טעות אנוש - שולמית לפיד

"טעות אנוש" הוא רומן מתח חדש של שולמית לפיד, סופרת וותיקה ונחשבת המופיעה גם בתוכנית הלימודים של חלק מהתיכונים עם "גיא אוני". לפי ראיון שרפרפתי עליו באחד העיתונים, עבדה בעברה ב"מוסד".
בזה כנראה טמון ייחודו של הספר. לא בכל יום נכתב רומן על ה"מוסד" על ידי עובד "מוסד" לשעבר שהוא גם סופר משובח ורב פעלים, ובנוסף, אישה.

רוב ספרות ה"מוסד" נכתבת על ידי גברים עבור גברים. רק לאחרונה שוחרר הספר "מלחמות הצללים". ספר שכתבו גברים על ה"מוסד" וחיל המודיעין, ואני מרשה לעצמי להניח שנכתב עבור גברים (אין סטטיסטיקה ג'נדריאלית של הקונים, אבל אני מעז לחשוב שרבות מן הקונות שקנו את הספר רכשו אותו במתנה). את ספריו של מישקה בן-דוד טרם יצא לי לקרוא אבל מקווה שאוכל מתישהו לסקר כאן אחד מהם.

מהמעט שכן קראתי על ה"מוסד" עד היום (בעיקר רפרופים בחנויות הספרים), סוכני ה"מוסד" מתוארים כגברים עזים, אמיצים המחרפים נפשם למען המולדת. וזה כנראה נכון. אבל זה כנראה לא כל הסיפור.

שולמית לפיד מספקת לדעתי, הזדמנות מצוינת ומעניינת להביט גם בצדדים האחרים של עבודה חשאית. ההשפעות הרגשיות העמוקות (בדידות מכורח), ה"יומיומי" והשגרתי של חיי העבודה ב"מוסד", מה קורה אחרי שנשחקים משנים של עבודה, כיצד מתנהלת העבודה השגרתית מול סוכנים, אילו מניפולציות "שליליות" מבוצעות השכם והערב לצורך חתירה למטרה, וגם, והכי חשוב בעיני, מהי החוויה של אישה העובדת ב"מוסד" לעומת זו של הגברים. מספרה של לפיד עולה כי גברים ונשים מממשים מטרות רגשיות שונות מעט בעבודתם בארגון, ולא אפרט יותר מדי כדי לא לפגוע בחוויית הקריאה.

ולעלילה.
רות פרלמוטר, רווקה מבוגרת בואכה מזדקנת, נאה, חדת תפיסה וסקרנית, סוכנת "מוסד" לשעבר שפרשה לפנסיה ומנהלת סוכנות נסיעות המקבלת הזמנות ממשרד הביטחון, המשטרה וממקום עבודתה הקודם. היא נקראת על ידי ה"מוסד" לחקור את מותו של עמיתה לשעבר, שהיה ספק רצח ספק התאבדות. בחקירה מעורבים גם שלושה מחבריו שעמם עבדה בעבר. כניסתה לחקירה  מורכבת בגלל ההיכרות המוקדמת (סיטואציה שמזכירה קצת את ה"רצח הראשון שלי" שסוקר כאן בעבר). כמו שקורה לעיתים קרובות במקרים כאלה, העבר צף ועולה, מערכות יחסים נבחנות מחדש, ורות פרלמוטר משתמשת בטכניקות שלמדה ב"מוסד" לצורך חקירה פלילית. אחד הצדדים היפים בספר בעיני הוא השילוב בין עבודת המשטרה החוקרת את המקרה לעבודתה של רות כסוכנת ביון המנסה להתמודד עם חקירת רצח/התאבדות באמצעות ניסיונה. המשטרה עובדת כמשטרה, רות כסוכנת וכל צד משיג את התוצאות שלו.

לא ארחיב לגבי סוף הספר, אבל אני חושב שמעשיה של רות מלמדים היטב על ההבדל שהוזכר בין המניעים הרגשיים של גברים ונשים העובדים בשירותי הביון, ועל הקשר בין מניעים אלו לקונפליקט בין טובת הפרט לטובת הכלל. אולי לפיד מנסה להראות שגם הגיבורה שלה לא מודעת לחלוטין לתהליך הפנימי שהיא עוברת במהלך החקירה, כשהיא מגיעה להחלטות שלה בסופו של דבר. אבל אולי זו גם התפלספות יתר:)


הקצב של הרומן לא מהיר במיוחד, אבל הכתיבה שמביאה לחיים את היום-יום האישי של פרלמוטר ואת היום-יום הארגוני של ה"מוסד" פשוט מעולה, ולצד זה, לפיד משכילה לייצר אווירה מסתורית של "פילם נואר" ישראלי. כמעט שאין בספר נקודות שבהן אמינותה של המציאות המתוארת בו מתערערת וזו ללא ספק עוד נקודה לזכותו. דמויות המשנה פחות מוצלחות מזו של רות, אבל עדיין אמינות, והתעלומה, גם אינה מורכבת במיוחד, מקורית ומרעננת.


ציונים:

כתיבה: 9
דמויות: 8
קצב: 7
תעלומה: 8

ממוצע: 8

בונוס/עונש: אין.

סופי: 8

רומן מתח המפגיש את ה"מוסד" עם תעלומת רצח באופן מקורי ומעניין, מנקודת מבט נשית. כדאי בהחלט.

הלילות הנוראים - הארי ניקאנן (מאת אורי קידר)

בי נשבעתי כי די, לא עוד! אף מותחן סקדנינבי לא יחדור של שריוני, ולא יגיע לצד מיטתי.

הבנו, קר אצלכם, יש נופים משכרים, חשוך והרוצחים הם הכי קרי רוח ואכזריים. לא מוכן לתרום יותר לאימפריאליזם הזה. מתחסדים – מתנגדים לכיבוש, אבל משתלטים על טבלאות רבי המכר בעולם, כאילו מדובר באיזה מסע צלב.

והשמות. השמות שלכם. כאילו כולם נקראים אותו דבר, ורק בסוף-בסוף יש איזו אות שונה. ואם זה נורבגי או פיני, אני תמיד מתבלבל, וזה לא חשוב, אז אני לא שואל. נכון שלא מזמן התלהבתי מעל במה זו מיו נסבו, אבל זה לא נחשב. הארי הולה הוא חבר.

אבל...בראש העמוד אותו אתם קוראים מתנוסס לו שם פיני, ואני לא מאלה שמבקרים מבלי שקוראים. צבוע? מתחסד? מחפש סיפוקים מהירים וקלים? אני גרוע הרבה יותר. אבל כל אלה רק גרמו לי לקחת את הספר, להתרשם מהכריכה הקרירה ולהציץ בתקציר שבגב הספר. ושם? חגיגה לעיניים – גיבור יהודי, נרצחים עם שמות שנלקחו מעיתון ישראלי שעדיין לא נסגר, וכל זה קורה בתקופת הימים הנוראים (מדובר כמובן על הימים האלה בהם אנחנו רצים כאחוזי תזזית בין ארוחה לארוחה, ובסיומה של כל אחת – מצטערים שבעתיים).  מעצם התרחשות העלילה בתקופת הימים הנוראים, ימי ראשית הסתיו (בעולם מתוקן בו באוקטובר כבר מזמן אין מכירות סוף עונה) מבטיחה כי מזג האוויר הארקטי לא ישחק תפקיד ראשי הפעם. ואכן, להבדיל ממותחנים סקנדינביים אחרים, הספר ממש נקרא כמו ספר ולא כמו הטלפרטומטר של דני רופ.

אוקיי, החלטנו שקוראים. אז מה קורה שם? חוקר יהודי, ארי קפקא שמו, שמנהל מערכת יחסים מורכבת עם יהדותו, אבל עדיין שומר אמונים ליום כיפור, עוסק, במהלך הימים הנוראים, בחקירת רציחתם של כמה יהודים, כמה ערבים וכמה כאלה שמוצאם לא ידוע. ה'מוסד' הופך להיות מעורב. וקפקא מתחיל להיקרע מבפנים. הדילמה בין היותו של קפקא יהודי ופיני, ומה קודם למה – הופכת את הספר לבעל ערך מוסף מעניין. זו דילמה שאני מניח שכל יהודי החי בגולה נאלץ להתמודד עימה במידה זו או אחרת (מדליקים נרות ומתקשרים למשפחה בארץ, או שחוגגים במסיבת חג מולד רוויית אלכוהול ובלונדיניות אסורות?).

הבעיה העיקרית ב'הלילות הנוראים' הוא הקצב. בספר מתח לא ארוך, הציפייה היא שהספר יטוס, והוא לא עושה זאת. יחד עם זאת, צריך לזכור כי הספר לא נכתב לעיניים יהודיות, ואת כל המידע אודות יום כיפור ויהדות בכלל, מידע שאנו לומדים החל מהגן, צריך להסביר לקוראים גויים, מה שמדי פעם גורם לעצירה מסוימת בשטף הסיפורי. וכאן הקורא משלם מחיר מסוים על זהותו היהודית.

בכלל, לספר לוקח זמן להמריא. כיאה לתקופת החגים בה מתרחש הספר, שדה התעופה עמוס, התורים מתארכים, ועד שמתיישבים במושב שלנו והטייס מדליק את המנועים הכבדים, לוקח זמן. אבל ברגע שהעלילה מתחילה לצבור תאוצה, היא כמעט ושוברת את מהירות הקול.

השורה התחתונה היא שהציטוט על כריכת הספר, שמדבר על הטוויסט שמביא הארי ניקאנו (שהוא, ככל הידוע לי, לא יהודי) לספרות המתח הסקנדינבית, מתגשם במהלך הקריאה. זה אולי לא יו נסבו, אבל בתוך מבול של מותחנים סקנדינביים הנוחתים עלינו כפתיתי שלג בבוקר שטוקהולמי טיפוסי, ניקאנן מצליח לבדל עצמו היטב. ואולי זו סתם הפרובינציאליות שלי שגורמת לי להתרגש ממותחן פיני-יהודי. בסופו של יום – אני חושב - כולנו כאלה.

אחרי החגים שמח.

ציונים:

דמויות: 8.5. רוב הדמויות זוכות לעיצוב מוקפד ולא קלישאתי. רובן. חלק קטן מהן עונים בדיוק על ההגדרה שמגדירה אותן, וחבל.

קצב: 6.5. כמו שכתבתי – לספר לוקח זמן להתרומם.

תעלומה: 8. ייאמר לזכותו של ניקאנן שהפיתרון נשמר בקפידה כמעט עד הסוף, והוא הצליח ליצור תעלומה מורכבת למדי, למרות קוצר היריעה.

כתיבה: 8. חסכנית, ביקורתית ומדי פעם גם הומוריסטית.

ממוצע: 7.75.

בונוס/עונש: חצי נקודה על שניקאנן בחר בנו מכל העמים.

סה"כ: 7.8.

למרות הפגמים, מותחן יעיל ואיכותי.

קיפאון סופני - לינקולן צ'יילד

ז'אנר בספרות המתח והאימה שאהבתי בצעירותי, הוא זה שבו תפלץ רצחני מסוג זה או אחר רודף חבורת אנשים.
יש משהו ייחודי בקריאה של ספר או בצפייה בסרט מהז'אנר הזה - המתח שחשים הוא מתח ראשוני, פחד עמוק מכוח אפל, טורפני, כזה שמשמיע רעש קלוש לפני שהוא תוקף בשיניו ובמלוא חמת הזעם הרצחנית שלו. הפחד להיטרף הוא פחד הגיוני. אומנם זה בלוג, ובחוץ, קרוב אליכם, יש כנראה סניף של מקדונלדס, אבל לפני זמן לא רב יחסית, היינו עסוקים ברדיפה אחר ארוחת הצהריים שלנו, ובהימלטות ממי שרצה להפוך אותנו לארוחת הצהריים שלו. מנקודת המבט הזו ניתן לראות בז'אנר הזה מעין העלאת זיכרונות מתקופות שבהן היה כדאי להיות דרוך.

בז'אנר הזה, בדרך כלל ליצור יש עליונות פיזית מרחיקת לכת. דבר שהופך אותו למטיל אימה. לדוגמה - דווקא מעולם הקולנוע - הנוסע השמיני שתל את עצמו בגופות קורבנותיו ואז הגיח מהם בדרכים שגרמו לנערים ונערות בכל העולם לפתח קשיי שינה ולפרנס יצרניות של כדורי הרגעה. הוא היה מהיר כברק, וסט השיניים שלו היה יכול ללא ספק להשתלב כמכשור במפעל תעשייתי. ככל שהם עליונים יותר, כך המתח שוחק יותר, ולדעתי, ככל שאתה צעיר, אתה קופץ גבוה יותר, נרתע יותר וחש מפוחד יותר.

הבעיה של הז'אנר, לדעתי, היא הפשטות הרבה שבה הוא מתאפיין. מה שהיה מפחיד ומעורר בגיל ארבע עשרה הופך מעט משעמם וחדגוני אחרי מספיק פעמים ומספיק ימי חיים.

ועדיין, לפעמים, כשחם וכשיש לי חופש, אני אוהב לקרוא איזה זוועתון ולהרגיש איך הראש שלי מתאוורר. ובכל פעם שבה אני מחפש אחד, אני מגלה שאין הרבה. רוב ההוצאות מתרחקות מהז'אנר שנחשב נחות.
בשנה שעברה יצא לי לקרוא את "רסיס", בהוצאת מטר, שתיאר קבוצת חוקרים הנקלעים לאי עמוס יצורים שהתפתחו על מערכת אבולוציונית תובענית משלהם. והיו כמובן קטלניים. למרות ש"רסיס" חידש בנקודת המבט המדעית המקורית, הוא היה עדיין לא יותר מזוועתון יעיל.

הוצאה נוספת שמעיזה לגעת בז'אנר היא הוצאת אריה ניר, הוצאה שאהובה עלי במיוחד בגלל ההתמחות שלה בספרי מתח. "קיפאון סופני" הוא ספרו השני של לינקולן צ'יילד (אין קשר ללי צ'יילד שאני מקווה שמשהו שלו יסוקר כאן בעתיד) המתורגם ומוצא לאור בארץ על ידי ההוצאה. הראשון, "סערה במעמקים", היה גם הוא מותחן עם נגיעה של אימה.

"קיפאון סופני" מספר על משלחת מדענים שעובדת בקוטב הצפוני במחקר על קצב ההתחממות הגלובלית. חברי המשלחת נתקלים ביצור קפוא בעל עיניים בגודל אגרוף. תהליכי קבלת ההחלטות של המדענים ביחס ליצור מופרעים על ידי התאגיד המממן של משלחת המחקר, ובהמשך, גם על ידי צוות צילום של סרט תיעודי בנושא החיה הקפואה. החיה הקפואה משתחררת ומותחן של טורפים ונטרפים מתפתח על רקע נופים מושלגים, בסיסי צבא ישנים וקלאוסטרופוביים, סערת שלג אלימה ולקלחת הזו נזרק גם פרק בהלכות נהיגה במשאית על כבישים קפואים (מסתבר שיש אפילו תוכנית מציאות שנקראת "ice road truckers"  המוקדשת למקצוע המסוכן). המדענים, אנשי הצבא המעטים של הבסיס והצוות הקולנועי, כל אחד בהתאם לאופיו, מנסים לפתור את תעלומת היצור .

 לכאורה, יש כאן תוספת נכבדה של מרכיבים לז'אנר שהבעיה העיקרית שלו היא הפשטנות. וזה אמור לסייע לספר להיות יעיל יותר. צ'יילד מכניס לסיפור התנגשות תרבויות (שבט נכחד של אסקימוסים המונהג על ידי שמאן), הוא שם דגש על טכנולוגיה וכימיה אמינים, ועל נטיית "הקפיטליזם הקשה" להוביל להתנהגויות חסרות שיפוט ולצורך חזק בשליטה.

(הערה קטנה - בימים שבהם קראתי את הספר יצא לי במקרה לראות את הסרט "פרומתאוס", גם הוא מותחן של טורף-נטרף (מעין פריקוול ל"נוסע השמיני" המקורי) וגם בו משלחת מדעית נאלצת לעשות דברים המנוגדים לרצונה בגלל רצונו של הגוף המממן ברווחים, אולי היום באופן לא מודע כותבי המותחנים הללו מרגישים שהטורף האמיתי הוא תאגידים קפיטליסטיים, ואולי היום זה פשוט באופנה לשנוא תאגידים. לא יודע).

אבל משום מה זה לא לגמרי עובד.
יש לכך שתי סיבות. האחת היא נטייתו המעט ארכנית ו"אין יור פייס" של צ'יילד: התיאורים הטכנולוגיים ארוכים מדי - מפרטי ציוד, תכונות של חומרים וכו'. הטיפוסים האישיותיים קיצוניים מדי - הבמאי שהצורך שלו להתפרסם גורם לו לסכן את עצמו מעבר להגיון, ואילו המדענים לעומתו, כמעט שקופים מבחינה אישיותית. מה שנוצר בסופו של דבר הוא מעין בלאגן לא קוהרנטי של אירועים וקבלת החלטות שגויה (איזה קבוצה הלכודה בבסיס עם טורף קטלני תחליט להתפצל לשלוש קבוצות קטנות!!!) משובץ בפריטי מידע מדעיים.
עד כאן החלק של צ'יילד.
הסיבה השנייה שבגללה זה לא עובד, הקשורה כנראה לז'אנר הספציפי, היא שלא משנה מה קורה ברקע, הקורא מחכה לקרוא על הטורף, לדעת היכן הוא, מה הוא עושה. השאר נתפס כהסחה. היות שאין צורך עמוק לפענח את המניע של הטורף, כמו בספרי המתח הנפוצים, הסקרנות מוסטת לעשייה שלו, לתכונותיו הפיזיות ולזוועות שהוא מחולל. ולכן, גם אם התוספות של צ'יילד היו מוגשות באופן מותאם יותר, ספק אם היו מסייעות לספר להיות מוצלח יותר. או במילים אחרות, זוועתונים נועדו לזוועות ולא לדיונים מדעיים ארכניים או הגיגים על קפיטליזם.

ועדיין, מדובר בניסיון ראוי להערכה, ובזוועתון שיכול להעביר כמה שעות קריאה מהנות.

ציונים:

קצב: 7 מופרע תדיר על ידי מפרטים טכניים של ציוד.
דמויות: 6 קיצוניות מדי או שקופות מדי.
תעלומה: 7 סטנדרטית לז'אנר.
כתיבה: 6

ממוצע: 6.5

בונוס/עונש: חמש נקודות בונוס על ההומור שצ'יילד מגלה ביחס למדענים בחלקים שונים של הספר ובעיקר לשלוש התיאוריות הקצרצרות שמוצעות בסופו של הספר לטיבו של היצור, במיוחד זו הנוגעת לטיול וחיית המחמד. (קצת כמו בספרו הקודם, צ'יילד מצליח באופן מאוד יפה לחלץ תובנות אינטליגנטיות בסוף הסיפור).

סופי: 7
זוועתון לא רע עם כמה פאנצ'ים נחמדים במהלכו ובסופו.

אי הנוכלים - ברוס דה סילבה (מאת אורי קידר)

בעמוד האחרון של הספר 'אי הנוכלים', מפרט, כנהוג, הסופר, ברוס דה-סילבה, את רשימת התודות שלו. חלק נכבד מהרשימה מוקדש לכמה וכמה סופרי מתח שעזרו, תמכו ובעיקר השפיעו על דה-סילבה בזמן כתיבת המותחן הנפלא שלו. סילבה לקח מכל אחד מהם משהו, ורקח סיפור מרתק, מותח, מאוד משעשע אבל עם זאת – גם מאוד אנושי. לאורך כל חלקי הספר, דה-סילבה יודע להודות ולהוקיר למי שעזר לו, כשגיבורו, מאליגן, חובב הקריאה, זולל את ספריהם בכל רגע פנוי. 

להבדיל ממרבית כוכבי ספרי המתח האמריקאים בעת החדשה, ליאם מאליגן (ודיר באלאק אם תקראו לו ככה), הוא עיתונאי שההתמכרות היחידה שלו היא לסירופ 'מאלוקס' נגד האולקוס שתוקף את קיבתו. מאליגן חי כל חייו בפרובידנס, רוד איילנד (המדינה הקטנה ביותר בארה"ב), עיר שבה כל הטובים הם גם הרעים ולהיפך. לכן, כשמישהו מתחיל להצית בתים בשכונת מגוריו, נדמה לי שכל פרובידנס חשודה. העיר גם 'נהנית' ממוניטין די מוצדק של טיפשות, ולראיה, גיבורי הסרט 'טיפשים בלי הפסקה', יצאו בדיוק ממנה, וזו גם הכותרת של הכתבה שמפרסם מאליגן אודות חקירת המשטרה בנושא ההצתות. רוצים דוגמא? במירוץ לראשות העיר, מוסיפה אחת המועמדות את האות א' לתחילת שם משפחתה, כדי לוודא שתהיה ראשונה ברשימה. כדי לעקוף זאת, ראש העיר הנוכחי, ששם משפחתו הוא קארוזו, משנה את שמו ל'אאאאאקארוזו'.

את מקומו של ההרס העצמי בנפשו של מאליגן תופסת הציניות – 'אי הנוכלים' הוא ככל הנראה המותחן הטוב ביותר שקראתי בחודשים האחרונים, והוא לבטח המשעשע שבהם. כמעט בכל עמוד תמצאו איזו הערה מרושעת. על הדרך, הסופר, שעבד כעיתונאי במשך ארבעים שנה גם יורה מפעם לפעם ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ואף מלין ארוכות על סוף דרכה של העיתונות הכתובה במתכונתה הנוכחית, על מזבח האינטרנט. כיאה למי שעסק בכתיבה עיתונאית, דה-סילבה יודע לעשות זאת במידה הנכונה, והספר לא מעיק ולו לרגע. על הדרך הוא גם חובט, נדמה לי, בעורכי העיתונים היום, שמחפשים כותרות זועקות ומהירות, על חשבון בדיקה ותחקיר מעמיקים, כמו על הקשר שבין הון, שלטון ועיתון.

("מזל שהמשבר פוגע רק בארה"ב, ומרחף מעל ישראל", אומר העיתונאי שבי בהתפרצות מאליגנית צינית טיפוסית...).

הערה אחרונה. כפי שכתבתי בראשית דבריי, מעבר לכתיבה המאוד חדה וההומור, מה שכבש אותי יותר מכל בספר הזה הוא האנושיות. מאליגן הוא פשוט דמות כובשת, שמחפש נחמה בקבוצת הבייסבול האהובה עליו ה'רד סוקס' (היי, גם אני. אבל להבדיל מהפועל פ"ת, ה'סוקס' גם מנצחים...).

ציונים:

דמויות: 9.5. 10 למאליגן, 9 לשאר.

קצב: 10. הספר פותח הכי חזק שאפשר, ואז לאט לאט מגביר את הקצב. הפרקים הקצרים מוסיפים לתחושת הריצה הבלתי פוסקת. יחד עם זאת, זה לא מונע מהספר לרדת לפרטים הכרחיים, אבל רק איפה שצריך, או אם זה משרת איזו בדיחה טובה (חפשו את בדיחת הפסל של גנרל מלחמת האזרחים).

תעלומה: 8. הצתה היא לא נושא שכיח בספרות המתח, ודה-סילבה רוקח ממנה יופי של סיפור. אבל נדמה לי שהפיתרון לא הפתיע במיוחד, והוא מסתמן משלב יחסית מוקדם של הספר. למרות זאת, נשמר עוד טוויסט אחד לסוף.

כתיבה. 9.5. חדה, שנונה, רזה, נמנעת מחפירות. פשוט תענוג. למה לא 10? כי נדיה קומנצ'י יש רק אחת. וכי אם אתן '10', זה אומר שלא אקרא ספר שכתוב טוב מזה, ואז אובד הטעם לחיים,לא?

ממוצע: 9.25.

בונוס/עונש – בונוס של נקודה וחצי. על מה? על הביקורת שמאליגן מטיח, מבלי להעיק, על זה שהצליח להצחיק אותי גם בתקופה מעיקה כמו החגים, על האהבה הנפלאה שלו לספרות ולספורט, ועל זה שהורדתי לו חצי נקודה על הכתיבה, שלא באשמתו.

סופי: 9.4.

יאללה, רוצו, קנו ספר, רק תיזהרו אם אתם קוראים תוך כדי נהיגה...

ט' זה טירוף - קן ברואן

תרגום שמו של הספר החדש בסדרת ג'ק טיילור הולם אותו משתי סיבות.

אחת היא שאני לא בטוח שבשוק הספרים הקשה של היום הרבה אנשים היו רוכשים ספר שנקרא "הקדושות המעונות של מגדלנה". ושתיים - "ט' זה טירוף", מתאר באופן מוצלח את הרקע לאירועי הספר הנוכחי - פרשת ההתעללות בנערות איריות שנשלחו למנזרים על ידי הנזירות שהיו אמורות להחזיר אותן בתשובה. כאשר מי שאמור להשגיח עליך, לגדל אותך ולדאוג לך, מתעלל בך, זה טירוף.

ג'ק טיילור מתחבר לסיפור הזה היטב כי גם הוא לא ממש זר להתעללות ולמזל רע. כבן לאמא מתעללת רגשית וקורבן יחסי של המציאות, ובעיקר של עצמו ושל ההתמכרויות שלו - שבכרך החדש כוללות גם שימוש מסיבי בכדורים - הוא נדחק למשימת איתור נזירה שעבדה במכבסה שבה עונו "קדושות מגדלנה". במקביל הוא מקבל על עצמו מצעיר הומוסקסואל לחקור את מותו של אביו. הצעיר חושד באמו החורגת.

כרגיל, ג'ק טיילור הוא לא הבלש הטיפוסי. שיטות החקירה שלו אינן מתוחכמות מאוד. הוא לא מקדיש זמן רב לראיות. אינו עובד באופן שיטתי. ואינטואיציה מקבלת אצלו משקל רב מאוד. וכרגיל, כמו בשני הכרכים הקודמים, ההתמכרות שלו, וחייו האישיים המתאפיינים בהתמודדות עם אובדנים ושברוני לב זוכים פה לפוקוס רגיש ואינטליגנטי.

אחרי קריאת שלושת הכרכים ("ר' זה רצח" ו-"מ' זה מוות" הם הקודמים), אפשר לומר שהמעשים והמחשבות של טיילור הם מעין ריקוד עגום ולא מחושב שמהווה ממוצע של הדחפים האלימים והילדותיים שלו, ההומור השחור שלו, הדיכאון שלו והתאווה שלו למשהו אחר חוץ מהחיים שלו. כמי שלא זר למחשבות על הקיום החיים וכל השאר, קל לי מאוד להזדהות אתו ולהעריך את יכולתו של ברואן ליצור בלש קלאסי, אבל גם דמות אמיתית, אמינה ובעלת אומץ ואופי חמים.

למעשה, הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על הסדרה, הוא שכשאני רואה שמתפרסם בה כרך חדש, אני מרגיש מעין שמחה חמימה, ראשונית. משהו שלא קשור ישירות לתעלומות או למתח, אלא יותר לתחושה משמחת של פגישה מחודשת עם חבר.

הכתיבה של ברואן, כרגיל, טסה במהירות משלה. מהירות הברואן. ואני סיימתי את הספר בשעה וחצי ועכשיו צריך להמתין עד חנוכה, כך על פי השמועות, כדי לפגוש שוב את חברי הילדותי, המכור והמרתק.

ציונים:

דמויות: 9, 10 לג'ק, 8 ליתר.
קצב: 9.5
תעלומה: 7.5 ניכר שיפור קל ביכולתו של ברואן לכתוב תעלומה מורכבת יותר.
כתיבה: 9

ממוצע: 8.75

בונוס/עונש: מינוס נקודה וחצי על התיאורים של ההתעללות במכבסה שהיו אומנם חלק חשוב מן העלילה אבל הוגשו באופן מעט מגושם.

סופי: 8.6

טיסה על הכביש המהיר של התהיות הקיומיות וההומור השחור עם הבלש האירי המופרע ג'ק טיילור, מומלץ בחום.