נערות למופת - שהרה בלאו

 

חווה קלר היא תלמידת אולפנא, דתייה לאומית, מבני ברק. יתומה שחייה אפופים סימני שאלה, ובהווה, היא עסוקה במאבק על לבו של מושא אהבתה ועל בימוי וכיכוב בהצגה המבוססת על מיתוס ה-93, סיפורן של 93 בנות צעירות שנשבו על ידי הנאצים למטרות ניצול ובחרו להתאבד על קידוש השם. בתווך, סבך פלונטרי של מערכות יחסים מורכבות ומעמדות שהיא מנסה לנהל כמן ליוויה מ-"אני קלאודיוס" וחקירה שאין לפרט עליה מחמת ספוילרים. על הרקע הזה פורשת בלאו סיפור קינטי ומיוזע שמזקק סוגיות של התבגרות ומעמד בדרך מרתקת.

לבלאו יש כתיבה מכשפת ורב שכבתית. רגשות ותחושות גוף נארגות לבליל מילים מתוחכם ומהביל, הנשען על יסודות ויסרליים שמעוררים חוויה רב חושית בעת הקריאה - מזכיר קצת את ניסיונות הקולנוע הרב מימדי שנערכו בעיקר בארצות הברית בעבר עם הריחות והתנועה. רק מוצלח. מעבר לכישוף הכללי ימצאו הקוראים דיוק מהפנט בתיאור החוויה הנשית. רגשות, מחשבות, היחסים עם המין הגברי - מן זיקוק שמרגיש כל כך כל כך מדויק. בכלל, בלאו הפכה את החוויה הנשית למושא יצירה ומחקר - "יצר לב האדמה", ספרה הראשון נגע באופן סימבולי באהבה וזוגיות, "האחרות", הספר שהופיע אחרי "נערות", עסק באמהות ובאי-אימהות ו"נערות" עוסק בהתבגרות. 

הסיפור כולל כמה סצנות מבריקות ממש. השוואת סיפורי המוסר של חווה ומושא אהבתה היא פינג פונג מצחיק-מזעזע, ומסע פסח של התנועה, שהוא פשוט ומדויק עד הפסיק האחרון. 

עוד נקודה מעניינת היא הימצאותה של חווה בציבור הדתי-לאומי של בני ברק, שזה קצת כמו להיות חילוני מוקף דתיים לאומיים (שרואים בו עגלה ריקה או משהו כזה). בבני ברק חווה נחשבת לזו שהמוסר שלה מוטל בספק על ידי האוכלוסייה החרדית המהווה רוב.  

בקיצור, אפשר לומר שבשלושת הספרים שכתבה חצבה לעצמה בלאו נישה משל עצמה בספרות הישראלית (מה שאני קראתי ממנה, כן?) ככותבת מרתקת של הקול הנשי. ועד כאן השתפכויות (מוצדקות, כן?).

הקריאה עשויה להיות קשה למי שהנבירה פנימה אל הנפש קשה לו. קצת כמו שקריאת ספר מתח יכולה להתנהל על ציר של אמון בו בקצה האחד "וואו" (השהיית אי האמון) ובשני "מה זה השטויות האלה?", גם רמת המוכנות לבחון ולדקדק בחוויה פנימית יכולה לנוע על ציר בו בקוטב האחד עניין ופתיחות למורכבות ולמכלול הרגשות ובנגדי, פחד או גועל מול האינטימיות שבצלילה פנימה. מי שמוצא חיבוטי נפש לא רצויים יהנה פחות או יסוג.

בספריה של בלאו יש לרוב גם רובד של אימה ומתח. מבעד למשקפיים ז'אנריים, לפחות בספר הנוכחי (אינני זוכר את השניים הקודמים מעבר לרושם העז שהותירו בי), התעלומה אינה באותה רמת מורכבות ועומק כמו הכתיבה עצמה. אולי התעלומה היא יותר סימבול ופחות מטרה - מן מסר שאומר שהחיים, חייהן של נשים תמיד מערבים אלימות, פגיעה ואימה, וככזה, זה מסר אפקטיבי. ועדיין היכולת לנחש בקלות מי מאחורי ההתרחשויות מורידה מעט מן ההנאה, במיוחד אם מתייחסים לספר כסיפור מתח. יחד עם זאת, קצת כמו בטווין פיקס (שיצא לי לראות שוב לאחרונה אז מוזכרת קצת יותר) בה הירצחה של לורה פלמר חשף כי מתחת לעיירה המנומנמת רוחשים יצרים אפלים - בלאו עושה שימוש בתעלומה על מנת לחשוף ולקלף את מעטה המוסריות והצניעות מהחברה הדתית ולהראות שענייני מעמד ומין מהווים משקל נגד למסורת ולצניעות ויכולים להם על נקלה. פשוט כי אנשים.

הדמויות שבלאו מעצבת, ריאלסטיות, נוכחות, ומרוב שהתיאורים שלה קולעים ומדויקים לפעמים זה קצת כמו לחוות אותן משחקות על בימת תאטרון כשהקורא בשורה הראשונה. באמת מרשים. חווה בולטת מעל כולן - חדה ורבת תושיה מחד, ומנגד, רגשותיה שולטים בה כמו ים סוער. כל אירוע שחברותיה חוות באופן יומיומי הוא עבורה גל שמימיו ממלאים את הפה והנחיריים ומקשים לנשום. שבריריותה והפכפכותה חיות לצד הכישרון, החדות והרגישות, ומייצרות עימן חוויה קיומית חיה ונושמת. כמה מן הבחירות שלה לאורכו של הספר מרגשות ומרתקות והיא זוהרת כדמות מורכבת ומרובת ניגודים.  אבל גם יתר הדמויות, עד האחרונה שבהן (שפיגל האב) ייחודיות וקורמות עור וגידים לנגד עיני המתבונן. קצת כמו הגיבורה של "יצר לב האדמה", גם בלאו יודעת להפיח חיים הכי קרובים לאמיתיים בדמויתיה הבדויות, באופן שמזכיר את מרגרט אטווד או קייט אטקינסון חביבות הבלוג. מן קסם שכזה. 

הקצב איטי יחסית מבחינת האירועים והתעלומה עצמה נחשפת רק היכנשהו אחרי שליש מהספר. אבל הכתיבה הוירטואוזית, משחקי המילים והריאליזם-המאגי-משהו הופכים את הספר לחווית קריאה מהירה ומרתקת, כמו שני אחיו שהוזכרו (בעצם אולי, אחיותיה). 

ציונים:

כתיבה: 9.5 more than this, you know there's nothing

דמויות: 10

תעלומה: 7

קצב: 8.5

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: רבע נקודה נוספת על המכלול

סופי: 9

מה אם לורה פלמר הייתה חיה בבני ברק? מה אם הייתה לה בת? עולם מהפנט ומסתורי נברא ב-200 ומשהו עמודים. קראו.

בן החמאס - מסעב חסן יוסף

 

"בן החמאס" הוא סיפורו של מסעב יוסף, בנו של אחד מן המנהיגים הדתיים של חמאס (חסן יוסף). מסעב, יליד 1978, היה כבן עשר כאשר חמאס הוקם, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80. העיתוי והסביבה בה גדל סיפקו לו מבט קרוב וייחודי על התנועה, על האידאולוגיה שלה ועל התפתחותה לתפלץ שאנו מכירים היום. 

מסעב הגיע בשלב מהיר יחסית בחייו להבנה שיש מבוי סתום באידאולוגיה דתית קיצונית - כזו שחותרת למטרה אפשרית אחת, ומקדשת את האמצעים - במקרה של חמאס, מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית. לאחר שהגיע להבנות אלו, וב"סיוע" של שב"כ, הפך בגיל צעיר יחסית למודיע ויצר מערכת יחסים עם "קפטן לואי", שלימים יהפוך לדמות דומיננטית בהפגנות בבלפור.

בשל העובדה שאני פחות או יותר בן גילו של מסעב, הקריאה בספר הייתה מן מסע מוזר ביקום מקביל אבל אמיתי. ידעתי על קיומו, אבל הירידה לפרטים הייתה מזעזעת ומרתקת. אומנם יש קרבנות בשני הצדדים, והפסקת האלימות היא תנאי הכרחי לשיפור, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שכשאני הלכתי לגן, הוא ספר מתים בבית הקברות. כשאני חיפשתי רובוטריק שווה הוא זרק אבנים על חיילי צה"ל. הדמיון היחיד שמצאתי הוא ששנינו התגייסנו להגנת המדינה בערך באותו גיל. אפשר לדבר על פריוילגיה ועל אשמה, ועל מי התחיל ומי אשם, ולמי ניתנה הארץ. אבל אם נתחיל, נזדקן או נמות בטרם עת. 

אני חושב שהמיקוד של מסעב בחוסר התוחלת של האידאולוגיות הדתיות בשני הצדדים, ולצדו, בצורך בפתרון שבו אף אחד מן הצדדים לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, פשוט מפני שהמשך חתירה לכיוון כזה משמעה המשך מעגל הדמים, הוא נקודת מיקוד אפקטיבית. תיאוריות שעוסקות בהתמודדות עם מצוקה חריפה מדברות על הצורך לא לסבך ולהרוס יותר מעבר למה שכבר השתבש ואבד - כמה נפלא היה אם היה ניתן לומר סטופ, אין אלימות, אין מעשים חד צדדים, רק שיח יקבע עובדות בשטח ולחדול ממעגל ההרס. 

אבל יש גם ספר - מסעב עבר מלחיות חיים מסוכנים כפלסטיני, ללחיות חיים מסוכנים מאוד כמודיע פלסטיני שמצוי בלב ענייני החמאס. האחרון כידוע אינו מתייחס בחיבה למודיעים. הספר המהיר הזה - "טרו קריים מיליטריסטי" אם תרצו - מספק גם תמונת תקריב חלקית של התפתחות החמאס, ואיך הפך למכונה רצחנית המותירה אחריה שובל של דם, וגם סיפור אישי של בחור צעיר, בעל אומץ ומודעות מפותחת המחפש את דרכו בחיים ומתמודד עם ההתנגשות בין בחירותיו לצווי המסורת והמשפחה. 

הקצב מהיר מאוד, מזכיר את סיפורי חסמב"ה או ההרפתקאות של דבורה עומר. התיאורים בגוף ראשון ומסת ההתרחשויות הדחוסה הופכים את הספר למאוד קריא ואת הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" לאמיתית עד מאוד. פיגוע רודף פיגוע, תהליכים מדיניים קורסים זה אחר זה. you know the drill. הכתיבה סוחפת ותמציתית, גם אם לעתים מעט משומנת מדי. הסכסוך, החיצוני והפנימי, מתואר באופן נהיר והתהליכים שעוברים על מסעב ועל האזור מדכדכים ומרתקים. תאונה שלא ניתן שלא להביט בה.

שתי נקודות משמעותיות בספר הן תנצרותו של מסעב' והדרך שבה הנחתה את דרכו בדילמות הבלתי אפשריות שחווה כמודיע. 

מסעב מתאר בשלב מוקדם כי הוקסם על ידי הנצרות. הוא החל ללמוד במסווה, מסתיר ממשפחתו את התהליך. יש לי קושי באופן כללי עם אלו שאומרים שמצאו את האמת או את השיטה הנכונה לחיות. פשוט מפני שנכון הוא תמיד יחסי, גם אם נרצה, לא נוכל לקבע ערכים וחוקים לנצח, המציאות תאלץ אותנו בשלב מסוים להשתנות. זה גרוע שבעתיים כשמדובר בדתות, היות שאלו נוטות להשען על טקסטים עמוסים ומסועפים בהם כל פרשן יכול לעשות שימוש כרצונו, על מנת להצדיק מעשים שהולמים את דעותיו (במעשים אני מתכוון לאלימות, כן?). לזכותו של יוסף עומדת העובדה שהוא מאמץ בעיקר את עקרון החמלה הנוצרי. היצמדותו לחמלה גורמת לו - לפחות בעיני, כפי שמשתקף מן הספר - להשתמש בה כקו מנחה עבור איזון מניעים וצרכים סותרים - להמשיך להיות חבר לאלו מחבריו שבחרו באלימות, להגן על משפחתו, למנוע אלימות כנגד ישראלים ופלסטינים, ולהמשיך לצמוח כאדם בסביבה שכל מה שעושה הוא להוציא את החיה  שבאדם. האסטרטגיה שלו היא להתייחס לכולם כאהובים וחשובים ולמצוא את הפתרון שיזיק במידה הפחותה ביותר.   

עוד נקודה מעניינת בספר היא הארגון/חוסר ארגון של חמאס. מהספר משתקפת תמונה של מידור ואופי דמוי רוח רפאים של חמאס בימיו המוקדמים. מרתק לקרוא מבפנים על המבנה שהוא גם מאורגן וגם רנדומלי ועל זה שהארגון איפשר כנראה ל"יזמים פרטיים" לפעול בתוכו תוך שמירה על בטחון שדה. בשל כך יוסף יודע על חלק מהפעולות המתוכננות ומופתע לגמרי על ידי אחרות. תחושת חוסר האונים המתעוררת משתקפת בבירור.

במהלך הקריאה נזכרתי בבדיחה מהסרט "מלחמתו של צ'ארלי וילסון", כשטום הנקס מגיע לזירת לוחמה של ארה"ב היכנשהו במזרח התיכון ופיליפ סימור הופמן תנצב"ה מודיע לו בטון דרמטי ש-"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" או משהו כזה החליטה כך וכך. הנקס שואל, "מי זו הוועדה?", והופמן עונה, "אהה, זה אני ועוד איזה שני חבר'ה". באחד הקטעים המצמררים בספר, שאולי קצת מזכיר את הסצנה הזו, מתדפקים על דלתו של יוסף כמה גברים שהגיעו מירדן. מסעב שואל מה הם צריכים והם מסבירים שהחנו רכב פרטי עם כמה עשרות קילו חומר נפץ, והם צריכים מקום ללילה לפני שיבצעו את הפיגוע. הם מדברים באופן אגבי, יומיומי. מזל שנחתו דווקא אצלו. 

כמובן שספר שנכתב על ידי גיבורו מציג את גרסתו לאמת, וניתן לפקפק, אבל ממה שכתוב, נראה שקשה לכמת את הסיוע או המחירים שהכותב שילם ומשלם. כיום הוא בגלות בארה"ב. אחרי קריאת הספר מצאתי תמונה שלו מבקר בארץ ופוגש את המפעיל שלו בבר. זה היה משמח לראות.

ציונים:

קצב: 9.5 מסחרר

דמויות: קטגוריה לא רלוונטית

כתיבה: 8 חסמבאית יעילה

תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: תוספת של רבע נקודה על העומק התוך אישי שנחשף כשאפשר היה להסתפק בהתרחשויות המצמררות

סופי: 9 

ספר מותח, מנקודת מבט ייחודית, שמראה שגם אם הקונפליקט החיצוני אינו ניתן ליישוב, לפחות ניתן לעשות עבודה מצוינת עם הפנימי. זה גם משהו. מומלץ בחום.

שתהיה 2022 טובה ורגועה

הרג קומנדטורה - הרוקי מורקמי

 

באחד הניסויים ההתפתחותיים המפורסמים ילדים בגילים שונים צופים בערימת גולות על שולחן. הם מתבקשים להעריך את הכמות כאשר הגולות קרובות זו לזו וכאשר הן מפוזרות. צעירים גורסים כי לאחר הפיזור יש בערימה המפוזרת יותר מבקודמת, על אף שדבר לא הוסף או הוחסר מול עיניהם. 

שינוי מיקום הוביל לכך שחלק מן הספרים שאני קורא מוצגים על מרקע הסלולרי, ו"הרג קומנדטורה", שבחיים האמיתיים הוא בן 500 ומשהו עמודים התפזר ל-900 פלוס עמודים סלולריים. למרות שידעתי שאין הבדל, התחושה הייתה של צלילה לתוך איזה יוליסס בלתי נגמר. ידיעה ותחושה התנגשו, כשידה של האחרונה על העליונה. כך שכל פעם שניגשתי לספר זה היה במן לאות מיואשת מגודלו הכוזב. ועדיין, הספר היה מוצלח מאוד.

מורקמי הוא טעם נרכש. אני מכיר אנשים שאוהבים מאוד ועטים על כל ספר שלו כאילו הקודם לא היה פחות או יותר זהה, ואחרים שניסו אחד והשתעממו או חוו דכדוך ונטשו. כששמו עולה או שנתקלים בנימוקים הגיוניים לחוסר הערך שלו - עוד פעם פסטה וחתולים וגברבר חסר כיוון? - או בחיוך חולמני או מתרגש שמשקף זכרון של חוויה נעימה. אני לא מכיר מישהו שאהב ושינה את דעתו, או שנא וראה את האור. אני מחבב את מורקמי למרות שמסכים שקשה היה להבחין בין יצירותיו במסדר זיהוי ("אתה יכול לומר מי זה עם החתול והאירועים המוזרים?" - "כולם..."). יחד עם זאת, ככל שנוקפות השנים ומשמעותו של הזמן כמשאב מתבהרת, הבחירה בספריו מרגישה לי פחות אינטואיטיבית. 

"הרג" בעיני הוא שוב סידור מחדש של הרכיבים המורקמיים המוכרים, ועדיין, הוא מחדש. אולי זה העיסוק המעמיק יחסית באבהות, אולי הגיאוגרפיה ההררית קלסטרופובית משהו, אולי הסוריאליזם שהופך טיפה מפחיד, ואולי זו המעטפת האטומה של אחת הדמויות הראשיות, מר מנשיקי. ואולי זו האווירה שהייתה קצת יותר "טווין פיקסית" - בין גלריית הגיבורים שלו ניתן למצוא גם ציור בעל ספק כוחות מיסטיים, ינשוף וגמד. אין יותר לינץ' מזה.

  

עוד קצת על הסגנון. מורקמי הוא סופר שנע על הקו שבין סוראליזם יצירתי ומסקרן שאומר משהו על החוויה האנושית בעולם האמיתי, לפנטסיה שבה אנחנו מפקידים את ההגיון עם המעיל בכניסה ונהנים מהפסקה מלאה מחוקי החיים. גיבוריו חווים הזיות וקרבה למצבים שנחשבים מטורפים, ומנגד חוויותיהם גם משתלבות במציאות מבלי שזו תופרע יתר על המידה. היכולת שלו ללכת ליד הסף הזה, שכל כך קל לקרוס ממנו אל אחד הקטבים - מציאות או דמיון - היא בעיני אחד ממקורות הקסם שלו. בנוסף קיימת הכתיבה הפתלתלה-חמאתית שנוגעת בבדידות, דכאון, מין ומוות בכפפות משי, ושלל רעיונות מקוריים. אם אני לא טועה, דווקא "יער נורווגי" שהיה הספר שהפך אותו לשם דבר בארצנו הקטנטונת לפני יותר מעשרים שנה, לא כלל את כל האלמנטים הסוריאליסטיים המוכרים.

אז מה ב"קומנדטורה". הגיבור, בן 36, מורה לציור וצייר דיוקנאות לעת מצוא עבור מנכ"לים שמעוניינים לראות את עצמם בכניסה למשרד, מתגרש מאשתו לאחר שש שנות שנות נישואין. ללא ילדים או התחייבויות אחרות, כשטרגדיה משפחתית מן העבר פוסעת לצדו, הוא מחליט להתגורר בבית אביו של חברו ללימודים הגבוהים. האב, הוא צייר מפורסם בסגנון יפני שבעברו תקופה עלומה בווינה של תקופת מלחמת העולם השנייה שאחריה מהפך סגנוני. גיבורנו צייר הדיוקנאות מחפש גם הוא את עצמו מבחינה אומנותית. הוא עובר לבית המבודד של הצייר ופוגש באחד משכניו הבודדים, מיליונר מסתורי שעשה הונו ברשת. השכן מבקש מהגיבור לצייר דיוקן שלו ואט-אט, בקצב המורקמי, מתגלה כי יש לו אג'נדה נסתרת. במקביל, אירועים מסתוריים כמו צלצול לא ברור מבטן האדמה, משמעותו של ציור מיוחד הנמצא בבית הצייר הקשיש, ועוד כל מיני מכבידים על שגרת השינה-קריאה-האזנה לאופרה של גיבורנו. 

הקצב אינו אחיד. הרבה דיאלוגים ואירועים גורמים לגלישה מהירה לאורך העמודים הרבים של הרומן (900!?) וחלק מן הקטעים מעט מתישים. בסופו של דבר זה עובד. התעלומות הנאספות - מה אירע לצייר המכובד באמצע חייו שגרר שינוי כה קיצוני בעבודתו? מה משמעותו של הציור "הרג קומנדטורה"? מה מסתיר מר מנשיקי? מה משמעות הצלצול הלילי? - הופכות את העלילה שמשתרעת על גיאורפיה מצומצמת ומספר נמוך של דמויות למחזה סוריאליסטי מסקרן שמאיץ את הקריאה. 

אני הרגשתי שהיה משהו מעט בוגר יותר בכתיבה (ייתכן שכמו גיבוריו של מורקמי רק דמיינתי וזה לגמרי עוד מאותו דבר) - העיסוק בטראומות והשפעתן על מסלול החיים (אצל הגיבור, אצל הצייר המסתורי), בציור וביצירה (מורקמי מתאר באופן משכנע, כסופר, את המסע של הגיבור לגבש לעצמו זהות כצייר, מזכיר טיפה את מקיואן בריאליזם העולה מן הדיון בטכניקה ואינטואיציה), ובאבהות - בהתייחסות של אבות למיניות של ילדיהם, במרחק הרב שיכול להיווצר על נקלה בן אב לילד ובהתנגשות בין חיפוש מטרה ומשמעות אישית לאבהות - מעניק לספר נופך בוגר יותר ממה שזוכר מן הספרים הקודמים. חשוב לציין כי חלק מהדרך שבה מורקמי דן באבות והתבגרות ילדיהם יכולה לגרום להרמת גבה ולהחוות כמעט קריפית, אבל זה ניתן לפרשנות בעיני (דרך אגב, בראיון בו טען לאחרונה כי נשים חשובות בחייו כי הן ממלאות איזשהו חסר בו - היו ששמעו וכעסו על הסתכלות מחפיצה על נשים. לצד זה שיכול להבין את הטרוניה - ובהיותי גבר אין מקומי לחרוץ משפט - באופן כללי, מועיל יותר בעיני לשפוט על פי עובדות רבות ולא אמירה בודדה שניתנת לפרשנות). 

באופן כללי, ניתן לומר שהגיבור הגברי הקבוע של מורקמי, תמיד אבוד וחסר דרך, אולי מסיים הפעם את המסע כשהוא קצת יותר בוגר וקצת פחות אבוד, ושהאווירה הדחוסה והסוריאליסטית, ואולי ההרריות של זירת ההתרחשות מעניקים לספר גם נופך טווין פיקסי משהו שזה נחמד למי שמחבב.

 

ציונים: 

דמויות: 8.5

קצב: 8 משתנה

תעלומה: 8.5 מגוון תעלומות חביבות

כתיבה: 8.5

ממוצע: 8.375

בונוס/עונש: נקודה ורבע בונוס על זה שמדובר בספר בוגר יותר או על היכולת לשכנע אותי שכך הוא

סופי: 8.5

האוהבים יאהבו ללא תנאי, המפהקים ידחו על אף השכנוע, האם יש טעם בסקירה? האם ניתן להמליץ על או להשמיץ ספר שמשתייך לזן השנוי במחלוקת? אני אהבתי.

מוזרים 1 - אנתולוגיית סיפורי פנטסיה, אימה ומסתורין

 

אחת המחמאות החמודות, בדרך כלל באנגלית, היא "הם שברו את התבנית אחרי שיצרו אותך" (מופיעה גם בשיר של ברוס ספרינגסטין באלבום המוצלח Magic). יען כי אין עוד אחד או אחת כמוך. אם חושבים על זה, זה עובד בשני הכיוונים. אפשר לומר את זה גם להיטלר למשל. וטוב שכך. אכן, בני אדם הם תבניות שקשה לשחזר, לטוב ולרע. לא כך ז'אנרים ספרותיים. אם תהיה תבנית ספרותית שתישבר ותעלם - זו אינה מחמאה. 

ב-"מוזרים 1", מגישה לנו הוצאת "9 נשמות" את התבנית ממנה נוצק ז'אנר סיפורי האימה והמסתורין מסוף המאה ה-19 ואילך. לא משהו שניתן למצוא בנקל בחנות הספרים הישראלית.

מעטות ההוצאות בארץ ששולחות ידן באופן מובהק כל כך בספרות אימה. כרגע עולות בזכרוני רק הוצאת "פרדס" עם אוסף הסיפורים "המלך בצהוב" של צ'יימברס (שהוזכר בעונה הראשונה של "בלש אמיתי") ועם תרגומי לאבקראפט המוצלחים (שגם "אודיסאה" עליה השלום תרגמה אותו), וכמובן "מודן" עם שלמה ארצי של האימה, הלא הוא סטיבן קינג. הוצאת אוסף אקלקטי של סיפורים קצרים המיוחד לנושא היא כבר בחזקת אירוע בביצה הקטנה שלנו. בקיצור, כיף ש-9 נשמות בחרו להוציא את "מוזרים 1". נקווה שיהיה 2.

אבל קודם, כמה מחשבות על אימה (אפשר לדלג לסקירה)

אם ניקח 100 אנשים ונבקש מהם להתייחס לז'אנר, סביר שחלק בלתי מבוטל יעקם את האף. לז'אנר האימה יצא שם רע. ילדותי, צפוי, ואף אידיוטי. בעיני, למרות שיש לא מעט יצירות בינוניות וגרועות, יש לאימה הצדקה ותפקיד בספרות ממספר טעמים.

אימה היא אחד הז'אנרים היחידים שעוסק באופן בלעדי בפחד. החוויה האנושית של פחד מלווה לרוב באי נעימות, חוסר שקט, וצורך בהרגעה, ולעתים קרובות גם בני דודיו מנישואין בתוך המשפחה של הפחד מצטרפים לחגיגה - גועל, חלחלה, צמרמורת. רגשות ותחושות מאוד לא נעימים, אך בעלי תפקיד חשוב - הם היוו עבורנו מקור מידע חיוני עוד בימים בהם התרוצצנו בג'ונגל וליקטנו או צדנו, כל אחד ומה שהוא מעדיף. לכן, עיסוק ספרותי בפעמון האזעקה החיוני והעתיק הזה יכול להיות בעל פוטנציאל.

מעבר לכך, אפשר לראות באימה קריקטורה אפקטיבית או תיאור מוגזם (גם סטטיסטית) של פחדי היום יום, ובהם פחדי הילדות - הכלב שנשך אותנו בגיל 12, הוא קוג'ו או הנוסע השמיני, הבריון שתקף אותנו לפתע ביציאה מהחוג הוא חניבעל לקטר או פניווייז והצלילים החרישיים של הלילה - רוחות רפאים קולניות. 

מעבר להתבוננות בפחד, ולאיכות הקריקטורית, אפשר לראות באימה גם תזכורת לתקופות בהיסטוריה בהן סכנות שהוכחדו הילכו אימים על אמהותינו ואבותינו - מחלות טריוויאליות הפילו אנשים בשיא אונם (מי אמר משחקי הכס), פולשים אנושיים חדרו בכוונת זדון לטריטוריה הפרטית והשברירית של היחיד טרם ביסוס חוקי קניין ושיטור, חיות טורפות היכו באחינו ואחיותינו שתנאי המחיה שלהם היו גרועים יותר אפילו יותר מאלו שבשוק הדיור האכזרי, וכמובן הנפש האנושית השברירית שיכולה בנקל להשבר ולקרוס לטירוף, שמגיע - כמו השלום - מבפנים. כל אלו היו סכנות שבעטיין תוחלת החיים שלנו הייתה בממוצע חצי ממה שהיא היום, אולי פחות. והאימה במובן מסוים מהדהדת את החששות הללו - המגפה הנוראית ב"התפרצות" (הספר, כן?) אנשי הזאב והערפדים ורוחות הרפאים, כולם תזכורות או דימויים שמחליפים את החיה שבאדם והחיה שמחוצה לו, וירוס או קתולהו.

לאימה יש גם היבט נוסטלגי/ילדי עבור רבים מאתנו. יש גילים בהתפתחות שבהם המשיכה לאימה בולטת ונחשבת נורמטיבית - ולראיה סדרות "צמרמורת", וסדרת הספרים משנות ה-80-90 "הסיפורים הכי מפחידים מוזרים וכו", של אם אני לא טועה דוד בן קיקי (לא אתפלא אם הנ"ל אינו אישיות נוספת של און שריג או גלילה רון פדר). העניין באימה מופיע מתישהו בין השלב בו אנו מבינים עד כמה המציאות אינה בשליטתנו סביב גיל חמש-שש עד להתבגרותנו ועצמאותנו. אני זוכר איך הגעתי - בטעות, או בשל התרשלותה של הספרנית שהייתה חברת אמת בספריית "בן יהודה" בחולון - לכרך של "הניצוץ" אי אז בכיתה ו'. יום אחר כך כשהלכתי אל בית חברי (שגם לו קוראים א'), אמו הביטה בי ופסקה שאני נראה מאוד לא טוב. צדקה. הספר עניין וריתק אבל גם הפך את שנתי לטרופה. מתישהו, אחנו מאבדים עניין בז'אנר, אולי גם כי כבוגרים אנו עסוקים בהכחשה של דברים שעניינו אותנו כילדים, או יותר ספציפית, מעדיפים להתרחק ממגע עם העובדה שהעולם נפלא ונורא, הוא גם מסוכן. אבל כמו שדאוס שרו "you can't deny what you liked as a child".

דבר אחרון הוא כי בז'אנר יש גם לא מעט יצירות שזכו להכרה ביקורתית/ כמו "שתיקת הכבשים" של תומאס האריס' ואפשר לומר שגם "בעל זבוב" היה בעל מימד של אימה - לחבר'ה שם באי ההיה הרבה יותר רצח בעיניים מ-"ילדי התירס" של סטיבן קינג. אני מבין שהטענה הזו בטח תקים עלי כמה מורות ומורים לספרות - עלילה אפשרית לכרך של "קפטן תחתונים" - אבל בשם הטיעון אני מוכן להסתכן.

על אף כל אלו, הז'אנר נחשב נחות באופן גורף על ידי רבים. אולי זה כי הוא מעורר אי נעימות - מין ממנטו מורי in your face. 

ואולי, כפי שהמקטרגים יאמרו, אין בו הרבה יותר מפנטסיות ילדותיות, שוק ווליו, והסברים פשטניים לתופעות שהמדע מתקשה להסביר - משב רוח קר בחדר סגור הוא רוח רפאים, תחושת דז'ה-וו חזקה - חוויה מגלגול קודם וכו'. ז'אנר שלם המושתת על חשיבה מאגית/ילדית כהסבר לתופעות מורכבות. או אולי, וזה טיעון מוצלח יותר בעיני, העולם גם ככה עושה עבודה די טובה בלהיות נוראי, אז עוד פחד? עדיף בלי. זה חוסך זמן יקר.  

כנראה שכולם צודקים. העולם באמת יודע להיות מפחיד ולא חייבים בזמננו הפנוי, ויש יצירות נחותות וגרועות שאינן יותר משעתוק פשטני של הפחדות זולות, אבל יש גם לא מעט יצירות חשובות שהמגע שלהן עם מה שאפל ומעוות יכול ללמד אותנו משהו ולהעשיר את חיינו, או סתם לחבר אותנו לילדים שהיינו ועודנו.

אני חושב שההתייחסות לז'אנר באופן גורף כנחות, נותנת משקל עודף ליצירות הגרועות בו, מחמיצה את העובדה שהרבה מן הרתיעה ממנו נובעת מרתיעה ממגע עם ייצוגים של פחד, ומצניעה יתר על המידה את היצירות המשמעותיות שהוא הוציא תחת ידיו. בקיצור, אם אתם סבורים שאימה היא ז'אנר הפסול מעצם מהותו - J'ACCUSE!...סוג של...לא אוהבים לפחד, או לחשוב על המוות - אל תקראו. אבל נרצה או לא, פחד הוא רגש מרכזי בחוויה האנושית, ולאימה יש אפשרות לעתים להעשיר את חיינו כמו ז'אנרים אחרים שפורטים על רגשות שקל יותר לחוות ולעכל. 

עד כאן המניפסט.  

אז מה יש לנו כאן. 22 סיפורים, קצרים יותר ופחות, שנוגעים באימה מהלא ידוע. חלקם פרגמנטים, חלקם מיניאטורות, חלקם משתרעים על נתח גדול יותר של זמן ומקום. כולם כוללים רעיונות מעניינים שמהווים בסיס סגנוני, צורני ותוכני של הז'אנר. חלקם קשישים בני מעל למאה. אחרים צעירים בני-עשרה שרק עכשיו למדו לנסוע לבד באוטובוס לסנטר. כולם דרים זה לצד זה, צפופים בכרך החביב הזה שהנו עיבוד מקומי/מחווה לאנתולוגיה של סיפורי אימה ומסתורין שהעורך המוביל שלה היה לא אחר מאשר חורחה לואיס בורחס, במיוחד עבור הקהל הישראלי.

האוסף אינו אחיד, אבל סביר שכל אחד שיקרא אותו יחשוב כך, קשה לפגוע בול 22 פעמים ברצף, תשאלו סטף קרי. לא כל הסיפורים מעוררים פחד נוראי, חלקם מסתפקים בפלריטוט עם הפנטסטי, הלא מובן והמוזר בעולמנו (למעשה אני קצת תופס טרמפ על הספר כשמשייך אותו לאימה באופן בלעדי). כוחו של האוסף בכך שהוא יוצר מארג מגוון ולרוב מרתק, של סיפורי אימה ומסתורין מזמנים שונים וממדינות שונות כך שנוצרת מין תחושה ייחודית של נסיעה בין מדינות ותרבויות, אבל גם בין צורות, תכנים וסגנונות. 

האסופה כוללת כמה סיפורים טובים מאוד וכמה פנינים. הסיפור הראשון, שהוא מעין צ'ארלי צפלין עם הפרשות - "אני עירום" של יאסוטקה צוצוי - הוא סיפורו הקינטי עד מאוד של גבר יפני צעיר הנקלע לרחוב בלבוש מינימלי בלילה קר, והגורל בועט בישבנו פעם אחר פעם עד לנקודת הרתיחה שבה צוחקים ואוהבים או נגעלים ונרתעים. וכמה סיפורים אחר כך, סיפורו של ג'ק לונדון - כן, כן, ג'ק לונדון  - על "נצחיותן של הצורות", מתאר באופן הרבה פחות תנועתי את זכרונותיו השבורים של הגיבור ששכל את אחיו, וחודר אט אט אל הדינמיקה המחרידה ביניהם בכתיבה מזדחלת ואיטית, המלמדת כיצד אינטלקט וחשיבה פילוסופית יכולים להתגורר יחד עם טירוף ושיפוט לקוי. כשקוראים סיפורים מזמנים שונים, ניתן להבחין כמה הכתיבה של סוף המאה התשע-עשרה תחילת עשרים בז'אנר כפי שמשתקפת מן האסופה הייתה די תיאורית, בעלת קצב מתון, וכמעט ללא קריצה שמלווה חלק מן הסיפורים החדשים. במובן זה אומרת האנתולוגיה גם משהו על הדרך שבה תרבות והלך רוח משתנים. אם תרצו "יום שישי ה-13" מול סרטי "צעקה" או פוסט ארוך בפייסבוק מול ציוץ חד בטוויטר. אבל קצת כמו במוסר ההשכל בסיפורי "שאול החתול" החביבים - בהכל ניתן למצוא משהו עבורנו. עוד חשוב לי לציין את הקלאסיקות שכבר הכרתי ולא זכרתי מהיכן - "כף הקוף" (ו"ו ג'ייקובס) שאולי ראיתי עיבוד שלה לטלויזיה הבריטית לפני יותר מדי שנים, "מותו של מר אלוושם" (ה.ג. וולס), וגם סיפורו של סאקי, אהוב הבלוג, "כלבי הציד של הגורל". ומולם, באגף הצעירים, "מראות" המתעתע של ביביאנה קאמצ'ו ו"רחוב הקבצנים" שמאוד אהבתי מאת מריו לבררו, שההוצאה תרגמה והוציאה לאור בארץ כמה מספריו - הוא מתחיל כמהתלה פיזיקלית מטורללת ומסתיים עם גוון דיוויד לינצ'י. 

בין כולם בלט עבורי סיפורו של דיקנס, "כוון הרכבת". הסיפור, לא כל כך ברור בתחילתו, בעל קצב איטי ודמויות לא מאוד עגולות, שומר על טון מלנכולי לכל אורכו עד לסיום המיוחד. הדמות המרכזית ה-"קטנה" יצגה בעיני את כל האנשים הבודדים שלא מצאו את דרכם בעולם ומנסים לפענח אותו. משהו בנקודת המבט של המספר שמהווה עיניים עבור הקורא, ובתיאור מצוקתו של הכוון, היה עמום, מפחיד ושובה לב. בסיומו המצמרר הופך הסיפור לבעל הגיון פיזי פנימי שמזכיר טיפ-טיפה את הגיון החלום ב"אינספשן" של נולאן. וכמה מוזר שדיקנס, of all people, כתב סיפור בז'אנר. אני שוקל לשמור את זה לויכוחים עתידיים - כמו שאנשים אוהבים כיום לשלוף התחייבויות של פוליטיקאים ואז להראות כיצד הפרו אותם. מרגיש לי שזה יכול להיות שימושי בכל פעם שהקטנת הז'אנר תהיה על הפרק - "ודיקנס, לא התחייב לשמור על ירושלים מאוחדת?! זאת אומרת, כתב או לא כתב בז'אנר?" 

כמובן שיש סיפורים שפחות פגעו עבורי, אבל בעיני זה בלתי נמנע, ובטל בשישים (ב-22 ליתר דיוק), היות שהרבה מהכוח של האנתולוגיה הזו, מעבר לסיפורים המוצלחים בה, הוא בייחודיותה בנוף הישראלי, במבנה המוצלח שלה שמספק לנו תבנית מגוונת ודי מקיפה של ז'אנר שניסיתי לטעון כי יש לו זכות קיום. בקיצור, אל תפסחו על האוסף המוצלח הזה, גם אם הסקירה רגשנית משהו ונכתבת באיחור של כמה שנים טובות.

ציונים:

כתיבה: 8.5 כל הציונים הם ממוצעים סובייקטיביים...

דמויות: 8.5

קצב: 8.5

תעלומה: 8.5

ממוצע: 8.5

בונוס/עונש: חמש נקודות על מהלך חלוצי ואמיץ שיוצר מכלול מרשים ונדיר בנוף המקומי

ציון סופי: 9

horror, what is it good for?! absolutely something🎵 

חג אורים שמח

שנת המבול - מרגרט אטווד

 

שינוי קל באתר וואלה לכד את תשומת לבי. מדור "כסף" הועבר להיות מעל מדור "תרבות". מניח שבוואלה גילו שיש יותר כניסות ל"כסף" או שאולי מנסים לקדם. אולי זה תמיד היה כך ולא שמתי לב. לא יודע. אין כאן כוונה לטעון טיעונים פופוליסטיים. כסף והחינוך לגביו חשובים, וביחס להרבה ממה שמתחולל בתרבות, הוא גם סוג של סוגה עילית. 

ועדיין, השינוי הקטן הזה, במיוחד כשקוראים את אטווד, גורם להרמת גבה. שינויים מתרחשים לאט, ומול המציאות המתוארת ב"שנת המבול" קשה שלא לראות שינויים מינוריים כאלה כצעדים זעירים בהם מתקדם הקפיטליזם המזדחל להשתלטות על סדר היום. 

הנהייה אחר התעשרות ותענוגות ההווה על חשבון הומניזם, וקידוש הטווח הקצר על חשבון טווח ארוך (דיון הכלים החד פעמיים גם כן עולה כאסוציאציה ויש עוד המון כמוהו) הופכים למגמה. מגמה פושה והופכת למציאות. ואטווד מחכה לנו בקצה השני עם תמונה מדויקת ומצמררת של העולם קצת אחר כך - קהילות סגורות, העשירים מוגנים מאחורי חומות ונשמרים על ידי צבא פרטי. העניים חיים בפלביה (דומה למה שמתרחש בברזיל), מועדוני מין היי טקיים, תרופות ותכשירים לשימור העור ועוד ועוד.

"שנת המבול" הוא פשוט פיתוח של העולם שיצרה אטווד ב"בז וניאלה". more of the same מהרבה בחינות, היות שהרומן מתרחש ב-99% בפרק הזמן המקביל לזה של קודמו. מגיע אל נקודת הסוף של קודמו בריצה מאומצת, ונותן כיף, כמו במרוץ שליחים.

בז, היזם המחונן - מן הכלאה בין אילון מאסק ללא חשבון טוויטר לתאנוס מהנוקמים עם רעיונות ביזאריים - שגם בספר הקודם היה דמות סתומה משהו, עושה עוד צעד הצידה. אם קודם אטווד סיפרה את סיפורם של הגברים - ג'ימי ובז, כאן היא מספרת את סיפורן של הנשים. בעיקר את זה של טובי ורן, ולצדן אמנדה סבל. כולן חברות בארגון "גנני אלוהים". "גנני אלוהים" הם חלק ממגמה נגדית לקפיטליזם הקיצוני שמתואר בספר. הם מונהגים על ידי אדם אחת (המתקדמים בתנועה מקבלים כינוי ומספר, אדם/חווה אחת שתיים וכו'). הם טבעונים עם דגש חזק על קיימות וליקוט בסביבה עירונית. והם עושים את זה מגובים באתוסים ומיתוסים שאטווד משרטטת באופן שיכול להיות הוראות הפעלה לתנועה אמיתית.

אטווד מציירת באופן מטריד את נקודת המפגש המפחידה בין התקדמות טכנולוגית להלך רוח קפיטליסטי. לדוגמא, במועדון המין שרן עובדת בו משתמשים בפיתוחים טכנולוגיים על מנת למזג תכונות של חיות בגופן של הרקדניות. רקדנית יכולה להיות בעלת עור כחול, עם נוצות וכ' וכו'. חומר שמזכיר את סרטי הטראש של פול וורהובן. אבל כאן בספר אינו עובר כפורנוגרפי. אטווד גם משתמשת ברעיון שכבר נראה בסיפור מאת סטיבן קינג (the running man שעובד ל"הנרדף" עם שוורצנגר), אבל כהרגלה מעמיקה את הרעיון ושמה את הדגש על ה"אחרי". הנשים, קרבנות העולם הטכנו-קפיטליסטי הזה, מיואשות ממנו, ומוצאות עצמן בחיק הגננים עטויי בלויי הסחבות, שם הן מעבדות את הטראומות שחוו, ותורמות את חלקן להתרחשויות שתוארו בספר הקודם.

בסך הכל, הספר מהווה תוספת אפקטיבית (הייתי אומר מהנה, אבל לא יודע אם זו המילה) לעולם שאטווד החלה לברוא ב"בז וניאלה". השימוש המתון בדמותו של בז והשארתו בגדר קופסא שחורה תורם בעיני להימנעות מפאתוס או דרמה מוגזמים ומשאיר מקום להרחבה מצמררת של היקום האטוודי. 

הכתיבה נהדרת, כרגיל. הקצב מעט איטי. חלק מדרשותיו של אדם אחת מעט מפרכות, ויחד עם זאת, זה לא מרגיש מיותר כי הדרשות משמשות להבנה של ה"אני מאמין של התנועה" והן מעין אריגה של אלמנטים מוכרים ואידאולוגיה טבעונית-קיימית מאוד מבוססת ואמינה. זה פשוט מפרך. אטווד כהרגלה מפליאה לבנות דמויות עמוקות/עגולות/אמיתיות, יו ניים איט. היא עושה את זה באנושיות קודרת. אירועי חייהן של טובי ורן, על הטראומות והאהבות, מתוארים באופן שנבנה באמינות מלאה ומשתלב בעולם של הטרילוגיה באופן אורגני. 

יחד עם זאת, מעניין לראות שכמו ב"סיפורה של שפחה", גם כאן, נשים הן בתפקיד כמעט בלעדי של קרבן (אפילו אמנדה המעט יותר חופשייה מצווים מוסרניים ומוסכמות חברתיות). 

במילים אחרות, מדויקת ככל שתהיה, אטווד לא חזתה את מגמת me-too והתקשתה לדמיין גרסא אטוודית של "באפי". אפשר לטעון שהדמויות הנשיות כן למדו להגן על עצמן ולהשיב מלחמה. ייתכן שזה נכון. לי הן הרגישו כמלוהקות לרוב לתפקיד הקרבן. ועדיין, גם אם יש פה פספוס בזיהוי המגמה, אם הייתי צריך לבחור, אטווד הייתה יכולה להחזיק בתפקיד מרכזי באגף מודיעין, מאמין שהיא הייתה מדויקת בחיזוי העתיד ובוודאי צנועה יותר מהרבה גנרלים.

ציונים: 

כתיבה: 9

דמויות: 9

קצב: 8

תעלומה: קט' לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

בונוס/עונש: בונוס של שלוש נק' ושליש על פיתוח העולם הדיסטופי השני (!) שעומד בעיני בכבוד לצד 1984 וחבריו המפוקפקים.

סופי: 9

לפעמים more of the same זה מצוין.