"בן החמאס" הוא סיפורו של מסעב יוסף, בנו של אחד מן המנהיגים הדתיים של חמאס (חסן יוסף). מסעב, יליד 1978, היה כבן עשר כאשר חמאס הוקם, במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80. העיתוי והסביבה בה גדל סיפקו לו מבט קרוב וייחודי על התנועה, על האידאולוגיה שלה ועל התפתחותה לתפלץ שאנו מכירים היום.
מסעב הגיע בשלב מהיר יחסית בחייו להבנה שיש מבוי סתום באידאולוגיה דתית קיצונית - כזו שחותרת למטרה אפשרית אחת, ומקדשת את האמצעים - במקרה של חמאס, מחיקת מדינת ישראל והקמת מדינה מוסלמית. לאחר שהגיע להבנות אלו, וב"סיוע" של שב"כ, הפך בגיל צעיר יחסית למודיע ויצר מערכת יחסים עם "קפטן לואי", שלימים יהפוך לדמות דומיננטית בהפגנות בבלפור.
בשל העובדה שאני פחות או יותר בן גילו של מסעב, הקריאה בספר הייתה מן מסע מוזר ביקום מקביל אבל אמיתי. ידעתי על קיומו, אבל הירידה לפרטים הייתה מזעזעת ומרתקת. אומנם יש קרבנות בשני הצדדים, והפסקת האלימות היא תנאי הכרחי לשיפור, אבל לא יכולתי להתעלם מכך שכשאני הלכתי לגן, הוא ספר מתים בבית הקברות. כשאני חיפשתי רובוטריק שווה הוא זרק אבנים על חיילי צה"ל. הדמיון היחיד שמצאתי הוא ששנינו התגייסנו להגנת המדינה בערך באותו גיל. אפשר לדבר על פריוילגיה ועל אשמה, ועל מי התחיל ומי אשם, ולמי ניתנה הארץ. אבל אם נתחיל, נזדקן או נמות בטרם עת.
אני חושב שהמיקוד של מסעב בחוסר התוחלת של האידאולוגיות הדתיות בשני הצדדים, ולצדו, בצורך בפתרון שבו אף אחד מן הצדדים לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, פשוט מפני שהמשך חתירה לכיוון כזה משמעה המשך מעגל הדמים, הוא נקודת מיקוד אפקטיבית. תיאוריות שעוסקות בהתמודדות עם מצוקה חריפה מדברות על הצורך לא לסבך ולהרוס יותר מעבר למה שכבר השתבש ואבד - כמה נפלא היה אם היה ניתן לומר סטופ, אין אלימות, אין מעשים חד צדדים, רק שיח יקבע עובדות בשטח ולחדול ממעגל ההרס.
אבל יש גם ספר - מסעב עבר מלחיות חיים מסוכנים כפלסטיני, ללחיות חיים מסוכנים מאוד כמודיע פלסטיני שמצוי בלב ענייני החמאס. האחרון כידוע אינו מתייחס בחיבה למודיעים. הספר המהיר הזה - "טרו קריים מיליטריסטי" אם תרצו - מספק גם תמונת תקריב חלקית של התפתחות החמאס, ואיך הפך למכונה רצחנית המותירה אחריה שובל של דם, וגם סיפור אישי של בחור צעיר, בעל אומץ ומודעות מפותחת המחפש את דרכו בחיים ומתמודד עם ההתנגשות בין בחירותיו לצווי המסורת והמשפחה.
הקצב מהיר מאוד, מזכיר את סיפורי חסמב"ה או ההרפתקאות של דבורה עומר. התיאורים בגוף ראשון ומסת ההתרחשויות הדחוסה הופכים את הספר למאוד קריא ואת הקלישאה "המציאות עולה על כל דמיון" לאמיתית עד מאוד. פיגוע רודף פיגוע, תהליכים מדיניים קורסים זה אחר זה. you know the drill. הכתיבה סוחפת ותמציתית, גם אם לעתים מעט משומנת מדי. הסכסוך, החיצוני והפנימי, מתואר באופן נהיר והתהליכים שעוברים על מסעב ועל האזור מדכדכים ומרתקים. תאונה שלא ניתן שלא להביט בה.
שתי נקודות משמעותיות בספר הן תנצרותו של מסעב' והדרך שבה הנחתה את דרכו בדילמות הבלתי אפשריות שחווה כמודיע.
מסעב מתאר בשלב מוקדם כי הוקסם על ידי הנצרות. הוא החל ללמוד במסווה, מסתיר ממשפחתו את התהליך. יש לי קושי באופן כללי עם אלו שאומרים שמצאו את האמת או את השיטה הנכונה לחיות. פשוט מפני שנכון הוא תמיד יחסי, גם אם נרצה, לא נוכל לקבע ערכים וחוקים לנצח, המציאות תאלץ אותנו בשלב מסוים להשתנות. זה גרוע שבעתיים כשמדובר בדתות, היות שאלו נוטות להשען על טקסטים עמוסים ומסועפים בהם כל פרשן יכול לעשות שימוש כרצונו, על מנת להצדיק מעשים שהולמים את דעותיו (במעשים אני מתכוון לאלימות, כן?). לזכותו של יוסף עומדת העובדה שהוא מאמץ בעיקר את עקרון החמלה הנוצרי. היצמדותו לחמלה גורמת לו - לפחות בעיני, כפי שמשתקף מן הספר - להשתמש בה כקו מנחה עבור איזון מניעים וצרכים סותרים - להמשיך להיות חבר לאלו מחבריו שבחרו באלימות, להגן על משפחתו, למנוע אלימות כנגד ישראלים ופלסטינים, ולהמשיך לצמוח כאדם בסביבה שכל מה שעושה הוא להוציא את החיה שבאדם. האסטרטגיה שלו היא להתייחס לכולם כאהובים וחשובים ולמצוא את הפתרון שיזיק במידה הפחותה ביותר.
עוד נקודה מעניינת בספר היא הארגון/חוסר ארגון של חמאס. מהספר משתקפת תמונה של מידור ואופי דמוי רוח רפאים של חמאס בימיו המוקדמים. מרתק לקרוא מבפנים על המבנה שהוא גם מאורגן וגם רנדומלי ועל זה שהארגון איפשר כנראה ל"יזמים פרטיים" לפעול בתוכו תוך שמירה על בטחון שדה. בשל כך יוסף יודע על חלק מהפעולות המתוכננות ומופתע לגמרי על ידי אחרות. תחושת חוסר האונים המתעוררת משתקפת בבירור.
במהלך הקריאה נזכרתי בבדיחה מהסרט "מלחמתו של צ'ארלי וילסון", כשטום הנקס מגיע לזירת לוחמה של ארה"ב היכנשהו במזרח התיכון ופיליפ סימור הופמן תנצב"ה מודיע לו בטון דרמטי ש-"הוועדה לענייני חוץ ובטחון" או משהו כזה החליטה כך וכך. הנקס שואל, "מי זו הוועדה?", והופמן עונה, "אהה, זה אני ועוד איזה שני חבר'ה". באחד הקטעים המצמררים בספר, שאולי קצת מזכיר את הסצנה הזו, מתדפקים על דלתו של יוסף כמה גברים שהגיעו מירדן. מסעב שואל מה הם צריכים והם מסבירים שהחנו רכב פרטי עם כמה עשרות קילו חומר נפץ, והם צריכים מקום ללילה לפני שיבצעו את הפיגוע. הם מדברים באופן אגבי, יומיומי. מזל שנחתו דווקא אצלו.
כמובן שספר שנכתב על ידי גיבורו מציג את גרסתו לאמת, וניתן לפקפק, אבל ממה שכתוב, נראה שקשה לכמת את הסיוע או המחירים שהכותב שילם ומשלם. כיום הוא בגלות בארה"ב. אחרי קריאת הספר מצאתי תמונה שלו מבקר בארץ ופוגש את המפעיל שלו בבר. זה היה משמח לראות.
ציונים:
קצב: 9.5 מסחרר
דמויות: קטגוריה לא רלוונטית
כתיבה: 8 חסמבאית יעילה
תעלומה: קטגוריה לא רלוונטית
ממוצע: 8.75
בונוס/עונש: תוספת של רבע נקודה על העומק התוך אישי שנחשף כשאפשר היה להסתפק בהתרחשויות המצמררות
סופי: 9
ספר מותח, מנקודת מבט ייחודית, שמראה שגם אם הקונפליקט החיצוני אינו ניתן ליישוב, לפחות ניתן לעשות עבודה מצוינת עם הפנימי. זה גם משהו. מומלץ בחום.
שתהיה 2022 טובה ורגועה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה