יום שני כחול - ניקי פרנץ'

איזה מגניב, ספר שנקרא על שם להיט של "ניו אורדר", זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה בראש שלי כשראיתי את "יום שני כחול" בחנות. ספר על פסיכולוגית קלינית שמסתבכת בחקירה משטרתית, במבצע? נייס, אמרתי לעצמי בדרך לקופה ומיהרתי הביתה לקרוא.

אבל אויה, מה זה לעזאזל? שאלתי את עצמי כמה שעות אחר כך, וגם, למה? למה? למה ככה?

אמרתי לעצמי עוד כמה דברים תוך כדי קריאה, אבל חברה שלי וקירות החדר שהסמיקו יוותרו קורבנות יחידים של האכזבה המרה שהוציאה ממני אמירות ארסיות שהפתיעו אפילו אותי. משום מה, לקחתי את הספר הזה אישית...

אבל יש סיפור. פרידה קליין (רמיזה למלאני קליין? לא ברור) - הגיבורה - היא פסיכולוגית קלינית.

לאחר שבמהלך היום היא חושבת כיצד תוכל לעזור למטופליה, היא מסתובבת בשעות הקטנות של הלילה ברחובות לונדון, קצת כמו מדריך טיולים עם שעון ביולוגי מקולקל, וחושבת מחשבות אפלוליות על החיים שמשתלבות היטב בתיאורי הנוף העירוני העגומים שצמד המחברים מפזר בספר כמו פילרים באלבום ללא להיטים.

אחד ממטופליה של פרידה, אלן דקר, הוא אדם מוזר שסובל מתעוקה שלא לחלוטין ברורה. למעשה, פרידה לא ממש מגיעה לאבחנה במהלך 400 ומשהו העמודים של הספר. זה כשלעצמו לא כל כך נורא, לא חייבים לתת אבחנה, אבל הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר...בכל מקרה, לאלן יש פנטזיה הקשורה לילד שנחטף ברחובות לונדון, ובאופן די צפוי, כפי שקורה בספרי מתח רבים, המקרה מתקשר למקרה אחר של חטיפה שאירע באזור שני עשורים קודם להתרחשות העלילה.

בדרך אנו נחשפים לחייה הפרטיים של פרידה שכוללים בני משפחה בעלי אישיות גבולית ועומק של כרזות קרטון, איש שיפוצים שאמור להוות מעין ניגוד פרקטי בדמות איש עבודת כפיים לדמות הפסיכולוגית המהורהרת של פרידה, ומעביר את המסר בעדינות של פיל בחנות חרסינה. עוד ברקע נפגוש את המדריך של פרידה והבעלים של המכון הפסיכולוגי בו היא עובדת. היום, כשפרידה מגיעה לשיא הקריירה שלה הוא הולך ודועך - מתגרש ומשתכר ונרדם בפגישות טיפוליות - והיחסים ביניהם נעים על הציר של השתנות התפקידים באופן לא מקורי ולא מרתק בעליל. וכמובן, בלש המשטרה הגרוש בעל המזג הלא יציב. גם הוא שם.

הדיאלוגים בספר ארוכים וחסרי מקוריות, תיאורי הנוף העירוני מפרכים ומכבידים, הדיונים בנושאי פסיכולוגיה רדודים יותר מהברכה של הקטנים ("אני לא יכולה לתקן לאלן את החיים...העולם הוא מקום סבוך ובלתי צפוי, אולי, רק אולי אם אדבר איתו אוכל לעזור לו להתמודד יותר טוב"), התפניות מאוד לא מרשימות, הדמויות שטחיות וקלישאתיות (אחיינית גבולית, אחות מופרעת, בלש דכאוני) או לא אמינות במקרה הגרוע, והקלישאות, אוי הקלישאות הטרחניות ("חג המולד הזה יהיה לבן, חשב קרלסון, אך עבורו חג המולד לא היה אמיתי, הוא דמיין את ילדיו במעומעם, בביתם, הרחק מכאן: העץ עם המתנות הנערמות מתחתיו, ריח פשטידות הבשר, לחייהם הנרגשות (!?$). חיי המשפחה ממשיכים. בלעדיו."). 

ההרגשה הכללית שמתקבלת במהלך הקריאה היא של קריאה בעבודת בית ספר של תלמיד שהעתיק מאחרים - נדמה שהתעקש להעתיק דווקא מהתלמידים הגרועים- בזמן שהאזין לסליפנוט ומדי פעם ביצע קופי פייסט מקרי מאיזו ויקיפדיה דמיונית של ספרי מתח. זה עד כדי כך נורא. 

ויש גם פאנץ' קטן. מסתבר שאת הספר הזה כתבו לא אדם אחד, אלא שניים. זוג כותבים. היה צורך בשני אנשים כדי לכתוב ספר כל כך מתסכל. ואולי זה הגיוני, אדם אחד הרי, לא יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, יש צורך בשיתוף פעולה של שניים. נשמע הגיוני? 

אז אולי יש משהו מנחם בידיעה שעד שהוכח אחרת, לא ניתן לחשוב שאדם אחד מסוגל לזוועת המתח הניצבת לפנינו. מצד שני, אם כל אחד מהם היה כותב ספר וזה היה יוצא גרוע באותה מידה, מה אז...מחשבה מפחידה...בררר...

ולציונים

דמויות: 4

תעלומה: 5

קצב: 7

כתיבה:4

ממוצע: 5

עונש/בונוס: מינוס חמש נקודות לצמד ניקי פרנץ' על שהחרידו את שלוותי. אני לא רגיל לכעוס על ספרים.

סופי: 4.5

לא מומלץ. בחום.



הרצח הראשון שלי - לנה להטוליינן

את הספר הזה קראתי אחרי "יום רביעי בערב" של יעל הדיה, שמתאר טיפול פסיכולוגי קבוצתי. ב"רצח הראשון שלי" סיטואציית הבסיס היא מאוד מקורית, ומזכירה מעט סיטואציה של טיפול קבוצתי, גם אם המפגשים המשותפים מעטים, ובתפקיד הפסיכולוג ניצבת חוקרת שלא שומרת על המרחק המתאים. למרבה הצער, למרות נקודת ההתחלה המקורית, הכתיבה הקולחת, ובניית הדמות הראשית המוצלחת משהו בכל זאת לא לגמרי עובד.

אז במה מדובר. הגיבורה שלנו היא מאריה קאליו, בת 28, אם הבנתי נכון, שוטרת חוקרת, אבל עוד לפני זה מעין זאבה בודדת, בעלת רגישות גבוהה, חוש הומור וחוסר החלטיות שמאפיין רבים מבני העשרים שלושים של ימינו (יש אומרים שבימינו גיל ההתבגרות נמשך עד גיל שלושים במדינות מערביות). היא מתלבטת אם להמשיך בתפקידה במשטרה או לסיים את לימודי המשפטים שלה לאורך כל הספר.

הספר נפתח ברצח שמתבצע בבית קיץ בו מתארחת מקהלת אוניברסיטה. הנרצח הוא הבחור שבית הקיץ שייך להוריו, מעין פלייבוי אניגמטי שדמותו הולכת ונחשפת לאורך הספר. יתר חברי המקהלה מוכרים למאריה מן העבר מפני שהייתה שותפתה לדירה של האקסית של הנרצח וכך יצא לה לפגוש את יתר החשודים. במובן הזה, הסיטואציה שנוצרת היא מוזרה עבור מאריה שמקבלת עליה את החקירה, לא פשוט לחקור אנשים שבעבר ראו אותך שיכור או שמצאת מושכים וכו', ולהטוליינן מיטיבה לתאר את הלבטים והדקויות של המצב הזה.

מאריה פותחת בחקירה מאומצת וקולחת שבמהלכה אנחנו נחשפים גם לקשיים שחווה אישה שוטרת, לדמותו רבת המימדים של הנרצח ולדינמיקה המעניינת בקרב חברי המקהלה.

ובכל זאת, כמו שאמרתי, משהו לא לגמרי עובד. אומנם סיימתי את הספר ביומיים בלבד, והקריאה הייתה מהנה, אבל משהו במכלול פשוט לא עבד. קצת קשה לשים על זה את האצבע, אבל נראה לי שזה בעיקר הפער בין יכולת הכתיבה המוצלחת של להטוליינן והעומק של הדמות הראשית ליתר הדמויות שנוטות להיות מעט סטריאוטיפיות ולתעלומה שנפתחת באופן מעניין אבל נפתרת באופן פשטני, קצת כלאחר יד. ואז החוויה שעימה נשארים בסוף היא הפער, והפער מתסכל (לפעמים יותר כיף לקרוא ספר גרוע בכל הפרמטרים ואז להשתלח בו, עיין ערך "טיפות שלג" שאכזב אותי). סיימתי לקרוא בהרגשה שהוחמץ כאן ספר מתח שיכול היה להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא.

בכריכה האחורית כתוב שנכתבו עוד עשרה ספרים בסדרה של מאריה קאליו, ולמרות התחושה שעימה יצאתי מהקריאה, ובגלל החיבה לדמות הראשית ולכתיבה של להטוליינן אנסה גם את הבא בתור אם יתורגם.

ציונים:
קצב: 8
תעלומה:6
דמויות: 7 (8 למאריה ו-6 ליתר)
איכות כתיבה: 7.5

ממוצע: 7.125

בונוס/עונש: אין.

סופי: 7.125

הילד האחרון - ג'ון הארט (ביקורת אורח מאת אורי קידר)

אודה ואבוש – נמנעתי זמן רב מספרי מתח. שלוש שנים בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א העלו את רמת גז המתאן בגופי, והוא פרץ ממני ברעש גדול, פלצני. עד אשר אירע מעצור קריאה חמור, ובמידה רבה תודות לבלוג זה, התעורר בי יצר רב לקרוא ספרים בהם יש פואנטה של ממש – ברורה כשמש. קראתי ביקורות רבות וטובות אודות "הילד האחרון", וכשהוזמנתי להתארח בבלוג– היה לי ברור שזה יהיה הספר הראשון עליו אכתוב. לשמחתי או לאכזבתי זכיתי בספר מתח איכותי אותו אוכל לחלוק גם חוג הסילון של חבריי הפלצנים חובבי פוקו, סארטר וקאמי.

הספר משתייך לאחר הזרמים הבולטים בספרות המתח של השנים האחרונות - ה"עיירה הקטנה והשקטה המסתירה סודות אפלים". במילה אחת – "עקשמס"א". בשתי מילים – הרלן קובן.

כמו כן, הספר הזכיר לי מאוד את ספרה של ג'יליאן פלין, אחת מסופרות המתח הפעילות האהובות עלי, כותבת "חפצים חדים". הספר משיק באפלוליות שלו לזו שיש בספריה של פלין. אולם להבדיל מפלין, שכתיבתה צינית ולעיתים אף גובלת בשעשוע חולני משהו, ג'ון הארט לא מחפש לשעשע אתכם. ההיפך הוא הנכון. אם אשתמש שוב (ובפעם האחרונה) בפלין, אזהיר שלא מומלץ לקרוא את הספר בקרבתם של חפצים חדים אמיתיים. הספר חף מכל ניסיון לענג את הקורא, ולהבדיל מספרי מתח רבים, מספר זה נעדרת הדמות  שמתפקדת כהפוגה קומית.

אז אחרי שהבנו מה הספר הוא לא, אנסה לספר במקצת מה הוא כן.

עלילה – לא אלאה יתר על המידה, ובלי ספוילרים, כפי שכמה ביקורות עשו על הספר הזה. מבקרים נהנים להשתמש במשפט "זה לא ספוילר, מגלים את זה בשלב מוקדם של הספר". נו, אז? אני נהנה לגלות דברים בעצמי, ולא להרגיש שקראתי 35 עמודים לחינם.

מדובר בסיפור שבבסיסו הוא די שכיח – ג'וני הוא נער בן 13. חייו נראו מושלמים, עד אשר אחותו נעלמת, משפחתו מתפוררת והעלילה יוצאת לדרך. ג'וני, שהפך בין רגע מנער שהוא רק בן 13, לאדם שהוא כבר בן 13, יוצא לנסות ולהשיב את אחותו, באמונה גמורה שהיא עודנה בין החיים. הסיפור כמובן מסתבך ומסתעף. במקביל, מלווה הספר גם את הבלש האמון על חקירת היעלמות הנערה, ועבריין נמלט, שעל אף מקומו הקטן יחסית בספר, הפך לדמות שנגעה בי יותר מכולן. אולי כיוון שהוא הזכיר לי מאוד את דמותו של לני, הענק רפה השכל מהקלאסיקה המופלאה של ג'ון סטיינבק, 'של עכברים ואנשים'. לא אתפלא אם אשמע כי דמותו של האסיר היא מחווה לסטיינבק.

ניכר כי הסופר הקפיד לתת לדמויותיו עומק פסיכולוגי משמעותי, והוא יודע היטב את הנעשה בנפשותיהן. כשגם מקומן של נקודות מבט סוציולוגיות ואנתרופולוגיות אינו נפקד (נו, הזהרתי שאני פלצן).מעבר לכך, הספר עוסק בעיקר בשאלה מוכרת מתחום הפסיכולוגיה: האם נפש האדם טובה או רעה מיסודה. וכמו בכל ספר מתח טוב, נדמה כי אין תשובה ברורה.

משפט אחד חזר פעם אחר פעם בספר והותיר עלי רושם רב – "האופל הוא הסרטן של הלב האנושי". מרמז אולי לכך שאנו נולדים טובים, אבל יכולים ללקות ברוע. מנגד, טוב לב הנו מנוע עלילתי נוסף. יש לציין כי ככל שמתקדם הספר, בעיקר לאחר פתרון התעלומה,  יש איזו תחושת מיסיונריות קלה. לקראת הסוף זה כבר הפך למעט צורם עבור אפיקורס גמור שכמותי.

המבחן הסופי בעבורי לכל ספר הוא אחד ויחיד – האם בימים בהם אני קורא את הספר, כשאני מניח אותו ופונה לעיסוקיי הנלוזים, הספר נשאר איתי, במחשבה, באסוציאציות או סתם בתחושת עקצוץ של חסך על כך שאיני ממשיך לדפדף ולקרוא. במבחן זה עמד הספר בהצלחה. בימים הספורים בהם קראתי בו, היה איתי ג'וני בכל ארוחה ובכל שיעור משמים.

והערה נוספת. די במקרה האזנתי ל"essential" הכפול החדש של קיי'ס צ'ויס. מבלי להתכוון, נדמה כי הגעתי לגרסא המוסיקלית של הספר: הרבה עצב וכאב מתחת למסכה פופית משהו. הרבה עומק מתחת למה שאולי נראה כשטוח.

ולציונים:

כתיבה: הספר כתוב היטב, אבל סובל מהמחלה האמריקאית הידועה ונוטה לפעמים לכתיבה תסריטאית ולא ספרותית ("הוא שלף את הסכין והקפיץ את התער באגודלו. הוא אחז בה לרגע, גלויה לעין, ואז הוציא תפוח מתיקו ופרס אותו בתנועה חלקה ונקייה" עמ' 10), שנדמה כאילו נכתבו כבר למען עיבוד הספר לתסריט.

הכתיבה עשירה למדי, והדימויים מפתיעים מפעם לפעם ("מה שיום אחד היה בטון, התגלה למחרת כחול", בתיאור קריסת עולמו של הנער). לצד זאת, מורגשת איזשהו ניסיון לכפות על הספר עומק במקומות שאין בהם צורך. ("חריטות שרק אימא יכול לקרוא..." עמ' 191).  תרגומה של קטיה בנוביץ' טוב ומהודק. בעיניי, תרגום טוב אמור לא להפריע. רוצה לומר – אל תיתנו לי להרגיש שהספר מתורגם. ישנן כמה חריקות והגזמות (אף סופר מתח לא יכתוב "אימו כמשה לאין").

ציון: 7.5.

דמויות: כמו בסרט. השאלה העיקרית מבחינתי היא של אמפתיה: האם נוצרת התחושה שבאמת איכפת לך, האם למרות שמדובר בדמות בדיונית, כואב לך כשרע לה ואתה חש נחמה כשטוב לה. הארט עומד בכך בצורה מושלמת. נקודה אחת יורדת על העובדה שהנערים בספר מתנהלים לחלוטין כמו מבוגרים.

ציון: 8.

קצב: כמו כל דבר בחיי, אדמה את הספר למשחק כדורגל. הספר מתחיל במה שנראה כגישושים, אבל סוחף מאוד. לקראת אמצע הספר מורגשת ירידה משמעותית. בניסיון ליצור עומק לדמויות ולהדגיש עוד ועוד מניעים פסיכולוגיים הקצב קצת הולך לאיבוד. אולם ככל שמתקרבת שריקת הסיום, הקצב מתגבר, התפניות בלתי פוסקות, ולשריקת הסיום מגיעים כולם ללא אוויר. עם הרבה הרוגים בזמן הפציעות, אם תרצו.

ציון: 7.

תעלומה: נראית כמו משהו שכבר קראנו רבות בעבר, אך מצליחה לחדש. הפתרון מפתיע.

ציון: 8.

ממוצע: 7.5

בונוס: 3 נקודות. אני יודע שאני חוטא בחטא הנוראי ביותר לספר, ושופט אותו (גם) לפי הכריכה, אבל זה הטור שלי. עטיפת הספר, המציגה שמיים מעוננים בספק שעת שקיעה, ספק סוף עולם ותחתיהם צילו של ילד רכוב על אופניים, משרתת באופן שלא זכור לי מספרים אחרים, את עלילת הספר. בכל פעם ששבתי לקרוא בו לאחר הפסקה, הכריכה זרקה אותי בחזרה לאווירת הייאוש השורה בו.

סופי: 7.8

מומלץ בחום.

בית הממתקים - קארין גרהרדסן

בית הממתקים מספר על שתי חקירות: צוות החוקרים של תחנת המשטרה "המרבי" מנסה לאתר רוצח שהופך לרוצח סדרתי במהלך התקדמות העלילה. במקביל, אחת השוטרות בתחנה מתמודדת עם פגיעה שהיא חווה במסגרת חייה הפרטיים ומתמודדת עם המורכבות של היותה קורבן וחוקר.

אני מאוד נהנתי לקרוא את הספר שכתוב בשפה פשוטה, מעביר רעיונות מעניינים, חברתיים ופסיכולוגיים, ובוחן את הדמויות מנקודת מבט אוהבת ומכבדת. במהלך הקריאה שמתי לב לזה שאני מתעניין בפתרון התעלומות ובמצבן הרגשי ובהתפתחותן של הדמויות באופן דומה. ואני חושב שזה כוחו של הספר - לספר סיפור שבו חייהן של הדמויות גם במנותק מן הפרשייה שתמיד מתקדמת באופן ליניארי לכיוון פתרון מעניינים וגורמים לך לחזור לקריאה.

במהלך הקריאה עלה לי לראש "נערה עם קעקוע דרקון" נראה שהחומרים הבסיסיים די דומים. שבדיה על שלל האתרים בעל השמות המגניבים כמו "סודרמאלם" מככבת בשניהם. סוגיות חברתיות ניצבות במרכז העלילה.
סטיג לרסון עסק בטרילוגיית-נערה בדיכוי המין הנשי על ידי המין הגברי, וכמו שליסבת סלנדר האולטרא-מגניבה כיסחה את האפוטרופוס שלה שאת שמו אני כבר לא זוכר, כך פטרה ווסטמן יוצאת כנגד מי שפגע בה, שהוא גם גבר המצוי בעמדת כוח, וכמו שמיכאל בלומקוויסט התנהל מתוך כבוד למין הנשי, גם אם בג'יימס-בונדיות מסוימת מבחינת תחלופת הנשים שלו, כך קוני שיוברג, גיבור בית הממתקים מתנהל בזוגיות מקסימה ומכבדת עם אשתו וחמשת (!) ילדיהם.
ההבדל, לדעתי, הוא בקנה המידה, באפקטים המיוחדים ובעובדה שבעוד גיבוריו של סטיג לרסון הם סוג של גיבורי-על, הגיבורים של גרהרדסן הם אנשים אמיתיים: ליסבת סלנדר גוברת על רוצח במהלך סופה מסוכנת על חוף אי טרופי. פטרה ווסטמן עושה עבודת בילוש שגרתית במעבר מבית לבית. ליסבת היא האקרית שמצליחה לספק הוכחות נגד תאגידי ענק בקלות יחסית בעוד פטרה ווסטמן צריכה להתאמץ כדי לשכנע עמית לעבודה שיעשה בדיקה אישית על נתונים שהיא מספקת לו. מיכאל פותר תעלומות מסובכות בנות עשרות שנים בעזרת תצלומים דהויים וקוני שיוברג עושה עבודת בילוש שגרתית.

אולי בגלל זה הספר נתקל בביקורות צוננות יחסית (לפחות אלו שבהן נתקלתי באתר "סימניה"). הוא אינו מספק את אותה מידה של ריגוש ואפיות כמו "נערה", למרות שהוא עוסק בנושאים דומים. מעניין היה להשוות בין הביקורות של אלו שכבר קראו את "נערה" לאלה שלא. אפשר לומר ש"בית הממתקים" הוא "נערה עם קעקוע דרקון" בגרסא דלת תקציב עם תסריט ריאליסטי יותר. הוא אולי פחות מרגש ובומבסטי (מה שנערה היה במלוא מובן המילה, לטוב ולרע), אבל הוא אמיתי, אינטליגנטי ומאוד מהנה לקריאה. אני אישית מקווה שהוצאת "ידיעות" תמשיך לתרגם את סדרת "המרבי".

ציונים:
קצב: 7.5
דמויות: 8
תעלומה: 7.5
איכות כתיבה: 8

ממוצע: 7.75

בונוס/עונש: 3 נקודות על הגישה ההומניסטית והרחבה שהסופרת נוקטת בה מבלי שהקריאה תהפוך מכבידה או מסורבלת.

סופי: 80.75

מומלץ בחום.

חומר אפל - יולי צה

 

הספר חומר אפל מעמיד עצמו בפני אתגר רציני. ללמד אותנו הקוראים על תחרות בין תיאוריות פיזיקליות, לבחון את השתקפותן של התיאוריות בחקירת רצח.

ספרה של צה מספר על שני חוקרי פיזיקה מוכשרים. דמויותיהם משורטטות בתחילת הספר בתיאור מרתק. כמעט מהפנט. 

אוסקר, האניגמטי ובעל החשיבה התיאורטית הנוקשה דוגל בכך ש"מה שאנחנו רואים זה מה שיש". משמע, יש יקום אחד. התופעות הנצפות בו הן המציאות. ואת זה יש לחקור. אוסקר רווק.

ומולו, סבסטיאן, רומנטיקן תיאורטי שמאמין בריבוי יקומים, או, כפי שהוא אומר זאת, "כל מה שיכול לקרות, קורה". סבסטיאן נשוי באושר עם ילד. 

השניים הכירו באוניברסיטה ופיתחו מערכת יחסים קרובה ומיוחדת.

חלקו הראשון של הספר מוקדש למחלוקת התיאורטית ביניהם. המשכו מוקדש לתעלומת רצח וסחיטה בה מסתבך סבסטיאן, ולחקירה המתנהלת על ידי רב פקד המתעניין בפן הפילוסופי של הפיזיקה, ועל ידי שוטרת בכירה שהייתה תלמידה שלו. גם מערכת היחסים בין הרב פקד לתלמידתו מתפתחת לאורך העלילה. צה עוסקת באופן מעניין בהשתנות היחסים בין מורה לתלמיד לאורך השנים.

פתיחת הספר מרתקת. הנושאים חדשים ומעניינים. פיזיקה היא לא נושא שכיח המלווה ספרי מתח. והספר לא כתוב באופן המעט פשטני מדי לטעמי שבו כתובים ספרים דוגמת "צופן דה וינצ'י". ההסברים הפיזיקליים מעניינים, ותורמים מאוד לאווירת "פילם נואר" מסוימת שנוצרת בתחילת הקריאה. 

אפשר גם לומר שיש משהו נכון פסיכולוגית בלכתוב על התנצחות בין שתי תיאוריות פיזיקליות בספר מתח, מפני שספרי מתח, כמו מחלוקות מדעיות, עוסקים בדרך כלל בחיפוש אחר תשובה ברורה וניתנת להוכחה. במובן הזה, שני הכיוונים יוצרים מעין "הרמוניה ספרותית" שהופכת את הספר למבטיח ומהנה מאוד בשלבים הראשונים לקריאה.

עם זאת, נראה שבסופו של דבר, הניסיון של צה לשלב בין שני הנושאים אינו עולה יפה. משהו בקצב הופך לא אחיד. תעלומת הרצח פשוטה מדי (אני ניחשתי די בקלות במה מדובר. בדרך כלל אני לא מצליח לנחש). הרב פקד שפותר אותה מתרוצץ באופן  מעט רנדומלי בין אתרי חקירה שהמניע להגעה אליהם לא ברור. הוא קצת מזכיר חלקיק שנע רנדומלית. אולי זה מכוון.
התחושה שמתקבלת בסוף היא של שימוש במרכיבים מעולים - כתיבה ייחודית, דמויות ממגנטות, ועולם תוכן מקורי ומסקרן - שהופך לכישלון.
אם להתחכם: הכימיה בין הפיזיקה לתעלומת הרצח אינה מוצלחת.
למי שזה אומר משהו, הקריאה בספר הזכירה לי את חוויית הצפייה ב"סאות'לאנד טיילז", סרטו השני של במאי "דוני דרקו" שגם כן התאפיין בפתיחה מעניינת וחומרים מקוריים אבל הפך למעין תאונה מפוארת.

כספר מתח "חומר אפל" אינו מוצלח במיוחד, אבל הכתיבה המוזרה והמושחזת, הדמויות והאווירה הופכים אותו לחוויית קריאה ייחודית שיכולה להיות מהנה למרות שהחיבור בין המרכיבים אינו מוצלח.

וחוץ מזה, אם סבסטיאן אכן צודק, ו"כל מה שיכול לקרות קורה", אז יש עוד אני, היכנשהו, שכותב על הספר ביקורת נלהבת וממליץ לכם לקרוא...

ציונים:

דמויות: 8.5
כתיבה: 8.5
קצב: 6
תעלומה:5

ממוצע: 7

בונוס/עונש: מינוס 2 נקודות על הניסיון המעט מגושם לקשור את הדמויות למעין "מארג יקומי" אחת לכמה עמודים שנראה כי בא על חשבון השקעת מאמץ בשילוב נכון של חומרי הספר.

סופי: 6.8