שנת המבול - מרגרט אטווד

 

שינוי קל באתר וואלה לכד את תשומת לבי. מדור "כסף" הועבר להיות מעל מדור "תרבות". מניח שבוואלה גילו שיש יותר כניסות ל"כסף" או שאולי מנסים לקדם. אולי זה תמיד היה כך ולא שמתי לב. לא יודע. אין כאן כוונה לטעון טיעונים פופוליסטיים. כסף והחינוך לגביו חשובים, וביחס להרבה ממה שמתחולל בתרבות, הוא גם סוג של סוגה עילית. 

ועדיין, השינוי הקטן הזה, במיוחד כשקוראים את אטווד, גורם להרמת גבה. שינויים מתרחשים לאט, ומול המציאות המתוארת ב"שנת המבול" קשה שלא לראות שינויים מינוריים כאלה כצעדים זעירים בהם מתקדם הקפיטליזם המזדחל להשתלטות על סדר היום. 

הנהייה אחר התעשרות ותענוגות ההווה על חשבון הומניזם, וקידוש הטווח הקצר על חשבון טווח ארוך (דיון הכלים החד פעמיים גם כן עולה כאסוציאציה ויש עוד המון כמוהו) הופכים למגמה. מגמה פושה והופכת למציאות. ואטווד מחכה לנו בקצה השני עם תמונה מדויקת ומצמררת של העולם קצת אחר כך - קהילות סגורות, העשירים מוגנים מאחורי חומות ונשמרים על ידי צבא פרטי. העניים חיים בפלביה (דומה למה שמתרחש בברזיל), מועדוני מין היי טקיים, תרופות ותכשירים לשימור העור ועוד ועוד.

"שנת המבול" הוא פשוט פיתוח של העולם שיצרה אטווד ב"בז וניאלה". more of the same מהרבה בחינות, היות שהרומן מתרחש ב-99% בפרק הזמן המקביל לזה של קודמו. מגיע אל נקודת הסוף של קודמו בריצה מאומצת, ונותן כיף, כמו במרוץ שליחים.

בז, היזם המחונן - מן הכלאה בין אילון מאסק ללא חשבון טוויטר לתאנוס מהנוקמים עם רעיונות ביזאריים - שגם בספר הקודם היה דמות סתומה משהו, עושה עוד צעד הצידה. אם קודם אטווד סיפרה את סיפורם של הגברים - ג'ימי ובז, כאן היא מספרת את סיפורן של הנשים. בעיקר את זה של טובי ורן, ולצדן אמנדה סבל. כולן חברות בארגון "גנני אלוהים". "גנני אלוהים" הם חלק ממגמה נגדית לקפיטליזם הקיצוני שמתואר בספר. הם מונהגים על ידי אדם אחת (המתקדמים בתנועה מקבלים כינוי ומספר, אדם/חווה אחת שתיים וכו'). הם טבעונים עם דגש חזק על קיימות וליקוט בסביבה עירונית. והם עושים את זה מגובים באתוסים ומיתוסים שאטווד משרטטת באופן שיכול להיות הוראות הפעלה לתנועה אמיתית.

אטווד מציירת באופן מטריד את נקודת המפגש המפחידה בין התקדמות טכנולוגית להלך רוח קפיטליסטי. לדוגמא, במועדון המין שרן עובדת בו משתמשים בפיתוחים טכנולוגיים על מנת למזג תכונות של חיות בגופן של הרקדניות. רקדנית יכולה להיות בעלת עור כחול, עם נוצות וכ' וכו'. חומר שמזכיר את סרטי הטראש של פול וורהובן. אבל כאן בספר אינו עובר כפורנוגרפי. אטווד גם משתמשת ברעיון שכבר נראה בסיפור מאת סטיבן קינג (the running man שעובד ל"הנרדף" עם שוורצנגר), אבל כהרגלה מעמיקה את הרעיון ושמה את הדגש על ה"אחרי". הנשים, קרבנות העולם הטכנו-קפיטליסטי הזה, מיואשות ממנו, ומוצאות עצמן בחיק הגננים עטויי בלויי הסחבות, שם הן מעבדות את הטראומות שחוו, ותורמות את חלקן להתרחשויות שתוארו בספר הקודם.

בסך הכל, הספר מהווה תוספת אפקטיבית (הייתי אומר מהנה, אבל לא יודע אם זו המילה) לעולם שאטווד החלה לברוא ב"בז וניאלה". השימוש המתון בדמותו של בז והשארתו בגדר קופסא שחורה תורם בעיני להימנעות מפאתוס או דרמה מוגזמים ומשאיר מקום להרחבה מצמררת של היקום האטוודי. 

הכתיבה נהדרת, כרגיל. הקצב מעט איטי. חלק מדרשותיו של אדם אחת מעט מפרכות, ויחד עם זאת, זה לא מרגיש מיותר כי הדרשות משמשות להבנה של ה"אני מאמין של התנועה" והן מעין אריגה של אלמנטים מוכרים ואידאולוגיה טבעונית-קיימית מאוד מבוססת ואמינה. זה פשוט מפרך. אטווד כהרגלה מפליאה לבנות דמויות עמוקות/עגולות/אמיתיות, יו ניים איט. היא עושה את זה באנושיות קודרת. אירועי חייהן של טובי ורן, על הטראומות והאהבות, מתוארים באופן שנבנה באמינות מלאה ומשתלב בעולם של הטרילוגיה באופן אורגני. 

יחד עם זאת, מעניין לראות שכמו ב"סיפורה של שפחה", גם כאן, נשים הן בתפקיד כמעט בלעדי של קרבן (אפילו אמנדה המעט יותר חופשייה מצווים מוסרניים ומוסכמות חברתיות). 

במילים אחרות, מדויקת ככל שתהיה, אטווד לא חזתה את מגמת me-too והתקשתה לדמיין גרסא אטוודית של "באפי". אפשר לטעון שהדמויות הנשיות כן למדו להגן על עצמן ולהשיב מלחמה. ייתכן שזה נכון. לי הן הרגישו כמלוהקות לרוב לתפקיד הקרבן. ועדיין, גם אם יש פה פספוס בזיהוי המגמה, אם הייתי צריך לבחור, אטווד הייתה יכולה להחזיק בתפקיד מרכזי באגף מודיעין, מאמין שהיא הייתה מדויקת בחיזוי העתיד ובוודאי צנועה יותר מהרבה גנרלים.

ציונים: 

כתיבה: 9

דמויות: 9

קצב: 8

תעלומה: קט' לא רלוונטית

ממוצע: 8.666

בונוס/עונש: בונוס של שלוש נק' ושליש על פיתוח העולם הדיסטופי השני (!) שעומד בעיני בכבוד לצד 1984 וחבריו המפוקפקים.

סופי: 9

לפעמים more of the same זה מצוין.