בהכשרתי וברוב שנותיי במקצוע ההוראה הרבצתי בנערים והנערות זבי החוטם את מקצועות ההיסטוריה והאזרחות. אני במאבק תמידי על כבודם של מקצועות אלו אל מול המדעים המדויקים והארורים ("מה תעזור לי המהפכה הצרפתית בהמשך החיים"? לא, כי בטח בגיל 35, כשהילדים שלך יצרחו שהם לא רוצים ללכת לישון, תשב ותצייר להם פרבולה). מפעם בפעם, כשעולה הצורך, אני מצטרף גם לצוות הספרות ומלמד עוד מקצוע שמנסה לשרוד תחת משרד החינוך הישראלי בשנת 2026. (אה, יש לי רק חצי כיתה כי השאר בתגבור במתמטיקה, באנגלית ובשפה? אוקיי, אז רק חצי כיתה תכיר את עקרונות הסיפור הקצר).
בניסיונותיי הנואשים לקנות את ליבם, את הקשב שלהם ואת ההבנה שעדיין כדאי לפתוח ספר ולהשקיע בו כמה שעות או ימים למרות שאפשר לראות את הסרט בשעה וחצי, אני מספר להם, למשל, על כוחו הבלתי נגמר של הסופר. על יכולתו להיות דיקטטור בעולם שהוא עצמו יוצר ובונה. רוצה פול אוסטר לומר משהו על גורל (כמו בכל ספריו), אובדן, חלומות וכו'? יברא עולם שבו יש ילדים שיודעים לעוף. אלה חוקי העולם שלו והוא לא צריך להסביר את זה לאף אחד. אלפי שנות מתמטיקה ועדיין לא הצלחתם לגרום לילד אחד לעוף, נכון? פול אוסטר עליו השלום היה זקוק רק לעט.
למעלה ממאה שנים של מחקר, שככל הידוע לי, אלברט אינשטיין היה מראשוניו, לא הצליחו (ככל שידוע לנו) לגרום לאנשים לנוע בזמן. ה.ג. וולס כתב את "מכונת הזמן" כבר בסוף המאה ה-19.
אז כן, המדע קידם הרבה, אבל חירות בלתי מוגבלת והשראה נמצאות בדמיון האנושי ובמידה רבה בספרות.
בתור מי שלא מתחבר כלל וכלל לז'אנר המד"ב ו/או הפנטזיה, מסע בזמן
תמיד היה תת ז'אנר שמאוד אהבתי (יחד עם היסטוריה אלטרנטיבית, שהרבה פעמים מתחברת
לאותו מסע). אולי זה כי הרבה פעמים הוא מתחבר להיסטוריה, אולי כי תמיד סקרנה אותי
הנוכחות של אדם בעולם לא מוכר לו, או עולם דומה-אבל-שונה, מן uncanny (תחושה מוכרת, אני מניח, לרבים).
הבעיה בז'אנר הזה, ואני מניח שבלא מעט מד"ביסטים אחרים, היא
היכולת המאוד לא מובנת מאליה, ללכת על חבל דק שבין השהיית אי האמון לבין מה זה השטויות האלה? או בין האפשרות שלנו לכבות את כל מה שאנחנו יודעים וחושבים על העולם, לבין היכולת של
הסופר לשכנע אותנו שזה לא מאוד לא ריאלי.
הרבה כותבים, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות, נטלו לעצמם את החירות הזו
(ולא, "גולשים" בזמן לא הייתה סדרה כזו. הם נדדו בין מימדים). כמובן ש-"בחזרה
לעתיד" הוא הנציג המוכר ביותר של הז'אנר, "מירוץ לאתמול" עשתה את זה בצורה מופלאה בטלוויזיה. בספרות, הטוב ביותר לטעמי היה "עושים היסטוריה"
המופלא של סטיבן פריי, על סטודנט כושל שנשלח בזמן כדי למנוע את לידתו של היטלר
ו-"22/11/63" המצוין של סטיבן קינג, על אדם מן היישוב שמוצא חור שמוביל אותו
לשנות ה-50 ולאפשרות למנוע את רצח קנדי.
בלטו גם "אשתו של הנוסע בזמן" שנתן טוויסט רומנטי לכל העניין ו-"דבר רודף דבר" הממזרי, שתורגם בשנה שעברה והתנהג יותר כמו מותחן רומנטי
קומי שהמסע בזמן הוא רק חלק מהסיפור בו. סדרת ספרים בולטת נוספת שעוסקת במסע בזמן היא
"נוסעי הזמן מאוקספורד", של קוני וויליס, כשבינתיים תורגמו שניים מספרי הסדרה.
ספרות ישראלית ענפה בנושא אני לא מכיר, להוציא את סדרת "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, תופעת טבע בפני עצמה. אבל זו סדרה לילדים. אל מול הלקונה הזאת, בשנה שעברה יצא לאור נציג
שבהחלט יכול לטעון למקום יפה מאוד לצד המצטיינים מעולם המסע בזמן – "להציל את יובל" מאת גל
אמיר (הוצאת סלע המצוינת).
גל אמיר הוא סופר ותיק, עורך דין בהכשרתו, שכתב בעיקר ספרי מתח. כשראיתי את שם הספר והסופר, לא חשבתי לרגע על מסע בזמן. אבל גל החליט לעשות ניסיון ומעשה שהיה כך היה – סרן שוהם זגורי הוא חייל ביחידה מסווגת בצה"ל. בשנת 2032 הוא נבחר להוביל את פרויקט המסע בזמן של הצבא. הספר יצא לאור בשנה שעברה ונכתב אחרי טבח ה-7 באוקטובר, שנוכח בספר לכל אורכו.
אחד הדברים שמייחדים את הספר הוא הרובד הפסיכולוגי שמתחבר מאוד לרוח התקופה. כנראה שמעט מאוד ספרי מסע בזמן
יערבו נוסע עם פוסט טראומה ממלחמה בה איבד כמה מחבריו.
זגורי עובר אימונים והכשרה כשהוא משוכנע שהוא יישלח למרתף בירה במינכן
של שנת 1922 כדי (אתם כבר ודאי מנחשים) לחסל את היטלר כשזה רק מתחיל לפלס את דרכו
הפוליטית. חמוש באקדח לוגר ישן ובמדי חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה הוא נכנס
לאותה מכונה, אבל מוצא את עצמו במדינת ישראל של שנת 1983.
מחשש לספוילרים לא אפרט הרבה מעבר לכך. רק אספר שדי כצפוי, הוא מנסה
להשתלב בתקופה (יצויין שזה החלק שעובד קצת פחות טוב. גם אם נשלח חמישים שנה אחורה,
ההלם התרבותי של זגורי מצטייר לפרקים כמוגזם מדי. גם אם לא ראית קלטות או תקליטים,
אתה ודאי יודע שהם קיימים, כן?) ובעיקר להבין מדוע אותה פיסיקאית מצליחה, אבל גם
תמוהה, שאחראית על התכנית כולה, שלחה אותו דווקא לשנה הזו, ומה בעצם המשימה האמיתית
שלו. בסה"כ נקודת מוצא מגניבה ולא אינטואיטיבית.
הספר מתקדם בקצב מאוד יפה, קדימה ואחורה, ולטעמי, מסתיים מהר
מדי. כל הספרים שהזכרנו היו באורך כפול לפחות מ-208 העמודים של "להציל את
יובל". זה לא בהכרח שלילי. אחד הדברים היפים ביותר שסופר יכול לעשות הוא
לרחם על קוראיו. גל אמיר בהחלט מצליח לבנות עולם שלם ומובן, עם כללים וחוקים, בלי
לחפור יותר מדי עם כללי פיזיקה והסברים מדעיים (החלק שאני כמעט תמיד מדלג עליו)
ויוצר דמויות מעוררות אמון, ומורכבות ברובן. הוא מצליח לשזור בצורה יפה את הנושא של הלם קרב ושל אסון השבעה באוקטובר (עם מה שנדמית לי גם כביקורת מרומזת על
הנהגה שממאנת לקחת אחריות), אבל נדמה לי שאף קורא לא היה כועס עליו אם היינו זוכים
לעוד 50-100 עמודים של שוהם זגורי מנסה להסתגל לעולם של 1983. הבחירה בשנה שהיא
קרובה יחסית אבל גם רחוקה – לפני מהפכת הטלפונים הסלולריים למשל, או הטלוויזיה הרב ערוצית,
היא מעניינת ומספקת הרבה הזדמנויות. לרוב, אנחנו רגילים לראות את הגיבור שלנו נזרק
לתקופות קדומות או לפחות מאוד רחוקות בזמן, או למקומות מרוחקים. אגב, גם ספר נוסף שיצא פחות או יותר בשנה
שעברה, ממקם את הגיבור שלו בדיוק באותה שנה – "חלומות תעופה" המקסים של ניסן שור.
רגע לפני כניסת MTV, עם המעבר לטלוויזיה צבעונית, עם החלחול הראשוני של מחלת האיידס.
(ואגב, גם שנת לידתי). כנראה שזה לא מקרי.
ציונים:
דמויות: 9 בעיקר שוהם זגורי והמדענית המטורפת.
קצב: 9 עולם שלם ב-208 עמודים. זה חייב להיות על טורבו (אבל גם מצליח
לתת עומק).
תעלומה: 9 יהיה מעניין לדעת מה יחשבו על התעלומה הזו אנשים שאין להם קשר לאירועים ומעבר לכך לא ארחיב.
ממוצע: 9
בונוס/עונש: עשירית נקודה על המקוריות היחסית של כתיבת מסע בזמן, לא סכמטי וקצבי, בספרות עברית.
סופי: 9.1
"להציל את יובל" הוא רומן מסע בזמן משלנו. ישראלי, כיפי, מורכב ונוגע. מומלץ להכות בברזל בעודנו חם ולקרוא בהווה.
