזרה של סתירות בין הכאה על חטא, להטלת האשמה על החברה. אני מצאתי את עצמי מזדהה עמו וחש דחייה בו זמנית.

גם עיסוקו של דרורי בהערצת הסביבה אליו, ויחסו לאחרים, אשר מתהפך במהירות - מאוהב לאויב, ובחזרה - עוברים בצורה מרתקת. דרורי מצטייר כאדם שלא ניתן לחזות את תגובותיו או את האופן שבו הוא מפרש מעשים ואמירות. זאת למרות שהוא מרבה לציין עד כמה חבריו לחבורה סומכים על "יכולות השיפוט" שלו.

עוד נקודה ששווה אזכור היא ההתייחסות שלו לכספות אותן הוא כל כך רוצה לפרוץ. דרורי מתייחס אליהן כמו היו נשים אותן הוא חייב לכבוש, עד שהוא מבלה ימים ולילות בחדר עם כספת מורכבת, במקום לשהות עם משפחתו. באחת הנקודות בסיפור, מתוך עצב, הוא מספר כיצד הוא מתנחם בחיבוק הכספת. מוזר ומעניין.

הקצב משתנה, אבל באופן מותאם לאירועי חייו של דרורי ששוקע עמוק יותר ויותר בקריירה העבריינית, עד שנוצרת מחזוריות מייאשת של פשיעה וכליאה.

ציונים:

כתיבה: 8.5
קצב: 8 משתנה בהתאם לעלילה, לעתים קצת מתיש

ממוצע: 8.25

בונוס/עונש: שתיים וחצי נקודות על חלוציות בתחום.

סופי: 8.5

סיפורו של דרורי, גם אם כתוב באופן מעט שטחי, סוחף, מרגש, מצמרר ומתעתע, ומספק הצצה חשופה ומעוררת מחשבה לנפשו של פושע. כדאי לקרוא.

האחים קרמאזוב - פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי

כשקראתי את "האחים קרמאזוב", הספר האחרון שכתב דוסטויבסקי (והראשון שלו שאני קורא), נזכרתי שוב ושוב באימרה שהייתה גם לשיר עגום של ה"legendary pink dots" - "ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר".  רלוונטי לצערי גם לימי קיץ 2014 הקשים.

את האימרה טבע הסופר והמבקר הצרפתי ז'אן בפטיסט קאר, עיתונאי וסופר, והיא צצה במוחי כי הפליא אותי לגלות שספר שנכתב לפני יותר מ-150 שנה מכיל בתוכו את כל יסודותיו של ז'אנר המתח של היום. מעבר להיותו יצירה עמוסה ודחוסה בנושאים פילוסופיים, פסיכולוגיים רומנטיים, קיומיים ועוד, ב"האחים" ניתן למצוא גם את יסודות הרומן הבלשי, כשהם מבוצעים באופן מעורר התשתאות. בעיקר כשזה מגיע לדמויות, לחקירה של זירת הפשע, לטכניקות של חקירת חשודים ולהתמקדות במניעים. 

התלבטתי אם לכתוב על הספר כספר מתח. נדתי לכאן ולכאן. כאשר גיליתי שגוגול עצמו התייחס לספר כאל רומן בלשי, נטתה הכף לחיוב. דבר שבוודאי ייחשב לחילול קודש בעיני מיטיבי הלכת, אבל מותר בהחלט, בעולמנו הפוסט מודרני.
 

אגב, את ספרו של גוגול, "נפשות מתות" (שיצא לאחרונה בתרגום מלא, בהוצאת "הספרייה החדשה", וטרם קראתיו) קרא רוברט לנגדון, גיבורו של דן בראון, ב"התופת" הגרוע, שסוקר כאן לא מזמן, כמניפולציה (זולה) שאמורה הייתה ללמד על עומקו של הגיבור. מעין "פרודקט פלייסמנט" שקוף.

לפני העיסוק בקרמאזובים כספר מתח צריך קודם לומר כמה מילים כלליות על היצירה העמוסה הזו.

"האחים" הוא יצירה היסטרית, מתוחה, רוויית דיאלוגים טעוני רגש, שנוגעת כמעט בכל סוגייה מחשבתית שניתן להתקל בה לאורך החיים.
הקריאה באלף העמודים הללו - שתורגמו ל"עם-עובדית" מהוקצעת וקולחת בידי נילי מירסקי - הייתה עבורי קצת כמו מסע בזמן. שלושת האחים לבית קרמאזוב - איוון, אליושה ודמיטרי - מתמודדים וחושבים על כל הדברים שניתן להגות בהם לאורך חיים שלמים - הסוגיות בהן עסקו הזכירו לי מחשבות ועניינים מתקופת הילדות, התיכון, הצבא והלימודים באוניברסיטה. מדוע אנו חיים? האם יש אלוהים? מהי האהבה? כיצד מתפתח האדם? מה הופך אדם להורה? כיצד יש לנהוג בילדים? ועוד ועוד. כל אלו נידונים בכובד ראש, בעומק, באמצעות הדמויות המושלמות שיצר דוסטויבסקי.

נדמה שאיכשהו הצליח דוסטויבסקי להקיף ולדחוס את כל טווח המחשבה האנושית - פילוסופית, פסיכולוגית, תיאולוגית ורגשית - אל תוך הסצנות הדחוסות והתיאטרליות שיצר. התוצאה היא מן סופר-מרקט של נושאי הגות שכל אחד יכול למצוא בו משהו. הישג בומבסטי לכל הדעות. במובן הזה, ברור ש"האחים" הוא הרבה יותר מספר מתח. מדויק יותר אולי לומר, שהיות שהוא עוסק כמעט בהכול, יש בתוכו גם ספר מתח מצוין.

אז לעסק. אליושה, איוון ודמיטרי (פיודורוביץ') קראמזוב, הם בניו של פיודור פבלוביץ', אדם אנוכי ושטוף תאווה. אב ששכח את ילדיו, במרדפו אחר כסף ונשים. הוא איפשר להם לגדול מוזנחים ועזובים, ורק הודות לטוב ליבם של הסובבים אותם, גדלו איכשהו לבוגרים צעירים (שלושתם נמצאים בשנות העשרים לחייהם בתחילת הרומן).
אליושה העדין ואוהב האדם מתעתד להיות פרח כמורה, ומתלמד אצל הכומר זוסימה, הקדוש המקומי בעל האידאולוגיה התיאולוגית העדינה. איוון המבריק, הוא בעל נפש פילוסופית, אתאיסט, ומאוהב בארוסתו של אחיו, דמיטרי. ודמיטרי, קצין צבא, פוחז ורודף הנאה המרבה להיקלע לקטטות, הוא הדומה ביותר לאביהם של השלושה. דמיטרי מאוהב בגרושנקה, אותה אוהב גם אביו. והשניים מצויים בתחרות עזה על האישה, ושרויים גם בסכסוך כספי. בקיצור, המשפחה יושבת על חבית של חומר נפץ.

בתחילת הספר מנסה הכומר זוסימה לסייע ביישוב הסכסוך המשפחתי. מפגש משותף של גיבורי הספר הופך לויכוח טעון. ונערכים ניסיונות נוספים ליישב את העניין. ברקע, אליושה, טהור הלב, עסוק בהתפתחותו הוא, ומתאכזב לגלות כי מדריכו, הכומר זוסימה, רוצה שיעזוב את המנזר ויחיה חיים חומריים טרם ישוב לכמורה. איוון מתחבט בשאלות בדבר קיומו של אלוהים והצורך במוסר ("או שמא, הכול מותר?") ועוד הוא תוהה, האם הוא אכן מאוהב בארוסתו של אחיו, קטיה, שנזנחה לטובת גרושנקה, או שמא מדובר בתעתוע של הנפש.

לא אוסיף עוד הרבה, אבל אומר שבשלב מסוים אחת הדמויות נרצחת, יש חשוד מובן מאליו, שהעדויות מצביעות אליו. אבל העלילה מסתבכת, וחקירת הרצח, דרך המעצר, החקירה והמשפט, מתוארת לעומק בחלקו השני של הספר.

הדמויות שיצר דוסטויבסקי מדהימות באמינותן. אליושה, שהיום היה נכתב, אולי, כ"רוחניק" שהתגולל בהודו וחזר אל חיק המשפחה עם תורה של אהבה וקבלה. לפרקים לא ניתן לדעת אם הוא מאוד הזוי או מאוד צודק. איוון, שמעיין המחשבות שלו תמיד מצוי בטמפרטורה חמימה עד שהוא מגיע אל נקודת רתיחה פסיכוטית, ודמיטרי הייצרי והאלים שלמרות זאת מצליח לעורר אמפתיה רבה, שלושתם מותירים חותם עז במהלך הקריאה.

אליהם מצטרפת גלריה מרשימה עד מאוד, החל בסמרדיאקוב המשרת הנכלולי שנפשו מתגלית כתהום עכורה של אפלה ומוזרות, גרושנקה שעוברת מהפך נפשי קיצוני, אנשי החקירה המנסים לעשות לקריירה שלהם, במקביל לביצוע עבודתם המקצועית, פרקליטי שני הצדדים, הכומר זוסימה שעורך חשבון נפש מעמיק, ומדאם חוחלקובה בעלת סגנון הדיבור הארכני שלעולם אינו מגיע לנקודה. כולן ועוד דמויות רבות אחרות מניעות בשלל דיאלוגים, רבי שיח ולעיתים מונולוגים קצרים, את עלילת הרצח.

על כתיבתו של דוסטויבסקי כבר נאמר רבות ואין לי ממש מה לתרום. אומר רק שלמרות העומס הרב - הספר מונה כאלף עמודים - אין הרבה "שומן מילולי", ואני לא חוויתי מאמץ מיוחד בקריאתו של הספר, מעבר למאמץ הכרוך בקריאה של רומן עב כרס בן 150. חלק מן החלקלקות של הטקסט נובעת בוודאי מעבודת המתרגמת שהפכה את הספר לקריא מאוד. מירסקי הצליחה לגרום לו להיקרא הן כספר הכתוב בשפה יומיומית והן כרומן מכובד. כיצד, אינני יודע, אבל זה ככה.

כנגד הספר נשמעו ביקורות בשל הרחבת יתר בתת העלילה של הכומר זוסימה, שיחסיו עם אליושה ועם עצמו מפורטים יתר על המידה, והן על עלילת אליושצ'קה (ולא אליושה), בנו של הקפיטן שהושפל על ידי האח דמיטרי, ועל יחסיו עם אליושה המנסה לתקן את פשעו של אחיו. בעיני עלילות אלו דווקא עיבו והוסיפו למה שהוא בעיני המוקד של הספר - יחסי אבות ובנים והקשר שלהם לעובדת היות יצר האדם רע מנעוריו.
סיפורו המצמרר של זוסימה על האיש השקט, סיפור המעשה טורד הנפש של אליושצ'קה והכלב האהוב עליו, יוצרים מעין היכל מראות שבו נושאים מתנגשים אחד עם השני, בהרמוניה מושלמת, ומלמדים אותנו כי היכן שיש אנשים, שם יהיו גם תוקפנות ומוות. (במובן מסוים, אפשר שדוסטויבסקי הקדים את אבי הפסיכולוגיה, פרויד, שדיבר על אינסטינקט המוות, כגורם המניע אנשים לעשות מעשים הרסניים כלפי אחרים וכלפי עצמם).

התעלומה, פשטנית אך משובחת, בשל הפינג פונג המצוין שבין חשיבה על מצבים נפשיים לעדויות בסגנון "CSI", והתוצאה היא תסבוכת מענגת שבה לא ברור האם החשוד העיקרי רצח או לא. הסברים לכאן ולכאן מושמעים במיומנות מרתקת על ידי החוקרים ועל ידי עורכי הדין שנוטלים לעצמם חירות פסיכולוגית וסוציולוגית נרחבת כשהם מבצעים את תפקידם בבית המשפט.

הקצב הנו ללא ספק עקב אכילס של הספר. למרות שכפי שציינתי, רוב העלילות היו בעיני מהותיות לעלילה, הקריאה דורשת השקעה לא מבוטלת. והדבר נכון שבעתיים אם מתבוננים בספר מבעד לעיני גוגול/הסקירה הנוכחית, כתעלומת רצח. כרך שלם עובר בטרם העלילה מתקדמת התקדמות של ממש, ואני מניח שגם הקריאה בחלקים היותר מותחים של הספר תיחווה על ידי חלק מן הקוראים כארכנית. ועדיין, אין ספק שזה שווה את המאמץ. השלם פה הוא יצירה מופתית ונדירה, המאגדת את כל ענייני החיים, בדגש על יחסי אבות-בנים ואדם-אל, טבעו האלים של האדם וטבעה של האהבה באופן מיוחד מאוד (שמניב גם ביקורות ארכניות ומשתפכות...).

ציונים:

דמויות: 10
כתיבה: 10
תעלומה: 9
קצב: 7

ממוצע: 9

בונוס/עונש: תשע נקודות המכלול ההרמוני, המרשים והנפלא של דמויות וסיפורים שמתנגשים ומהדהדים לנו ש"כמו אז, גם עתה", וש"ככל שהדברים משתנים כך הם נותרים אותו הדבר", ועל כך שבמובן מסוים, חוויית הקריאה בו יכולה לחבר אותנו שוב לאנושיותינו, על היפה והמכוער שבה. 

סופי: 9.9

יצירה קלאסית, בומבסטית, דחוסה ומעוררת השתאות, ובתוכה גם אחלה ספר מתח.

בית מספר 16 - טאנה פרנץ' (מאת אורי קידר)

על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על אירלנד? האופציה הראשונה תכלול כנראה מרבצי דשא ירוק, כבשים רועות בצידי דרכים משובשות וכפרים קטנים מלאים בכפריים שמרגישים שהם שיכורים רק כשהם פיכחים. בהמשך כנראה תעלה גם יו 2 למחשבה. ובכן, זה נכון. כנראה שכך תיראה גלויה של אירלנד. אבל כמו שישראל היא יותר דרום תל אביב מאשר הטיילת או שדרות רוטשילד, כך גם אירלנד היא כנראה יותר זו שמשתקפת בספריה של טאנה פרנץ' ופחות זו שבקומדיה המקסימה "להעיר את נד".

שחררו קצת את האחיזה והרשו לפרנץ' לקחת אתכם למסע בחצר האחורית של אירלנד. הסיור יהיה ארוך (קצת ארוך מדי) וכואב (מאוד), וידרוש מכם הרבה סבלנות ונשיכת שפתיים. ובסופו של המסע אולי תבכו. אני הזלתי דמעה או שתיים. נשמע מבטיח, לא?

כאב. והרבה. זו התחושה שאחזה בי לאורך הימים הארוכים בהם קראתי את "בית מספר 16", הרומן הנפלא של פרנץ' משנת 2010 (תורגם ב-2012). קודם לכן תורגמו גם "בלב היער" הנפלא, "דומות" ואחריו "חוף הרפאים".

הבסיס של "בית" אינו הדבר הכי חדשני בעולם – פרנק מאקי הוא בלש סמוי. גרוש שעדיין אוהב את אישתו ובעיקר מעריץ את בתו בת התשע. כשהיה בן 17 תכנן לברוח עם רוזי, אהבתו הראשונה והגדולה, מ"פייתפול פלייס", העיירה הנחשלת בה גדלו, ללונדון בכדי להצטרף לתעשיית המוסיקה. אלא שרוזי לא הגיעה למפגש ומאז נעלמו עקבותיה. מאקי הצעיר נמלט מהעיירה, ומהמשפחה המזעזעת שלו שכוללת אבא אלים, אמא מסרסת, וכמה אחים שנדפקו ברמות כאלה או אחרות.

22 שנים לא דרכה כף רגלו במקום, והקשר היחיד עם משפחתו היה דרך אחותו, ג'קי. אלא שאז מתגלה גופה בבית מס' 16, בו קבע הזוג הצעיר להיפגש טרם הנסיעה ללונדון, ולמאקי אין ברירה אלא לחזור, מה שכמובן פותח כל פצע אפשרי בסביבה.

בכוונה קראתי לספר רומן, כי הוא כזה הרבה לפני שהוא מותחן. פרנץ' משתמשת בתעלומה כדי לדון במצבה החברתי העגום של אירלנד האחרת, החבויה, להעלות שאלות על מוסר, הורות ומשפחה ובעיקר, לשבור לנו את הלב.

כל הדמויות, כמעט בלי יוצא מן הכלל, זוכות לטיפול מרשים ומכובד, שהופך אותן לעגולות לחלוטין, עם הרבה רע וטוב שנאבק בתוכן. זה יישמע אולי כמו קיטש, אבל מאקי הוא דמות כובשת. עמוס בפגמים, רחוק מלהיות מושלם, אבל כזה שתרצו לידכם בעת צרה. אם תרצו, הארי הולה האירי. בכלל, פרנץ' מזכירה בכתיבה רחבת היריעה את נסבו, אבל נדמה לי שהיא לוקחת את עצמה קצת פחות ברצינות. רבים מהדיאלוגים של מאקי שנונים ומלאים בהומור, לרוב מריר וציני.

במהלך הקריאה כאב הייתה התחושה שחשתי בגוף, ומרירות עם קצת מתוק היה הטעם בפה. כמו הז'אנר הקולנועי האהוב עליי – הדרמה הקומית, או הקומדיה המרירה, כך גם הספר הזה עמוס ברגעים כאלה, שבהם הדמעה נאבקת בחיוך.

לספר יש רק בעיה אחת, שנובעת מהיותו מותחן, ואולי גם בלי קשר לכך – הקצב. 415 עמודי הספר נפרשים על פני 23 פרקים בלבד. זה נשמע אולי כמו מתמטיקה פשוטה, אבל בנוסף, כל פרק, מכיל, פחות או יותר, סצנה בודדה. ולרוב היא נמתחת קצת יותר מדי. זה פוגם בהנאה מהספר כמותחן.

וגם אלמלא היה כזה, נדמה לי שעורך קפדן יותר היה מקצץ את הספר בכמה עשרות עמודים, או לכל הפחות מאפשר לנשום קצת. יחד עם זאת, יש לציין שככל שהספר מתקרב לקתרזיס, הקצב עולה ומורגשת דחיפות בכתיבה, שמסייעת להתגבר בקלות על ה"מסטיקיות" שמאפיינת חלק מן הפרקים. כמו שכבר נכתב בבלוג לגבי אקונין לפני מספר שבועות – טאנה פרנץ' כנראה קראה הרבה דיקנס בצעירותה ולא ממש נחשפה לאתגר קרת.

התעלומה עצמה מרתקת ופרנץ' מצליחה ליצור תכנים חדשים בתוך סיפור שנדמה כי נטחן עד דק. גם הפתרון מפתיע למדי, אם כי, כמו ברוב ספריה של פרנץ' שקראתי, הוא לא כזה שיגרום לכם לדפדף לאחור ולבדוק אם לא פספסתם משהו. היא לא דניס ליהיין.

השבוע יצא לי לשוחח עם מוסיקאי ושנינו הגענו למסקנה שמה שהופך מוסיקאי בודד או להקה לגדולים באמת, היא החותמת האישית שלהם על עולם המוסיקה, ולא משנה כמה טוב יעשו את מה שכבר עשו לפניהם. בכל האמור לעולם הספרותי, נדמה לי שאפשר לומר שפרנץ' בהחלט מצאה את הסאונד שלה בתוך ים הצלילים שמרכיבים את ספרות המתח העולמית. היא לא קולדפליי, היא כנראה רדיוהד. או בעצם – U2.

ציונים

כתיבה: 9.5. נפלאה. צינית ומשעשת במידה, נמנעת ככל הניתן מקלישאות ומצליחה לרגש ולהכאיב.

דמויות: 9.5. כנראה שפרנץ' היא הדמותו-לוגית הטובה בה נתקלתי מאז סטיבן קינג.

תעלומה: 9. נוסחא מוכרת, אבל פרנץ' נותנת לה את הטוויסט המשפחתי שמוסיף.

קצב: 7.  מכירים את זה שאתם נוסעים בפקק בדרך למקום אליו אתם לא ממהרים, נהנים קצת מהמוסיקה והמזגן, אבל באיזשהו שלב כבר רוצים להגיע? ואז משתחרר הפקק ואתם לוחצים על הגז כאילו אין מחר? אז "בית מספר 16".

ממוצע: 8.75.

בונוס/עונש: בונוס של 2.5 נק' – גם כי לספר מגיע תשע ובעיקר כי הוא מעמת אותנו עם החומרים הכי אפלים שיש ביקום, ועדיין מצליח להותיר אותנו עם חיוכון.

סה"כ 9.

הבשורה הכי טובה שיצאה מאירלנד מאז פירוק בויזון.

מותה של בל - ז'ורז' סימנון

סימנון הוא אחד מארבעה סופרים פוריים מאוד (האחרים הם פול אוסטר, איאן מקיואן והרוקי מורקמי), שמהווים עבורי קבוצה כי את ספריהם אני קורא בדרך כלל מיד לאחר פרסומם. אומנם, ספריהם נוטים להיות אותה גברת בשינוי האדרת. אבל כמו חברים ותיקים/נעלי הבית המוכרות ועוד קלישאות כגון אלו, הם נוחים.

סימנון נבדל מעמיתיו בכך שכתב כנראה יותר ממאה ספרים בעוד שמקיואן ושות' נמצאים בתחום העשרות הבודדות. סימנון מת בעוד הם ממשיכים ליצור. ויש עוד הבדל עיקרי. לסימנון הייתה סדרת ספרי מתח בכיכובו של רב פקד מגרה שמנתה עשרות ספרים, ולצדה סדרת רומנים "ספרותיים" יותר, בעוד שהאחרים נשארו בז'אנר המסוים. ריאליזם למקיואן, סוריאליזם, לרוב, אצל מורקמי וצירופי מקרים וענייני משפחה אצל אוסטר.

"מותה של בל" משתייך לסדרת הרומנים "הספרותיים" של סימנון, ועל כן לא נפגוש כאן את רב פקד מגרה, אבל בשתי העלילות שפורש הסופר הבלגי, אלמנט המתח בולט.
בסיפור הראשון, מורה מופנם בעיירה אמריקאית הופך חשוד ברצח בתה של חברה של אשתו (מורכב יותר לכתוב מלהבין) ששוהה לתקופה בביתו. בסיפור השני, צעיר צרפתי יוצא לאפריקה בין שתי מלחמות העולם, כדי לתור אחר הזדמנויות חדשות ומסתבך בעסקים מפוקפקים עם פאם פטאל בלתי צפויה.

הספר קיבל ביקורות אוהדות מאוד בארץ. אפילו הוכתר על ידי אחד המבקרים כספר המתח הטוב ביותר אי פעם. משום מה לא נהניתי ממנו באותה מידה שבה אהבתי את הקודמים של סימנון. דבר דומה קרה לי עם "קורות הציפור המכנית" של מורקמי, ו"שבת" של מקיואן. שניהם נחשבים ליצירות טובות של כותביהם ושניהם היו עבורי מתישים ונסחבים. ההגעה אל קו הסיום הייתה מפרכת. במקרה של "בל" אני חושב שזה נבע מסיבות דומות. בשני הסיפורים משהו לא עבד עבורי, והקריאה הפכה מתישה.

האיכויות המוכרות של סימנון ניכרות בספר. כמו תמיד סימנון הוא אומן ביצירת דמויות אמיתיות ומשכנעות, ובניווט מוצלח של עלילה פילם נוארית - התעלומות שמשמשות נקודות מוצא מעניינות, ונקודות הסיום שלהן עמומות ומקוריות. העובדה שסימנון חרג ממנהגו ושתי העלילות אינן מתרחשות בצרפת, מהווה חידוש מרענן. הכתיבה מוצלחת כמו תמיד. מאוד משכנעת ושואבת אל תוכה.

ועדיין, משהו בקצב חרק, ושתי העלילות לא זרמו כפי שקורה לי בדרך כלל עם הוד סימנוניותו. השתהות ארוכה מדי על תהייה של הגיבור פה. אירוע משמעותי שחולף מהר מדי שם. אבל בעיקר תופעות מן הסוג הראשון.
דמיינו את אוסיין בולט נוסע בקלנועית. הוא עדיין אוסיין בולט, אבל אתה יודע שהוא מסוגל ליותר.

ציונים:

כתיבה: 9
תעלומה: 8.5
דמויות: 9.5
קצב: 7

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: אין

סופי: 8.5

יותר מדי פסי האטה הופכים את הסימנון הנוכחי למעט מאכזב. ומצד שני, גם בהילוך שני, סימנון הוא סימנון.