אחת המחמאות החמודות, בדרך כלל באנגלית, היא "הם שברו את התבנית אחרי שיצרו אותך" (מופיעה גם בשיר של ברוס ספרינגסטין באלבום המוצלח Magic). יען כי אין עוד אחד או אחת כמוך. אם חושבים על זה, זה עובד בשני הכיוונים. אפשר לומר את זה גם להיטלר למשל. וטוב שכך. אכן, בני אדם הם תבניות שקשה לשחזר, לטוב ולרע. לא כך ז'אנרים ספרותיים. אם תהיה תבנית ספרותית שתישבר ותעלם - זו אינה מחמאה.
ב-"מוזרים 1", מגישה לנו הוצאת "9 נשמות" את התבנית ממנה נוצק ז'אנר סיפורי האימה והמסתורין מסוף המאה ה-19 ואילך. לא משהו שניתן למצוא בנקל בחנות הספרים הישראלית.
מעטות ההוצאות בארץ ששולחות ידן באופן מובהק כל כך בספרות אימה. כרגע עולות בזכרוני רק הוצאת "פרדס" עם אוסף הסיפורים "המלך בצהוב" של צ'יימברס (שהוזכר בעונה הראשונה של "בלש אמיתי") ועם תרגומי לאבקראפט המוצלחים (שגם "אודיסאה" עליה השלום תרגמה אותו), וכמובן "מודן" עם שלמה ארצי של האימה, הלא הוא סטיבן קינג. הוצאת אוסף אקלקטי של סיפורים קצרים המיוחד לנושא היא כבר בחזקת אירוע בביצה הקטנה שלנו. בקיצור, כיף ש-9 נשמות בחרו להוציא את "מוזרים 1". נקווה שיהיה 2.
אבל קודם, כמה מחשבות על אימה (אפשר לדלג לסקירה)
אם ניקח 100 אנשים ונבקש מהם להתייחס לז'אנר, סביר שחלק בלתי מבוטל יעקם את האף. לז'אנר האימה יצא שם רע. ילדותי, צפוי, ואף אידיוטי. בעיני, למרות שיש לא מעט יצירות בינוניות וגרועות, יש לאימה הצדקה ותפקיד בספרות ממספר טעמים.
אימה היא אחד הז'אנרים היחידים שעוסק באופן בלעדי בפחד. החוויה האנושית של פחד מלווה לרוב באי נעימות, חוסר שקט, וצורך בהרגעה, ולעתים קרובות גם בני דודיו מנישואין בתוך המשפחה של הפחד מצטרפים לחגיגה - גועל, חלחלה, צמרמורת. רגשות ותחושות מאוד לא נעימים, אך בעלי תפקיד חשוב - הם היוו עבורנו מקור מידע חיוני עוד בימים בהם התרוצצנו בג'ונגל וליקטנו או צדנו, כל אחד ומה שהוא מעדיף. לכן, עיסוק ספרותי בפעמון האזעקה החיוני והעתיק הזה יכול להיות בעל פוטנציאל.
מעבר לכך, אפשר לראות באימה קריקטורה אפקטיבית או תיאור מוגזם (גם סטטיסטית) של פחדי היום יום, ובהם פחדי הילדות - הכלב שנשך אותנו בגיל 12, הוא קוג'ו או הנוסע השמיני, הבריון שתקף אותנו לפתע ביציאה מהחוג הוא חניבעל לקטר או פניווייז והצלילים החרישיים של הלילה - רוחות רפאים קולניות.
מעבר להתבוננות בפחד, ולאיכות הקריקטורית, אפשר לראות באימה גם תזכורת לתקופות בהיסטוריה בהן סכנות שהוכחדו הילכו אימים על אמהותינו ואבותינו - מחלות טריוויאליות הפילו אנשים בשיא אונם (מי אמר משחקי הכס), פולשים אנושיים חדרו בכוונת זדון לטריטוריה הפרטית והשברירית של היחיד טרם ביסוס חוקי קניין ושיטור, חיות טורפות היכו באחינו ואחיותינו שתנאי המחיה שלהם היו גרועים יותר אפילו יותר מאלו שבשוק הדיור האכזרי, וכמובן הנפש האנושית השברירית שיכולה בנקל להשבר ולקרוס לטירוף, שמגיע - כמו השלום - מבפנים. כל אלו היו סכנות שבעטיין תוחלת החיים שלנו הייתה בממוצע חצי ממה שהיא היום, אולי פחות. והאימה במובן מסוים מהדהדת את החששות הללו - המגפה הנוראית ב"התפרצות" (הספר, כן?) אנשי הזאב והערפדים ורוחות הרפאים, כולם תזכורות או דימויים שמחליפים את החיה שבאדם והחיה שמחוצה לו, וירוס או קתולהו.
לאימה יש גם היבט נוסטלגי/ילדי עבור רבים מאתנו. יש גילים בהתפתחות שבהם המשיכה לאימה בולטת ונחשבת נורמטיבית - ולראיה סדרות "צמרמורת", וסדרת הספרים משנות ה-80-90 "הסיפורים הכי מפחידים מוזרים וכו", של אם אני לא טועה דוד בן קיקי (לא אתפלא אם הנ"ל אינו אישיות נוספת של און שריג או גלילה רון פדר). העניין באימה מופיע מתישהו בין השלב בו אנו מבינים עד כמה המציאות אינה בשליטתנו סביב גיל חמש-שש עד להתבגרותנו ועצמאותנו. אני זוכר איך הגעתי - בטעות, או בשל התרשלותה של הספרנית שהייתה חברת אמת בספריית "בן יהודה" בחולון - לכרך של "הניצוץ" אי אז בכיתה ו'. יום אחר כך כשהלכתי אל בית חברי (שגם לו קוראים א'), אמו הביטה בי ופסקה שאני נראה מאוד לא טוב. צדקה. הספר עניין וריתק אבל גם הפך את שנתי לטרופה. מתישהו, אחנו מאבדים עניין בז'אנר, אולי גם כי כבוגרים אנו עסוקים בהכחשה של דברים שעניינו אותנו כילדים, או יותר ספציפית, מעדיפים להתרחק ממגע עם העובדה שהעולם נפלא ונורא, הוא גם מסוכן. אבל כמו שדאוס שרו "you can't deny what you liked as a child".
דבר אחרון הוא כי בז'אנר יש גם לא מעט יצירות שזכו להכרה ביקורתית/ כמו "שתיקת הכבשים" של תומאס האריס' ואפשר לומר שגם "בעל זבוב" היה בעל מימד של אימה - לחבר'ה שם באי ההיה הרבה יותר רצח בעיניים מ-"ילדי התירס" של סטיבן קינג. אני מבין שהטענה הזו בטח תקים עלי כמה מורות ומורים לספרות - עלילה אפשרית לכרך של "קפטן תחתונים" - אבל בשם הטיעון אני מוכן להסתכן.
על אף כל אלו, הז'אנר נחשב נחות באופן גורף על ידי רבים. אולי זה כי הוא מעורר אי נעימות - מין ממנטו מורי in your face.
ואולי, כפי שהמקטרגים יאמרו, אין בו הרבה יותר מפנטסיות ילדותיות, שוק ווליו, והסברים פשטניים לתופעות שהמדע מתקשה להסביר - משב רוח קר בחדר סגור הוא רוח רפאים, תחושת דז'ה-וו חזקה - חוויה מגלגול קודם וכו'. ז'אנר שלם המושתת על חשיבה מאגית/ילדית כהסבר לתופעות מורכבות. או אולי, וזה טיעון מוצלח יותר בעיני, העולם גם ככה עושה עבודה די טובה בלהיות נוראי, אז עוד פחד? עדיף בלי. זה חוסך זמן יקר.
כנראה שכולם צודקים. העולם באמת יודע להיות מפחיד ולא חייבים בזמננו הפנוי, ויש יצירות נחותות וגרועות שאינן יותר משעתוק פשטני של הפחדות זולות, אבל יש גם לא מעט יצירות חשובות שהמגע שלהן עם מה שאפל ומעוות יכול ללמד אותנו משהו ולהעשיר את חיינו, או סתם לחבר אותנו לילדים שהיינו ועודנו.
אני חושב שההתייחסות לז'אנר באופן גורף כנחות, נותנת משקל עודף ליצירות הגרועות בו, מחמיצה את העובדה שהרבה מן הרתיעה ממנו נובעת מרתיעה ממגע עם ייצוגים של פחד, ומצניעה יתר על המידה את היצירות המשמעותיות שהוא הוציא תחת ידיו. בקיצור, אם אתם סבורים שאימה היא ז'אנר הפסול מעצם מהותו - J'ACCUSE!...סוג של...לא אוהבים לפחד, או לחשוב על המוות - אל תקראו. אבל נרצה או לא, פחד הוא רגש מרכזי בחוויה האנושית, ולאימה יש אפשרות לעתים להעשיר את חיינו כמו ז'אנרים אחרים שפורטים על רגשות שקל יותר לחוות ולעכל.
עד כאן המניפסט.
אז מה יש לנו כאן. 22 סיפורים, קצרים יותר ופחות, שנוגעים באימה מהלא ידוע. חלקם פרגמנטים, חלקם מיניאטורות, חלקם משתרעים על נתח גדול יותר של זמן ומקום. כולם כוללים רעיונות מעניינים שמהווים בסיס סגנוני, צורני ותוכני של הז'אנר. חלקם קשישים בני מעל למאה. אחרים צעירים בני-עשרה שרק עכשיו למדו לנסוע לבד באוטובוס לסנטר. כולם דרים זה לצד זה, צפופים בכרך החביב הזה שהנו עיבוד מקומי/מחווה לאנתולוגיה של סיפורי אימה ומסתורין שהעורך המוביל שלה היה לא אחר מאשר חורחה לואיס בורחס, במיוחד עבור הקהל הישראלי.
האוסף אינו אחיד, אבל סביר שכל אחד שיקרא אותו יחשוב כך, קשה לפגוע בול 22 פעמים ברצף, תשאלו סטף קרי. לא כל הסיפורים מעוררים פחד נוראי, חלקם מסתפקים בפלריטוט עם הפנטסטי, הלא מובן והמוזר בעולמנו (למעשה אני קצת תופס טרמפ על הספר כשמשייך אותו לאימה באופן בלעדי). כוחו של האוסף בכך שהוא יוצר מארג מגוון ולרוב מרתק, של סיפורי אימה ומסתורין מזמנים שונים וממדינות שונות כך שנוצרת מין תחושה ייחודית של נסיעה בין מדינות ותרבויות, אבל גם בין צורות, תכנים וסגנונות.
האסופה כוללת כמה סיפורים טובים מאוד וכמה פנינים. הסיפור הראשון, שהוא מעין צ'ארלי צפלין עם הפרשות - "אני עירום" של יאסוטקה צוצוי - הוא סיפורו הקינטי עד מאוד של גבר יפני צעיר הנקלע לרחוב בלבוש מינימלי בלילה קר, והגורל בועט בישבנו פעם אחר פעם עד לנקודת הרתיחה שבה צוחקים ואוהבים או נגעלים ונרתעים. וכמה סיפורים אחר כך, סיפורו של ג'ק לונדון - כן, כן, ג'ק לונדון - על "נצחיותן של הצורות", מתאר באופן הרבה פחות תנועתי את זכרונותיו השבורים של הגיבור ששכל את אחיו, וחודר אט אט אל הדינמיקה המחרידה ביניהם בכתיבה מזדחלת ואיטית, המלמדת כיצד אינטלקט וחשיבה פילוסופית יכולים להתגורר יחד עם טירוף ושיפוט לקוי. כשקוראים סיפורים מזמנים שונים, ניתן להבחין כמה הכתיבה של סוף המאה התשע-עשרה תחילת עשרים בז'אנר כפי שמשתקפת מן האסופה הייתה די תיאורית, בעלת קצב מתון, וכמעט ללא קריצה שמלווה חלק מן הסיפורים החדשים. במובן זה אומרת האנתולוגיה גם משהו על הדרך שבה תרבות והלך רוח משתנים. אם תרצו "יום שישי ה-13" מול סרטי "צעקה" או פוסט ארוך בפייסבוק מול ציוץ חד בטוויטר. אבל קצת כמו במוסר ההשכל בסיפורי "שאול החתול" החביבים - בהכל ניתן למצוא משהו עבורנו. עוד חשוב לי לציין את הקלאסיקות שכבר הכרתי ולא זכרתי מהיכן - "כף הקוף" (ו"ו ג'ייקובס) שאולי ראיתי עיבוד שלה לטלויזיה הבריטית לפני יותר מדי שנים, "מותו של מר אלוושם" (ה.ג. וולס), וגם סיפורו של סאקי, אהוב הבלוג, "כלבי הציד של הגורל". ומולם, באגף הצעירים, "מראות" המתעתע של ביביאנה קאמצ'ו ו"רחוב הקבצנים" שמאוד אהבתי מאת מריו לבררו, שההוצאה תרגמה והוציאה לאור בארץ כמה מספריו - הוא מתחיל כמהתלה פיזיקלית מטורללת ומסתיים עם גוון דיוויד לינצ'י.
בין כולם בלט עבורי סיפורו של דיקנס, "כוון הרכבת". הסיפור, לא כל כך ברור בתחילתו, בעל קצב איטי ודמויות לא מאוד עגולות, שומר על טון מלנכולי לכל אורכו עד לסיום המיוחד. הדמות המרכזית ה-"קטנה" יצגה בעיני את כל האנשים הבודדים שלא מצאו את דרכם בעולם ומנסים לפענח אותו. משהו בנקודת המבט של המספר שמהווה עיניים עבור הקורא, ובתיאור מצוקתו של הכוון, היה עמום, מפחיד ושובה לב. בסיומו המצמרר הופך הסיפור לבעל הגיון פיזי פנימי שמזכיר טיפ-טיפה את הגיון החלום ב"אינספשן" של נולאן. וכמה מוזר שדיקנס, of all people, כתב סיפור בז'אנר. אני שוקל לשמור את זה לויכוחים עתידיים - כמו שאנשים אוהבים כיום לשלוף התחייבויות של פוליטיקאים ואז להראות כיצד הפרו אותם. מרגיש לי שזה יכול להיות שימושי בכל פעם שהקטנת הז'אנר תהיה על הפרק - "ודיקנס, לא התחייב לשמור על ירושלים מאוחדת?! זאת אומרת, כתב או לא כתב בז'אנר?"
כמובן שיש סיפורים שפחות פגעו עבורי, אבל בעיני זה בלתי נמנע, ובטל בשישים (ב-22 ליתר דיוק), היות שהרבה מהכוח של האנתולוגיה הזו, מעבר לסיפורים המוצלחים בה, הוא בייחודיותה בנוף הישראלי, במבנה המוצלח שלה שמספק לנו תבנית מגוונת ודי מקיפה של ז'אנר שניסיתי לטעון כי יש לו זכות קיום. בקיצור, אל תפסחו על האוסף המוצלח הזה, גם אם הסקירה רגשנית משהו ונכתבת באיחור של כמה שנים טובות.
ציונים:
כתיבה: 8.5 כל הציונים הם ממוצעים סובייקטיביים...
דמויות: 8.5
קצב: 8.5
תעלומה: 8.5
ממוצע: 8.5
בונוס/עונש: חמש נקודות על מהלך חלוצי ואמיץ שיוצר מכלול מרשים ונדיר בנוף המקומי
ציון סופי: 9
horror, what is it good for?! absolutely something🎵
חג אורים שמח
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה