בית הממתקים מספר על שתי חקירות: צוות החוקרים של תחנת המשטרה "המרבי" מנסה לאתר רוצח שהופך לרוצח סדרתי במהלך התקדמות העלילה. במקביל, אחת השוטרות בתחנה מתמודדת עם פגיעה שהיא חווה במסגרת חייה הפרטיים ומתמודדת עם המורכבות של היותה קורבן וחוקר.
אני מאוד נהנתי לקרוא את הספר שכתוב בשפה פשוטה, מעביר רעיונות מעניינים, חברתיים ופסיכולוגיים, ובוחן את הדמויות מנקודת מבט אוהבת ומכבדת. במהלך הקריאה שמתי לב לזה שאני מתעניין בפתרון התעלומות ובמצבן הרגשי ובהתפתחותן של הדמויות באופן דומה. ואני חושב שזה כוחו של הספר - לספר סיפור שבו חייהן של הדמויות גם במנותק מן הפרשייה שתמיד מתקדמת באופן ליניארי לכיוון פתרון מעניינים וגורמים לך לחזור לקריאה.
במהלך הקריאה עלה לי לראש "נערה עם קעקוע דרקון" נראה שהחומרים הבסיסיים די דומים. שבדיה על שלל האתרים בעל השמות המגניבים כמו "סודרמאלם" מככבת בשניהם. סוגיות חברתיות ניצבות במרכז העלילה.
סטיג לרסון עסק בטרילוגיית-נערה בדיכוי המין הנשי על ידי המין הגברי, וכמו שליסבת סלנדר האולטרא-מגניבה כיסחה את האפוטרופוס שלה שאת שמו אני כבר לא זוכר, כך פטרה ווסטמן יוצאת כנגד מי שפגע בה, שהוא גם גבר המצוי בעמדת כוח, וכמו שמיכאל בלומקוויסט התנהל מתוך כבוד למין הנשי, גם אם בג'יימס-בונדיות מסוימת מבחינת תחלופת הנשים שלו, כך קוני שיוברג, גיבור בית הממתקים מתנהל בזוגיות מקסימה ומכבדת עם אשתו וחמשת (!) ילדיהם.
ההבדל, לדעתי, הוא בקנה המידה, באפקטים המיוחדים ובעובדה שבעוד גיבוריו של סטיג לרסון הם סוג של גיבורי-על, הגיבורים של גרהרדסן הם אנשים אמיתיים: ליסבת סלנדר גוברת על רוצח במהלך סופה מסוכנת על חוף אי טרופי. פטרה ווסטמן עושה עבודת בילוש שגרתית במעבר מבית לבית. ליסבת היא האקרית שמצליחה לספק הוכחות נגד תאגידי ענק בקלות יחסית בעוד פטרה ווסטמן צריכה להתאמץ כדי לשכנע עמית לעבודה שיעשה בדיקה אישית על נתונים שהיא מספקת לו. מיכאל פותר תעלומות מסובכות בנות עשרות שנים בעזרת תצלומים דהויים וקוני שיוברג עושה עבודת בילוש שגרתית.
אולי בגלל זה הספר נתקל בביקורות צוננות יחסית (לפחות אלו שבהן נתקלתי באתר "סימניה"). הוא אינו מספק את אותה מידה של ריגוש ואפיות כמו "נערה", למרות שהוא עוסק בנושאים דומים. מעניין היה להשוות בין הביקורות של אלו שכבר קראו את "נערה" לאלה שלא. אפשר לומר ש"בית הממתקים" הוא "נערה עם קעקוע דרקון" בגרסא דלת תקציב עם תסריט ריאליסטי יותר. הוא אולי פחות מרגש ובומבסטי (מה שנערה היה במלוא מובן המילה, לטוב ולרע), אבל הוא אמיתי, אינטליגנטי ומאוד מהנה לקריאה. אני אישית מקווה שהוצאת "ידיעות" תמשיך לתרגם את סדרת "המרבי".
ציונים:
קצב: 7.5
דמויות: 8
תעלומה: 7.5
איכות כתיבה: 8
ממוצע: 7.75
בונוס/עונש: 3 נקודות על הגישה ההומניסטית והרחבה שהסופרת נוקטת בה מבלי שהקריאה תהפוך מכבידה או מסורבלת.
סופי: 80.75
מומלץ בחום.
מותח..מקווה שיתרגמו עוד.
השבמחק